אדורה

הדרך שלנו להתאושש מסשן פרברים – משפחה – חורף ירושלמי עצבני – הדלקת נרות המונית, היא פשוט ללכת ברגל. להתחבר חזרה לעיר דרך הרגליים, דרך הרחובות, דרך חלונות הראווה, הריחות, מאכילות החתולים של הערב, להחזיק שיחה אחת שהולכת וגדלה ומתפתחת וקטנה ודועכת ושוב חוזרת, וככה, אנחנו יכולים כמה שעות. המסלול של אתמול היה ארוך במיוחד, והתחיל בצומת עזריאלי, משם דרך רחוב הארבעה, שדרות בן ציון, ודיזינגוף עד ירמיהו. שם, בג'רמיה, עשינו תחנה ראשונה להתאוששות; בקבוק קאווה אישי (היא) וחצי טובורג (אני). אחר כך, כבר היינו חייבים לאכול משהו.

על אף שלא הזמנו מקום מראש והמסעדה היתה מלאה לגמרי, חיכה לנו שולחן פינתי במרפסת של אדורה. החלטנו לקחת אותו, ומשום שהיה שולחן לארבעה ואנחנו רק שניים, התיישבנו אחד לצד השני. עד שהגיעה המלצרית לספר לנו על הספיישלים, כבר בחרנו מתוך התפריט, ומאחר ואלה לא נשמעו מפתים במיוחד, החלטנו לדלג עליהם ולהיצמד להזמנה שתכננו, שכללה שלוש מנות ראשונות, לחם ומנה עיקרית אחת. הסכמנו עם המלצרית שסנגריה תוצרת הבית יכולה ללוות את הארוחה שלנו בצורה טובה, הזמנו ממנה שתי כוסות וביקשנו שלא להיצמד לסדר הטוב של ראשונות לפני עיקריות, ופשוט להביא לנו אוכל.

שתי המנות הראשונות לשולחן היו קרפצ'יו שייטל (37 ש"ח) וסביצ'ה ישראלית של דג ים (אינטיאס, נדמה לי, 36 ש"ח). זה השלב בו קוראים עירניים ודאי מרימים גבה ושואלים, קרפצ'יו שייטל? אז כן. פעם בכמה חודשים קורה שמתעורר איזה חשק לקצת בשר, במנה קטנה ואלגנטית, וקרפצ'יו הוא פתרון שאני חי איתו בשלום. על צלחת מוארכת הגיעו פרוסות כמעט שקופות של בשר, עם פרמזן טובה מגוררת מלמעלה, כמה תלתלי בצל ירוק ופרוסות דקיקות של צנונית. מנה טובה, שהחיסרון היחיד שלה היה חוסר מסויים במלח. ומה עם הלחם? אז ככה. לחם השאור של אדורה (14 ש"ח) הוא כבר שם דבר בגזרת לחמי המסעדות. הלחם שקיבלנו אתמול היה קצת פחות טוב מבדרך כלל, שכן סבל מקרום קצת שרוף, תוצאה של דקה עודפת בתנור, כנראה. גם הממרחים שהתווספו אליו, כדור חמאה קטן, מלח אטלנטי, קונפי שום וממרח עגבניות, היו בינוניים, ונראה כאילו הוכנו בקעריות זמן רב מראש. עניין של הכנה לסרוויס של ערב שישי, אני משער. הסביצ'ה לעומת אלה, היה טובה מאוד, מלאת חיים וטריות. את הנופך הישראלי של המנה נתנו עגבניות ומלפפונים קצוצים, מעט טחינה וחתיכה זערורית של פיתה מטוגנת.

בתיזמון טוב, הגיעה המנה הראשונה השלישית, פלאפל החצילים המפורסם של אדורה (37 ש"ח). אין ספק כי זו אחת המנות הטובות בתפריט, ושלושת כדורי הפלאפל הבהירים הגיעו חמים, פריכים מאוד מבחוץ ומסתירים מילוי חצילים יציב וטעים מבפנים. זה היה גם השלב שבו גילינו את טעמי האניס שעורבבו לסנגריה, שהגיעה בטמפרטורה גבוהה מדי ובינתיים התקררה. לי זה לא הפריעה, אך היא ביקשה להחליף את הכוס שלה וקיבלה מייד מרטיני יבש עם חרק קטן שנחת בכוס בדרך מהבר לשולחן ומייד הוחלף באחר. קצת לפני שהיינו מוכנים, הגיעה גם המנה העיקרית, פילאס סלמון (76 ש"ח), והמלצרית הציעה להשאיר אותה על השולחן ושאם נרצה היא תדאג לחמם אותה. משהו בביטחון שאמרה זאת, גרם לנו להסכים להצעתה ולהניח למנה בינתיים.

