רדיו רוסקו + לוציפר

פוסט אורח של אורה הכפולה. היא ואני. ארוחת ערב. יין. ג'ין טוניק. רשות הדיבור לגברת;

נדב ואני ניסינו למצוא מקום לאכול בו ארוחת ערב ביום שישי. יכולנו לערוך את ארוחת הערב המסורתית שלנו בבית שלו – אוכל טעים שהוא מבשל וג'ין וטוניק שאני מוזגת. אבל הערב התחשק לנו משהו אחר, מקום שבו נוכל לאכול אוכל טעים , לשתות כוס יין או שתיים ולדבר כמה שעות מבלי שיאיצו בנו. היו מגבלות, אני לא יכולה לאכול גלוטן ושנינו לא רצינו להוציא המון כסף ולמרות זאת נדב הצליח לקרוא את הלך הרוח שלי (והספר שלי שמתרחש באיטליה) כי בסוף הוא הציע שנלך לרדיו רוסקו. רדיו רוסקו היא אומנם מסעדה איטלקית (מנה שטרום על התפריט) שקצת עבר ההייפ שלה, אבל התפריט שלה מציע כמה מנות שלא נכנסות לקטגוריה של פיצה/פסטה שמאפשרות גם לאנשים כמוני (כלומר, בעייתים) להנות מערב של חברותא.

החלל של רדיו רוסקו, ששוכנת איפה שהיתה פעם שושנה ג'ונסון, מאוד נעים. יש חצר קטנה בחוץ מרוצפת במרצפות תל אביביות ישנות ויפות עם כמה שולחנות קטנים תחת העצים. אבל מכיון שהלחות בחוץ היתה לא הגיונית החלטנו לשבת בפנים, שם קידמו את פנינו חלונות גדולים מלאי עציצים וצמחים מטפסים שנשתלו בתוך קופסאות שימורים של עגבניות מאיטליה. הזמנו שתי מנות ראשונות: קרפצ'יו בקר וחציל ממולא בפרמז'ן ורוטב עגבניות. יחד עם זה הזמנו שתי כוסות של יין שאני אישית מאוד אוהבת, ואלפוליצלה. יין פירותי אך לא מעיק.

מיד קיבלנו לשולחן את הלחם שמלווה את מנת הקרפצ'יו. נדב טעם אותו ומיד עשה פרצוף. הלחם נראה ישן ולא כזה אטרקטיבי. הקרפצ'יו היה טעים, אבל לא מסעיר ודי קטן. מנת החציל לעומת זו היתה טובה. בין השיחה על מצב הזוגיות הטריה שלי והזוגיות הותיקה שלו, נחו שכבות של חציל וביניהם גבינת פרמזן מותכת ברוטב עגבניות פשוט מאוד אבל טעים. לא קל לעשות רוטב עגבניות פשוט שלא יזכיר בטעם שלו רסק של מלאווח ואכן ברדיו רוסקו יודעים לעשות לפחות את זה.

בשלב זה של הערב קרה דבר מוזר. כוס המים שלו הייתה סדוקה בקצה וגרמה לו לדמם ולמלצרית כמעט להתעלף. לא נעים בכלל, אבל מיד קיבלנו לשולחן שתי כוסות חדשות של יין. אולי יש ליין סגולות של עצירת דימומים שלא ידענו עליה. למנות העיקריות הזמנו פיצה עם ביקון ופטריות ומנה של מדליוני פילה עם תפו"א עגבניה ובצל צלויים על  הגריל.  הפיצה היתה דקה ודי גדולה יחסית למנה אישית. הוא הצליח לסיים את כולה, למרות שלא נראה שהוא עומד להתעלף ממנה, אולי מהדימום בשפה. כנראה שפיצה טובה עדיין עדיף לאכול באיטליה או בטוני וספה. הפילה שלי היה נחמד. שמתי לב שהמלצרית לא שאלה אותי לגבי דרגת הצליה אבל כנראה שזה לא חשוב כי ברדיו רוסקו יודעים שאני אוהבת את הפילה שלי מדיום רייר. הירקות הצלויים היו טעימים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.

יצאנו לעשן סיגריה וכשחזרנו המלצרית מיד ניגשה לשולחן שלנו עם עוגת שוקולד שנראתה מאוד טעימה. שאלתי אותה בבישנות אם יש קמח בעוגה כי אסור לי .  לא רק שהיא לא התעצבנה על השאלה אלא מיד התנצלה על כך שהיא הביאה לנו קינוח מתנה שאני לא יכולה לאכול. קיבלנו במקום מנה של פנקוטה עם דובדבנים שהושרו בליקר. אחרי ביס אחד שמנו לב שיש לכל העניין טעם מרומז של קפה. ללא ספק הקינוח פיצוי שלנו היה בעיני הדבר הכי טעים בערב.

