נומה נומה ילדתי

מרק ביטמן הוא אחד מכותבי האוכל האהובים עליי ביותר. יש לו טור בניו יורק בטיימס שנקרא the minimalist, שם הוא נותן מתכונים מעולים שהם גם הגיוניים להכנה וגם משתמשים בכל טוב הארץ. והוא בניו-יורק, כך שטוב הארץ לא קטן. יותר מהכל, הוא מזכיר את דורעם גונט. בכל אופן, לפני כמה זמן מצאתי את הבלוג שלו, והוא מספר שם על הנסיעה שלו לנומה. ביטמן היה אחד מהשופטים של סן פלגרינו בשנה שעברה, כאשר אל בוליו זכתה בפרס בפעם הרביעית ברציפות. השנה הוא סירב להשתתף בחבר השופטים בטענה שהמרדף אחר המסעדה הטובה ביותר הוא קצת מטופש. או במילותיו: "השאלה הנכונה היא 'מהן המסעדות שלהן אנחנו לא מקדישים מספיק תשומת לב'… פרס המסעדה הטובה במתכונתו הנוכחית הוא בעיקר תחרות פופולאריות… חלק מהמסעדות ברשימה אינן שוות ביקור, ובטח אינן מצדיקות את המחיר (שהוא בדרך כלל גבוה מדי) שאותו תשלמו מכסף שעבדתם עבורו קשה. (לא, אני לא מתכוון לתת שמות). אחרות הן כל כך ברורות מאליהן, שאפילו משרד המסחר והתעשייה יכול לשלוח אתכם אליהן".
כל זה הוביל אותי לשאול את עצמי מחדש האם אני רוצה ללכת לנומה. לא שיש אופציה כזו באופק. אבל בנאדם צריך לשאול את עצמו את השאלות העקרוניות האלו כדי שיידע מה לזמן לעצמו בחלומות.
אז ככה, מצד אחד יש את המשפט הזה: "בערך באמצע הארוחה הבנתי שלא אכלתי שמן זית, ולא פרמזן, ולא עגבניות, ולא בזיליקום ובאופן מדהים, גם לא לימון. שום דבר שלא גדל בצפון אירופה (כן, יש חריגות: קפה, למשל. והרבה מהיים הוא מצרפת)". שזה משפט מדהים. נגיד, במטבח התאילנדי לא משתמשים בשמן זית. אבל יש שם עגבניות. בדברים הגרמניים שאכלתי אין הרבה עגבניות, אבל לגמרי יש שמן זית. וככה. אז להיות במקום שלא משתמש בכל אלו, עושה הרפתקה לגמרי חדשה ונפלאה.
מצד שני, יש את התמונה הזאת. מדובר בקרום חלב. שמוגש במנה. אני יודעת, הרפתקה זה גם דברים כאלו. אבל אלוהים, לשלם כל כך הרבה כסף ולקבל קרום חלב. קרום חלב. איכככס. זה הרבה יותר מדי הרפתקה בשבילי.

Salsify and milk skin, truffle from Gotland, צילום paz.ca

בקיצור, לא בחלומות שלי. אולי באלו של יושב הבית. ואז אני אבוא, ברור.