מסעדות. אילת.

סוף שבוע נוסף שאחנו מבלים מחוץ לבית, והפעם, אילת!

אם בירושלים הייתי אני זה עם הרגשות המעורבים, הרי שכשמדובר בעיר הדרומית, היא זו שמביאה את הבעיות. ילדות שלמה בעיר הדרומית, אתם יודעים, יכולה להיות עסק מורכב. ולכן, כל פעם שאנחנו עולים 394 מתל אביב לאילת אני מעריך אותה קצת יותר על האומץ, וחושב קצת יותר איך אפשר לעשות לה נעים. בגלל שאנחנו חזק בעניין של אוכל, ואני לא הכי בעניין של ים, היה ברור שכמו בירושלים, גם כאן נדלג בין מסעדות.

אתחיל מהסוף. זה לא עבד.
הגענו די מאוחר לדירת הנופש שהתארחנו בה, והיינו כבר אחרי יום עבודה ואחרי נסיעה ארוכה, כך שלא היו הרבה ברירות חוץ מלהתרסק לשינה עמוקה, שממנה קמנו רעבים מאוד. את ארוחת הבוקר שלנו תכננו לאכול במרכז האורגני "שומשום", שעליו קראתי לא מזמן באיזו רשימת "הבראנצ'ים הטובים ביותר" באחד העיתונים. לאחר הליכה קצרה, שיחת טלפון למקום בה ביקשנו הסברים איך להגיע ומונית שהביאה אותנו לשם לבסוף, גילינו מקום די שומם במרכז מסחרי ישן. בנקודה הזאת גם החלטנו להשאיר את הילת האורגניות, הבריאות והמעשים הטובים של נשות קיבוץ סמר (שמפעילות את המקום)  ולאכול את ארוחת הבוקר שלנו בבית קפה סתמי על הטיילת. ובאמת, היא הייתה סתמית כל כך עד שאין מה להגיד עליה (חוץ מזה שהיא הייתה דומה להפליא לארוחת הבוקר הסתמית שאכלנו למחרת). באופן כללי, נראה לי שארוחות בוקר בעיר שמלאה מלונות, צריך לאכול במלונות ולא להתחכם עם נסיונות לתרום לכלכלה המקומית או לטעום מהמטבח העירוני חסר ההשראה והציני כלפי תיירים.

את ארוחת הערב שלנו, לעומת זאת, כבר תכננו יותר בקפידה. התלבשנו יפה, נכנסו למונית, וביקשנו מהנהג שייקח אותנו אל "המפלט האחרון". מסעדת הדגים המיתולוגית היתה מלאה עד אפס מקום, ובזמן שחיכינו לשולחן שלנו, סיפרה יושבת הבית היקרה כי מעולם לא אכלה בה.
עוד זו מספרת והנה באו אל שולחננו מנות הפתיחה. חמש צלחות קטנות עם סלטים טריים; חצילים במיונז שהיו טובים, מוס טונה וורדרד וגושי, סלט גזר חריף וטרי, צלוחית זיתים ורוטב מיונז סתמי, מלוויים בפרוסות לחם לבן קלוי. שילוב נכון ולא עמוס מדי של טעמים, השאירו מקום גם לאוכל אמיתי והוכיחו כי לא חייבים מגוון אינסופי של סלטים כדי לפתוח ארוחת דגים.

מהמנות הראשונות שבתפריט הזמנו קונכיית פטריות מוקרמת, שהגיעה אלינו ישר משנות השמונים העליזות וסלט ירקות עצבני עצבני. קונכיית הפטריות התגלתה כקונכייה אמיתית עם פטריות שמפניון טריות בשמנת שנאפו בתנור והגיעו חמות ומרגיעות. הסלט העצבני עצבני התגלה כערימת ירקות טריים עם הרבה מאוד פלפל ירוק חריף, שלא השאיר מקום לספקות בקשר לעובדה שאנחנו במקום של אנשי ים אמיתיים. פיסות הכרוב הדקות שעורבבו לתוך הסלט מיתנו את החריפות וסגרו ביחד מנת ירקות מוצלחת מאוד.

