קח אוויר, חביבי

הנסיעה למצפה היתה בדיוק מה שהיינו צריכים. יומיים מחוץ לעיר, בלי העבודה, בלי הלימודים, בלי הרפתקנות אורבנית, בלי מועדונים, וכמעט כמעט גם בלי ארוחת ערב בשישי. ומעשה שהיה כך היה.

בעצלות שישי בבוקר, ראינו פרסומת למסעדת שף במצפה, Chez Eugene שמה. בעצלות שישי בצהריים, עת שהגענו בשיטוטים לרובע הבשמים המתחדש (כלומר 85% נטוש), ראינו את מסעדת השף. המקום נראה נעים והתפריט לא מצועצע מדי ולא יקר מדי, אז מייד נכנסו להזמין מקום. לא בלי בלבולים, אמרה לנו המארחת שנוכל להגיע למקום בתשע ורבע בערב, אבל שיש המון הזמנות, כך שאם יהיו שינויים היא תתקשר. פייר אינאף. לא התקשרה, הגענו. אבל לא היה מקום. או ככה לפחות היא אמרה. או חשבה. או התבלבלה. כדי לא להאריך, אספר רק שהגענו למסעדה פעמיים באותו ערב, הפעם השנייה לאחר שהמארחת התקשרה להתנצל שהיא איבדה את המקום שלנו ולכן חשבה שאין לנו מקום. בהיצע המסעדות של מצפה ביום שישי בערב, אדם חוזר על עקבותיו למסעדה.

מנות ראשונות: סלט שורשים בויניגרט הדרים ואגוזים (38 ש"ח), דניס כבוש על תפוח אדמה רט, צלפים ומיונז חרדל (38 ש"ח) ומאפה כרישה שמנת וטימין עם נגיעות כבד אווז (על חשבון הבית). סלט השורשים היה פשוט אבל נכון מאוד, עם חריפות עדינה שהכינה את הבטן להמשך. רצועות הדניס הוורדות הגיעו כשהן נחות על סלט תפוחי אדמה מצויין, אבל כשלעצמן היו קצת גדולות על יושבת הבית, שמעדיפה את הדגים שלה מאודים. לי הן היו טעימות, לא יותר. מאפה הכרישה היה המנה הכי חלשה בסבב הזה, שכן במקום לשמור  על קלילות של בצק פילו אפוי ושל כרישה, היה שמן, חרוך קצת בתחתיתו, ועם טעם עז של כבד אווז, שהפך את כל העסק למעין ריבת-כבד לא טעימה.

מנה עיקרית: פסטה שיכורה (58 ש"ח). פפרדלה טרייה (אבל תעשייתית) עם עגבניות שרי, שמנת ו-וודקה. אוקי.

קינוח: שני שוטים של אבסולוט, וקרמעוגת גבינה עם גרנולה ביתית וקולי פרי (שניהם על חשבון הבית). ללא ספק ההצלחה של הערב. עשיר, רציני ויפה.

ועכשיו, כל השאר. Chez Eugene היא מסעדה שמלאה בכוונות טובות. המשקיע, כך סיפרו לנו, חיפאי שרואה שליחות בהפרחת הנגב. השף הראשי, יאיר פיינברג, בא כמה פעמים בשבוע מתל אביב למצפה כדי לפקח על העניינים. ובכל זאת, Chez Eugene, היא מסעדה שמלאה בפספוסים קטנים ומטופשים. בראשם, אני חושב, ההתעקשות להגיש את ארוחת הערב שלהם בשני סבבים. העומס על המטבח היה כל כך גדול, שהזוג שלצדנו חיכה 45 דקות למנה העיקרית שלו. מלצרים רצו עם צלחות. קיצר, בלאגן. שנית, ההתנצלויות, הו ההתנצלויות. Chez Eugene היא מסעדה שהתנצלות בה היא ממש אינסטינקט. אני לא מסעדן גדול, אבל כמות המנות שיצאו על חשבון הבית או שזוכו בחשבון היתה לדעתי גבוהה במידה חריגה ממש. חברים, אם מישהו לא ניקה את הצלחת שלו, ייתכן שהמנה לא טעימה. אבל, לגמרי גם יכול להיות שהוא פשוט שבע. ואם הוא לא רוצה שתארזו, זה כנראה מפני שהוא חוזר למלון ולא הביתה. במחשבה מאוחרת, נדמה ש-Chez Eugene פשוט מנוהלת בידיים קצת צעירות מדי.