וכך, כשכבר התחלנו להתמלא, הלך מאיתנו הסלמון לסיבוב קצר בתנור, ובמקומו קיבלנו פטה כבדים על חשבון הבית. טעמנו אותו, וזו היתה תזכורת מצויינת לאיזה מאכלים עושים לנו את זה ואיזה לא. פילאס הסלמון, פילה סלמון וקוביות עגבניה עטופים בבצק פילו, לדוגמא, ממש עושים לנו את זה. הנתח שקיבלנו היה גדול, טרי, לא אפוי מדי על אף החימום הנוסף וקוביות העגבניה הקטנות שהצטרפו אליו הרטיבו בדיוק במידה את בצק הפילו הקשה. לסיכום, זו היתה מנה מצויינת שעושה הרבה כבוד למרכיב המרכזי בה ולמשחק בין מרקמים שונים.

על בטן מלאה, יכולנו להתפנות קצת לקיטורים. הבעיה הכי גדולה של הארוחה באדורה, היתה המרפסת. יש משהו בחלל הצפוף והחשוך של פנים המסעדה שנותן לסועדים במקום הרגשה של בריחה למקום של אוכל טוב. הסכו"ם מבריק, הצלחות גדולות ומעוצבות, השירות קשוב ולמרות הכל האינטימיות בין יושבי השולחן גדולה. בישיבה במרפסת, רוב הדברים האלה נעלמים. האקוסטיקה הגרועה גורמת לכך ששומעים בבהירות את שאר השיחות, התאורה מדגישה את הפגמים שבצלחות ואת סימני המריחה של מה שאמור היה להיות ניקיון הצלחות. אנשי החלק הצפוני של רח' בן יהודה לא מוסיפים גם הם, והתחושה שנוצרת היא של ארוחה בבית קפה, במקום ארוחה במסעדה ברמה של אדורה. במילים אחרות, שבו בפנים. סיימנו בבקבוק סודה קר וסיגריה חמה.

חשבוננו, לפני טיפ וכולל שתיה הסתכם ב 263 שקלים, שהיה סביר ביחס לכמות המנות שקיבלנו כאן. יש לי תחושה שעוד נסעד כאן שוב. לא במרפסת.

——

אדורה

, בן יהודה 226

פלאפל

בסופשבוע שעבר טיילנו בעיר העתיקה, והגענו לכמה דוכנים שמכרו כזה של פלאפל, הדבר הזה שעושה את הכדורים. יש לו שם? על פני דוכן הראשון עברנו כמו גיבורים. גם על פני השני. היה זה השלישי, אם זכרוני אינו מטעני, שששבר אותנו, וגרם לנו לשלם כמה שקלים על כזה של פלאפל. כאילו אנחנו פלאפליה ידועה בעיר. באותו טיול בעיר העתיקה הלכנו גם למקום שהוא זכר כ"חנות קטנה, עם ירידה קטנה כחולה, שיש בה רק שומשום, ואיש שטוחן את השומשום ועושה ממנו טחינה". לי זה ישר נשמע כמו המקומות האלו בשווקים בתאילנד שטוחנים בהם את הקוקוס כדי לעשות חלב קוקוס. ואכן, כך בדיוק זה נראה. כוך קטן, עם כחול באמת, שבו רק שומשום ומאזניים. קנינו, כמובן, מאיש שמזג את הטחינה לבקבוקי פלסטיק בתנועות חינניות במיוחד. טחינה טעימה בטירוף! והיא תלך מעולה עם פלאפל. יום אחד, כשלמישהו יהיה חשק לבזבז חצי בקבוק שמן על פלאפלים שיהיו פחות טעימים מאלו של האיש בקינג ג'ורג', שהוא חבר טוב של הקיבות שלנו. המתכון והתמונה של "המקום של מה?

"

ואם כבר פלאפל, גם אצל שוקי יש מתכון לפלאפל שנראה טעים.
רכיבים

  • 1 כוס גרגירי חומוס
  • 1 בצל גדול, קצוץ
  • 2 שיני שום, קצוצות
  • צרור פטרוזיליה, קצוצה
  • צרור כוסברה, קצוצה
  • 1 כפית כמון
  • 2 כפות קמח
  • מלח ופלפל
  • שמן לטיגון

אופן ההכנה

  1. מניחים את גרגרי החומוס בקערה ומכסים במים קרים. משרים ללילה
  2. מערבבים חומוס, שום, בצל, פטרוזיליה, כוסברה, כמון, מלח, פלפל וקמח במעבד מזון עד שמגיעים למרקם של משחה
  3. יוצרים מהתערובת כדורים (אפשר בעזרת כזה של כדורים, אם במקרה קניתם אחד)
  4. מטגנים בסיר ובו חמישה סנטימטרים של שמן ב-180 מעלות עד שהכדורים משחימים, 5-7 דקות
לצלם לפני זה לא חוכמה
לצלם לפני זה לא חוכמה