מכיון שעדיין לא נגמר הערב, אבל רצינו לשנות אווירה קפצנו לבר שצמוד לרוסקו – הלוציפר. הבר הזה , כך אמר לי נדב, אמור להיות הדבר החם הבא בתל אביב. אולי לכל האנשים החמים בתל אביב היה חם מכדי לכתת רגליהם לאלנבי כי המקום נראה יותר כמו פאב גריאטרי. הלוציפר אמור היה להיות סליזי ואומנם בכניסה מקדמת את פניך תמונה ענקית המציגה גבר (שהזכיר לי ממש את  סלבדור דאלי) מנשנש את אחוריה של גברת שאת פניה אי אפשר לראות. אכן תמונה שיש בה הבטחה, אבל הפאב עצמו דווקא די סולידי. הדבר היחיד שהלהיב אותי ממש היו שלושה מסכי טלווזיה התלויים מעל לבר שהציגו תמונות בלייב של רחוב אלנבי. אם נשב שם מספיק זמן אולי נראה איזה עסקת סמים. קירות בצבע כחול עמוק עם צוהרים עגולים שצופים למסעדה הסמוכה וברמנית שלא לבשה אפילו חולצה עם מחשוף ראוי לשמו, מבטיחים לך חוויה מנומנמת של דרינק אחד והלכנו. אף אחד לא ירקוד פה על הבר בסוף הערב, עוד עלול להתפס לו הגב.

פיצה פוסט

כל פעם שאבי מכין ארוחת ערב, הפיצות שלו נהיות טעימות יותר. הפעם זה היה ממש ממש ממש טעים, אז ביקשנו ממנו להתארח.

ביום חמישי בערב, הזוג מהבלוג באו לערב פיצה אצלנו בגבעתיים. אחרי שאכלו, שתו, נהנו והלכו להשתכר כל הסופשבוע, הם הציעו שאני אמתכן להם בבלוג את הפיצה. אז לא צילמנו בזמן ולכן התמונה היחידה שיש היא של התנור, האבן הרשת והפירורים.

והפיצה? הייתה לא רעה בכלל. אחרי כמה נסיונות מוצלחים יותר וגרועים פחות, ואחרי סקירה של לא מעט מתכוני פיצה באינטרנט, ומסתבר שיש לא מעט כאלה, הגעתי למתכון הפשוט אך המוצלח למדי הזה:

(המתכון מתאים לארבע פיצות שמנמנות גדולות או חמש פיצות דקות – שלדעתי מוצלחות יותר)

לבצק:

  • 1 קילו קמח רגיל
  • 50 ג’ שמרים טריים (שקית שמרית או קוביה)
  • 2 כוסות מים פושרים
  • 2 כפות סוכר
  • 1 כף מלח
  • 4 כפות שמן

לרוטב:

  • 5-6 עגבניות רכות (אפשר להחליף בקופסת עגבניות מקולפות – זה בסדר גמור)
  • 3 שיני שום
  • אורגנו – לפי הטעם
  • מלח
  • פלפל שחור
  • צ’ילי – לפי הטעם
  • שוט של וודקה
  • שמן זית

לכיסוי:

  • גבינת מוצרלה מגורדת
  • פתיתי גבינת עמק
  • תוספות תוספות תוספות

מה עושים

  1. מערבבים בקערה את הקמח השמרים והסוכר, מוסיפים בהדרגה את המים ולשים כל הזמן. סיכוי טוב שכוס וחצי יספיקו אך אם עדיין לא נוצר בצק אחיד, תוסיפו עוד חצי כוס מים. כשמתקבל מרקם של בצק, להוסיף את המלח והשמן. כשמוסיפים את השמן בשלב הזה, זה משפר את הבצק (אין לי באמת הסבר הגיוני לזה)
  2. לשים לשים לשים, מכסים במגבת ומתפיחים עד להכפלת הנפח – בערך שעה
  3. ועוברים להכין את הרוטב: מבשלים את העגבניות בסיר עם מים רותחים כחמש דקות. מסננים, מקררים ומקלפים בעדינות את העגבניות ואז קוצצים אותן לקוביות קטנות (חשוב לשמור גם את הנוזלים שלהן). קצת שמן זית לתוך הסיר, ועל אש קטנה מטגנים את שיני השום הקצוצות. מוסיפים את העגבניות ואת התבלינים ומבשלים על אש קטנה כרבע שעה. אז מוסיפים את הוודקה ומבשלים עוד כעשר דקות. אם הרוטב סמיך מדי, אפשר להוסיף קצת מים (אבל ממש טיפה). זהו. מורידים מהאש
  4. אחרי שעה, מעבירים את הבצק למשטח מקומח, לשים עוד קצת כדי להוציא אוויר ומחלקים לארבעה או חמישה כדורים. מכסים במגבת ומתפיחים שוב עוד כחצי שעה
  5. לאחר ההתפחה, מרדדים במערוך מלכותי מצופה זהב, (אפשר להשתמש גם במערוך רגיל) כל כדור לעיגול שטוח דק או שמנמן לבחירתם (שוב, דק יותר טעים) מניחים על רשת או תבנית, יוצקים שכבה דקה של רוטב, כשמשאירים שוליים יבשים של כ-2 ס”מ. מפזרים פתיתי עמק ומוצרלה ביד נדיבה, תוספות כאהבת והופ לתנור שחומם ל-180 מעלות, למשך כעשר דקות (עד שהגבינה מבעבעת משמחה (או מחום)