ולא שיש לי מילה רעה להגיד על הידיים הצעירות שמנהלות את המסעדה. השף התפעולי שחר דבח, ילד בן 25 עם רזומה שכולל שנתיים במסה, חודש בנומה, קייטרינג עצמאי ועוד כל מיני הרפתקאות, הוא התפוצצות של בטחון עצמי ואמביציה. הוא עזב את מסה כדי להתקדם מעמדת הסו-שף לעמדת השף, הוא בטוח בעצמו מאוד והוא טס קדימה. אבל הטיסה הזאת משפיעה לרעה על האורחים שלו. המארחת הלא מספיק מיומנת, השירות המבולגן, המנות שיוצאות כשאגלי הזיעה (המטפוריים) של הטבחים עוד עליהן. כל אלה לא מאפשרים לחוויה שהוא מופקד עליה להיות טובה כפי שראוי היה שתהיה.

על סיגריה בחוץ הוא מבקש שנרשום תאריך: 23.05.2016. זה היום, הוא מבטיח, שבו יפתח את המסעדה הכי לוהטת בתל אביב. בינתיים, הוא אומר, אני צריך עוד להשתפשף.

נומה נומה ילדתי

מרק ביטמן הוא אחד מכותבי האוכל האהובים עליי ביותר. יש לו טור בניו יורק בטיימס שנקרא the minimalist, שם הוא נותן מתכונים מעולים שהם גם הגיוניים להכנה וגם משתמשים בכל טוב הארץ. והוא בניו-יורק, כך שטוב הארץ לא קטן. יותר מהכל, הוא מזכיר את דורעם גונט. בכל אופן, לפני כמה זמן מצאתי את הבלוג שלו, והוא מספר שם על הנסיעה שלו לנומה. ביטמן היה אחד מהשופטים של סן פלגרינו בשנה שעברה, כאשר אל בוליו זכתה בפרס בפעם הרביעית ברציפות. השנה הוא סירב להשתתף בחבר השופטים בטענה שהמרדף אחר המסעדה הטובה ביותר הוא קצת מטופש. או במילותיו: "השאלה הנכונה היא 'מהן המסעדות שלהן אנחנו לא מקדישים מספיק תשומת לב'… פרס המסעדה הטובה במתכונתו הנוכחית הוא בעיקר תחרות פופולאריות… חלק מהמסעדות ברשימה אינן שוות ביקור, ובטח אינן מצדיקות את המחיר (שהוא בדרך כלל גבוה מדי) שאותו תשלמו מכסף שעבדתם עבורו קשה. (לא, אני לא מתכוון לתת שמות). אחרות הן כל כך ברורות מאליהן, שאפילו משרד המסחר והתעשייה יכול לשלוח אתכם אליהן".
כל זה הוביל אותי לשאול את עצמי מחדש האם אני רוצה ללכת לנומה. לא שיש אופציה כזו באופק. אבל בנאדם צריך לשאול את עצמו את השאלות העקרוניות האלו כדי שיידע מה לזמן לעצמו בחלומות.
אז ככה, מצד אחד יש את המשפט הזה: "בערך באמצע הארוחה הבנתי שלא אכלתי שמן זית, ולא פרמזן, ולא עגבניות, ולא בזיליקום ובאופן מדהים, גם לא לימון. שום דבר שלא גדל בצפון אירופה (כן, יש חריגות: קפה, למשל. והרבה מהיים הוא מצרפת)". שזה משפט מדהים. נגיד, במטבח התאילנדי לא משתמשים בשמן זית. אבל יש שם עגבניות. בדברים הגרמניים שאכלתי אין הרבה עגבניות, אבל לגמרי יש שמן זית. וככה. אז להיות במקום שלא משתמש בכל אלו, עושה הרפתקה לגמרי חדשה ונפלאה.
מצד שני, יש את התמונה הזאת. מדובר בקרום חלב. שמוגש במנה. אני יודעת, הרפתקה זה גם דברים כאלו. אבל אלוהים, לשלם כל כך הרבה כסף ולקבל קרום חלב. קרום חלב. איכככס. זה הרבה יותר מדי הרפתקה בשבילי.

Salsify and milk skin, truffle from Gotland, צילום paz.ca

בקיצור, לא בחלומות שלי. אולי באלו של יושב הבית. ואז אני אבוא, ברור.