למנה העיקרית הזמנו פילה דניס צרוב, שבמפתיע היה דווקא הנקודה החלשה של הארוחה. הדג הגיע כשהוא במצב וול – דאן לגמרי, מתובל בתבלין כלשהו שהרגיש מהזן התעשייתי, וכנראה שנצלה על הגריל שבו נצלים גם הבשרים. בשורה התחתונה, היה מדובר בדג קצת יבש עם מרקם וטעם שהזכירו שישליק או משהו דומה.
משום שבשלב הזה כבר היינו קרובים לסיומו של בקבוק היין שהזמנו, שרדונה של גמלא, היינו כבר סלחנים יחסית וסיימנו את המנה שבעים ומרוצים. יחד עם אספרסו כפול בשבילי והפוך קטנה בשבילה, הסתכם חשבוננו ב 285 שקלים. לא זול, אבל בהחלט סביר בהתחשב בכך שמדובר במסעדת תיירים מיתולוגית.

—————————————

בין כל תכניות הבישול של ערב שישי (אהרוני, גורן, קסטנבוים ועוד) נחת בתיבת המייל שלי המייל שמודיע על רשומה חדשה בבלוג של רפי כהן בתפוז. אני אוהב את הבלוג הזה בגלל שהוא אמיתי מאוד ומביא קצת מהפילוסופיה של כהן, ומלווה במתכונים מצויינים ופשוטים. רשימת הקציצות של רפי התעלתה בקלות מעל כל אותן תכניות, ותמונת קציצות העוף שבמתכון בהחלט עלולה להמיר צמחוני מצמחוניותו.

שבראנץ'

בארצות אחרות, מעבר לים, בראנץ' הוא הכינוי למה שפה ידוע בפשטות כארוחת בוקר. אולי בגלל הניחוח הזר, בראנץ' במחוזותינו שייך בעיקר לסופי שבוע – ארוחה שאוכלים בחוץ, בדך כלל במקום הומה סבתות ונכדים, ובמחיר מופקע.

את בראנץ' השבת שלנו אכלנו בשעה יחסית מוקדמת בטאצה ד'אורו בנווה צדק. קרואסון שמח, מרוח בגבינת שמנת, עם פרוסות עגבניה (קצת רשלניות, עם החלק הלבן הקשה) ושתי ביצי עין מונחות בתוכו, ומנה נוספת של מה שקוראים שם בוקר ירק. מנגולד ותרד מאודים וביצים. הלחם טוב, הקפה מגיע בכוסות בגודל נכון.

ואז חזרנו הביתה, בקבוק קולה קר ועוגיות זולות עם קרם חלב מטיב טעם, והנה בא הפוסט המצויין הזה של רפי כהן, שמספר בשפה הפשוטה והאמיתית שלו על בורקס. אין ספק, זה הבארנץ' לשבוע הבא.

בורקס בראנץ
בורקס בראנץ'

כלכלת ארוחות ערב

בארוחת צהריים עצלנית ומאוחרת של שבת (שאריות מההורים ופסטה בצורת ניוקי שהבאתי לה במתנה) דיסקסנו קצת במתודולוגיית האכילה בחוץ.
אם עבדתם פעם בזירת ההייטק – אינטרנט וכו' אתם מכירים את המטריה. ארוחת צהריים בחוץ, אם יש מזל היא על חשבון החברה, וארוחה ערב בבית, על חשבונכם. זוגות של  עצלנים, כמונו, מוצאים את עצמם אוכלים הרבה בחוץ. כך הגענו לפאייה, כך אנחנו מגיעים פעם בשבוע לאורנה ואלה, כך אנחנו מוציאים חלק גדול מכספנו.

העניין הוא שאכילה מרובה גורמת לשתי תופעות הפוכות ומנוגדות אחת לשנייה. הראשונה היא התרחקות של סף הגירוי מאוכל מסף הגירוי ה"ממוצע". התופעה השנייה באה בדמות קולות פנימיים (מגובים בקולות מאתר הבנק) שקוראים לצמצם את האכילות האלה. אז חשבתי על משהו. אולי, אם כל כך מתעקשים לצמצם, נאכל פחות בחוץ במסעדות רגילות, ויותר בבית. ואז, כדי לפצות את עצמנו, נלך לאכול במסעדה טובה באמת. אם לא להוציא פחות, אז לפחות לאכול יותר בבית ובמקומות טובים יותר בחוץ. אני בטוח שהיא יודעת שכשאמרתי על זה, חשבתי בין היתר על רפאל.

ובעניין רפאל, אז רפי כהן חנך בסוף השבוע שעבר בלוג חדש בבלוגיה של תפוז. מזל טוב.