כיף בתאילנד!

בשבילי, ספרי בישול הם קודם כל ספרים. ואני יודעת שספרים הם הרבה דברים, אבל בשבילי ספרים הם סיפור על אנשים. את הסיפור הזה אפשר לספר מהרבה נקודות מבט ובהרבה טכניקות, וספרי בישול עושים זאת כמובן בעזרת האוכל והבישול או האפייה.
כמו בכל ספרות, אני חושבת שגם בספרי בישול יש ז'אנרים ואופנות. אני חושבת, למשל, על ספרי הבישול שרווחו כשהייתי ילדה. במרכזם עמד האוכל. בישולה של שולה מודן או ספר הפשטידות של קובי בר או הספרים של חנה שאולוב. כל אלו הם ספרים שרצו לספק מידע שימושי. מצד אחד עמד איש או אישה, מכובדים ובעלי ידע, בצד השני עמדו נשות ישראל, עסוקות ובעלות רצון לגוון, ובתווך עמדו חומרי גלם פשוטים, זמינים וזולים. התפקיד של הצד האחד היה להסביר לצד השני איך להשתמש באותם חומרי גלם כדי ליצור עבור המשפחה ארוחת ערב טעימה, אפשרית ולעתים אפילו מרשימה.
אחר כך הגיעו ספרי בישול אחרים, אלו שבמרכז שלהם עמד השף או השפית. אהרוני, אולי היה הראשון, ואחריו הגיעו שפע של ספרי בישול, כמו אורנה ואלה, חיים כהן מבשל, גיל חובב, ג'יימי אוליבר וכו', שבהם לא היו שני צדדים שווים במעמדם, אלא צד אחד היה הגיבור החד משמעי של הספר, ובצדדים עמדו המבשלים הביתיים (שהפסיקו להיות נשים בלבד, תודה לאל) וחומרי הגלם שהוא אוהב. ככה אפשר היה לספר סיפור חדש. לא עוד פרקטיקה יבשה בעלת מטרה ברורה וחדגונית אלא חגיגה של טעמים אישיים, לעתים על גבול הקפריזיות.

סום טאם, המנה שאכלתי הכי הרבה פעמים בתאילנד.
סום טאם, המנה שאכלתי הכי הרבה פעמים בתאילנד.

לתוך האקלים הזה נכנס הספר של עדי עליה, סאנוק, שנועד לספר על אוכל אנשים ומקומות בתאילנד. ועדי (שעל אהבתי לאישיותה האינטרנטית כבר כתבתי) עוזבת בצעד שקול היטב את מרכז הבמה ומפנה אותה לעשרה אנשים אחרים. כל איש זוכה לסיפור וכל איש מבשל את המאכלים שהוא יודע. ככה מקבלים חצי ספר בישול וחצי רומן עשוי היטב, שמקפל בתוכו תמצית עולם. וזה כל כך חינני ומשמח ומרתק, שהקוראת מוצאת את עצמה קוראת את הספר פעמיים. פעם אחד היא קוראת את הסיפורים, כאילו זה היה עיתון מהסוג שלא עושים פה בדרך כלל. ופעם אחת כדי למצוא לעצמה מה לבשל.
ובפעם השנייה היא נתקלת בהחלטה מקסימה נוספת. זהו ספר תאילנדי לישראלים, ועדי עושה הכל כדי שהעולמות האלו ייפגשו. הספר כולל הסברים מפורטים על איפה אפשר למצוא את חומרי הגלם הראווים לבישול תאילנדי בישראל, ובמקומות בהם קשה להשיג את חומר הגלם המקורי היא מתעקשת לדבר על תחליפים שיעשו כבוד לתרבות המקור ולתרבות היעד. ההתאמה הזו דורשת הבנה מעמיקה בשתי התרבויות ולבה של הקוראת מתרחב, כמו בכל פעם שהיא נתקלת בשני צדדים שנפגשים בלי לריב.
ואז מגיעים המתכונים. המתכונים הם של אנשים רגילים שמבשלים במטבחים רגילים והם נראים ככה. אין כאן צילומי ג'לטין בצלחות פאר, רק הצלחת שהקוראת עשויה הייתה לפגוש לו הייתה מתגברת על ביישנות התיירת שלה. וההימנעות הזאת מהפאר הלא רלוונטי יוצרת אפקט מעניין: מצד אחד, הקוראת רוצה לסגור את הספר ולהשאיר שם את התבשילים, כדי לא לקחת אותם מהמקום אליו הם שייכים, ומצד שני, היא רוצה לרוץ מייד לשוק, לנסות הכל ולעשות שלוש ארוחות תאילנדיות ברצף, כולל מתכונים שברור שנועדו לתאילנדים בלבד.
הרבה זמן לא נתקלתי בספר בישול משמח כל כך, בקיצור.


סאנוק: אוכל, אנשים ומקומות בתאילנד. כתבה וצילמה עדי עליה. בהוצאת כנרת.