כחלק מהכבוד שאני רוכש לזוג מהבלוג, נתתי להם את הכבוד לעתר את הפיצות בתוספות לבחירתם וזו התוצאה:

הוא: עגבניות, עלי בזיליקום וגבינת עיזים.
היא:חצי פלפלים קלויים וגבינת עיזים וחצי עם פטריות.

אחרי כל זה עוד היה קצת מקום לקינוח – עוגת מנגו שההיא מהבלוג הכינה והבטיחה שתכתוב עליה כאן. ואלברטים קטנים (קצפיות הפתעה שאשתי יקירתי קנתה מאלברט בשוק לוינסקי). אחר כך, הם הלכו להשתכר, אנחנו הלכנו לישון. זקנים.

פאפא'ס

ימי החג עברו עלינו בנעימים, תודה ששאלתם. הרבה מאוד ביחד בבית, קצת משפחה, הרבה אוכל קטן במטבח, ארוחות בוקר וצהריים, קצת חברים, אלכוהול. בין לבין ישבנו בהמון מקומות קטנים בעיר – שישקו החמארה הבולגרית המצוינת ליד בית הכנסת הגדול, קפה מוגרבי (ברחנו מהר מהיתושים בחוץ), סוזנה, הנקניקיה של פרנק, קפה מרסנד, ליימך, רשימה חלקית. את ארוחת החג השני החלטנו לאכול בפאפא'ס, מסעדה איטלקית (איפה שהיתה ביג מאמא). היא קרובה אלינו הביתה, נראית טוב, וליושבת הבית היו ממנה זכרונות טובים.

לא אלאה אתכם בענייני אווירה, פשוט משום שהמסעדה היתה יחסית ריקה, ומסעדות איטלקיות זה לא דבר טוב. המוסיקה תמיד מקושקשת ותופסת יותר מדי תשומת לב. אני לא יכול לסבול את זה.

מנה ראשונה: סלט קפרזה (38 ש"ח) וארנצ'יני מלנזנה (24 ש"ח). סלט הקפרזה הורכב מעגבניה אחת נוראית וקרעי מוצרלה טובים. פרוסות דקיקות של פלפל ירוק חריף נחו על חתיכות הגבינה, ועליהן מעט פלפל שחור. עכשיו תראו, מעגבניה שהיא חצי מרכיבי הסלט, אני מצפה שתהיה לא פחות ממעולה. אין פה מקום למרקם קמחי, לעגבניה שקנו אותה אתמול או כזאת שהיא קרה מדי. העגבניה של הקפרזה שלנו, עברה את כל העבירות האלה. הפוקצ'ה שהוגשה לצידו היתה מביכה. כשהלנו על כך בפני המלצר, הוא אמר שהוא מת על עגבניה קמחית, לקח את הסלט והלך. שני כדורי ארנצ'יני, ריזוטו ממולא בחציל קלוי ופרמזן היו טובים, פריכים מבחוץ, חמים ורכים מבפנים והוגשו עם רוטב יוגורט קר. איכשהו, אין הרבה מה להגיד עליהם. קצת חמוצים, קצת מלוחים, אולי לא היינו צריכים לקחת את אלה עם החציל. אני מבטיח להכין את אלה ולדווח.

לעיקרית: חלקנו פיצה פארמה (48 ש"ח, parma), עם פרשוטו, אנדיב, בצל מקורמל ורוקט, כך בתפריט. הפיצה הגיעה על מגש נירוסטה בינוני, כשהיא חתוכה לארבעה רבעים. במרכז נחו עלי רוקט קטנים וטריים אך מ-ל-ו-ח-י-ם ביותר. לגבי האנדיב, לא נראה לי שהיה שם. כן היו: הרבה מדי גבינה, מעט פרשוטו ובצל. טעים? לא משהו. אף אחד מאיתנו לא מאוד רצה לסיים את הפיצה, אז על קינוח אין מה לדבר. את הארוחה, אגב, ליווינו בבקבוק קאווה (89 ש"ח). אם תהיתם, לא נשוב לכאן.

בחוץ, עם הסיגריה האחרונה דיברנו על מה יכולים להפיק בעלי מסעדות / בתי קפה / חנויות מהאינטרנט. יש כל כך הרבה שיחות ופוסטים על אוכל, שממש מגישים לבעלי המסעדות את דעתם האמיתית של הלקוחות שלהם. המון בלוגים, קהילות אוכל ודיונים יש על אוכל באינטרנט. כל מה שצריך הוא לערוך חיפוש קצר, לפקוח את העיניים, ולקרוא. אני מקווה שיש כאלה שעושים את זה, ושהאנשים בפאפא'ס ביניהם.

——————

אם הגעתם עד לכאן, בטח שמתם לב ששינינו את העיצוב של הבלוג. זה עוד לא סופי ויהיו עוד שינויים קלים, אבל אנחנו אוהבים את התבנית החדשה ומקווים שגם אתם. אם יש לכם הערה על העיצוב, בא לכם לעזור לסדר קצת את הסיידבאר או משהו לא עובד לכם, תשאירו הודעה.

פיקולה פסטה

שבוע לא קל עבר על כוחותינו. שבוע של הפכים. יושבת הבית אינה עובדת. מכאן שעתותיה בידה, והעיר היא חברתה. בין הרצון להיות ביחד לבין המציאות מפרידות תשע שעות עבודה ביום, והחל מהשבוע נוספו לו תשע שעות שבועיות נוספות של לימודים באוניברסיטה. סמסטר כמעט אחרון, שלושה קורסים, הרבה מדי שעות במרכז הלימוד של האוניברסיטה הפתוחה. בערב שלישי היינו צריכים קצת נחמה. בחרנו בפיקולה פסטה בבן יהודה.

את המסעדה ראינו כבר כמה פעמים בטיולי הערב שאנחנו מרבים לטייל מאז התמקמנו לצד הים, אך לא אכלנו בה קודם. לא הזמנו מקום והגענו קצת אחרי תשע. מעט השולחנות בקומה הראשונה כבר היו מלאים מפה לפה, והמלצרית הנחמדה הציעה לנו לשבת בקומה השנייה. מאחר שזו היתה ריקה עדיין לגמרי, פרט לתייר אחד שישב בגפו, יכולנו לבחור בין ישיבה על הספות לבין הבאר. בחרנו בבאר, כמובן. מלצרית אחת, מזנון גדול עמוס בקבוקים של גראפה, קירות עמוסים אלמנטים בקיטש, מוזיקה נעימה.

משום שאיננו נמנים על אלה שאוהבים ארוחות גדולות בלילה, הלכנו על פלטת אנטיפסטי בתוספת לחם שום למנה ראשונה, ופיצה גדולה עם אנשובי. צלחת האנטיפסטי היתה גדולה והכילה חצילים וקישואים צרובים, עגבניות טריות, פסטו מצוין, מוצרלה טרייה וגבינת עיזים כלשהי. 4 פרוסות של לחם שום שהגיעו איתה היו שמנוניות ושומיות במידה, והיו טעימות על אף שניכר היה שהלחם היה פשוט מאוד, מהסוג שקונים בסופר. הפיצה היתה גדולה ודקה מאוד, עמוסה בגבינה מגורדת דק דק ופרוסות אנשובי מלוח מאוד. עיקר חינה היה בצורתה הלא מושלמת והגלישה שלה החוצה מגבולות הצלחת. לא להיט, ובמחיר של 80 שקלים, עוד הרבה פחות מזה. את הארוחה ליוו שתי כוסות יין אדום שהיה טוב, אבל אני לא זוכר את שמו.

לקינוח קיבלנו הרצאה קצרה מהמלצרית על סוגי הגראפה שבמקום. היא סיפרה שהייתה כבר פעמיים בהשתלמויות באיטליה, אני קינאתי בה וביקשתי את מה שתיארה כגראפה עם טעמים של עולם ישן, ומיטל סיימה בקפוצ'ינו טוב. סה"כ שילמנו 248 שקלים (לפני טיפ), לא זול, לא נורא. אנחנו עוד נשוב לכאן, בעיקר בגלל האווירה.

——-

אגב, בתחתית הפוסטים יש מעתה סרגל כלים לשיתוף. אם קראתם כאן משהו שאהבתם, ספרו לחבריכם.