פורטבלו צלויות עם מנצ'גו

יושבת הבית, דעו לכם, חובבת גבינות מקטגוריה מאוד ספציפית. צהובות וקשות. עמק, גאודה וטל העמק, כשהיא רוצה באמת להתפרע. מפעם לפעם היא מגוונת בקוטג' או לבנה. אולם, נוסף על שאר תכונותיה המהממות, היא אינה מן הנשים המכתיבות מדיניות נוקשה. וכך, על אף סלידתה מגבינות עיזים, היא הצטרפה בשמחה למסע אל חנות הגבינות של המאירי בצפת, ואף סיפקה פרט טריוויה מטופש להחריד ועל פיו אימפריית הגבינות ניתנת לבן המשפחה הבכור, שעליו להיקרא שלומי או מאיר. הבוס הנוכחי, נקרא דווקא יניב. לא רק זאת, אלא שהיא גם שמחה מאוד לטפס אל המחלבה בבת שלמה, שם הצטיידנו בקופסה של לבנה, צנצנת זיתים מרהיבה וגבינת מנצ'גו מצויינת, במחיר מופקע.

בהפוך על הפוך, פטריות פורטבלו צלויות עם גבינת מנצ'גו, באדיבות My Men's Belly, עם הטאג ליין המהמם שמזכיר כי הדרך הטובה ביותר לליבו של הגבר עוברת דרך קיבתו. אני הולך לנסות את זה עליה.

פטריות פורטבלו צלויות עם גבינת מנצ'גו

חומרים (2 פטריות/מנות)

  • 2פטריות פורטבלו גדולות
  • גרידה מלימון אחד
  • חופן עלי טימין, מופרדים מהגבעול
  • רבע כוס שמן זית
  • מלח
  • פלפל שחור גרוס
  • גילוחי מנצ'גו לפי הטעם (מגרדים בעזרת קולפן ירקות)

אופן ההכנה

  1. בעזרת בלנדר מוט, טוחנים את עלי הטימין לתוך השמן. מערבבים פנימה את גרידת הלימון ומניחים בצד לשעתיים.
  2. מחממים תנור או גריל לחום גבוה. מברישים את צידן הפנימי של הפטריות, וצולים כ 3-4 דקות, תלוי בגודל הפטריות ועוביין.
  3. מברישים את הצד השני וצולים 2-3 דקות נוספות.
  4. ממליחים את הפטריות בעדינות, לפי הטעם.
  5. פזרים את גילוחי הגבינה על צידן הפנימי של הפטריות, וגורסים מעל מעט פלפל שחור. מגישים מייד.
איך אפשר לסרב?

סופ"ש + אוכל + לינקים + מתכון

סןף השבוע האחרון היה כולו בסימן אוכל.

זה התחיל ביום החופש שלקחנו ביום חמישי. כתושבי כרם התימנים, יש לנו את הפריווילגיה להתעורר וישר לרוץ לנגב איזו קערת חומוס אצל הסורי. ממגוון החומוסיות בכרם, זו החומוסיה הכי פחות תיירותית, הכי פחות מתחנפת והכי פחות מקושקשת. למעשה, לא תמיד אהבנו לאכול כאן. ג'נטלמניים מזרחיים אמיתיים, והסורים ידועים ככאלה, לא מנסים להתחבב על אף אחד. הם פשוט עושים את הדבר שלהם, אותו דבר שהם עושים כבר שנים – חומוס בצלחות קטנות ואלגנטיות, טעם חזק מאוד של טחינה, ביצה קצוצה, קצת פטרוזיליה, שמן זית, שבבים של צ'ילי, וזהו. אף אחד כאן לא יציע לך חצי מנה על חשבון הבית, גם לא יחייך. בוא, תאכל, תשלם, תלך. הם יודעים שאתה תודה להם על מנת החומוס הזאת במשך כל היום, וזה מספיק.

לעומת הג'נטלמנים הסוריים, אנשי "פור שף" שאותם פגשנו כבר באמצע הצהריים, התגלו כלא ג'נטלמנים בעליל. כבר עמדנו בקופה לשלם על מכונת פסטה חדשה, ארבע צלחות מרק ועוד כמה פיצ'פקעס למטבח, כשגילינו שיש מחירים שונים על חלק מקערות המרק. בכל מקום נורמלי (וחוקי, אגב) היו מחייבים אותנו לפי המחיר הנמוך, סופגים הפרש של 10 שקלים ושולחים אותנו הביתה שמחים וטובי לב. היה מצער לגלות שהאנשים ב"פור שף" בחרו לייבש אותנו רבע שעה בקופה, למדוד את הקערות שוב ושוב והעיקר לא לתת לנו ללכת. בסוף השארנו את הדברים בקופה, אמרנו יפה תודה, והלכנו. זו התנהגות מאוד לא ג'נטלמנית, ואנחנו לא מעריכים את זה.

ביום שישי כבר שכחנו את מאורעות האתמול, ואחרי ארוחת בוקר שהורכבה בעיקר מהדברים שליקטנו בשוק, התחלנו לתכנן את ארוחת הערב. איכשהו יצא שנעזרנו קצת בספריית "על השולחן" שלנו, והכנו מאפה תרד וקשקבל טעים שיחד עם סלט סלק אפוי, אורוגולה וביצה קשה היו מנה ראשונה מצויינת.
לעיקרית הכנו לאורחים שלנו סטייק סלמון בטריאקי, פירה של רובושון (מלא חמאה וקצת חלב, במעיכה סיבובית בתוך הסיר) וסלט קולסלו אסייאתי. לקינוח פינקנו אותם בעוגיות שלג + פיסטוקים שאפתה יושבת הבית, ויחד עם חצי בקבוק של ג'נטלמן ג'ק כולם הלכו לישון שמחים, שבעים וקצת שיכורים.

בשבת, רעבים מאוד וסובלים ממחסור קיצוני באוכל, אכלנו ארוחת בוקר מאוחרת שהורכבה מחומוס תוצרת בית, אינטרפטציה די חופשית על המתכון שיש אצל שוקי, שיצא טעים מאוד, טיפ טיפה גושי, או מה שנקרא, "חומוס של הכרם". לידו הכנו טארט טאטן של כרישה

ופטריות, ועוד אחד קטן יותר של פלפל קלוי על האש וגבינה. סופ שבוע טעים, טעים מאוד.

שבלול תרד וגבינה
(של קרין גורן, מתוך ספר הפשטידות של "על השולחן")

רכיבים

  • 400 גרם בצק עלים
  • ביצה להברשה
  • שומשום לקישוט

למלית:

  • 400 גרם עלי תרד, נקיים וקצוצים
  • 30 גרם חמאה
  • מלח ופלפל שחור
  • 250 גרם גבינה בולגרית מפוררת (לא שמנו)
  • 150 גרם גבינת קשקבל

אופן ההכנה:

  1. מחממים תנור ל 200 מעלות.
  2. מכינים את המלית: מאדים תרד בחמאה 2-3 דקות, ומתבלים במלח ופלפל. מצננים ומוסיפים את הגבינות.
  3. מרכיבים ואופים: מרדדים את הבצק לרצועה ארוכה, ברוחב של כ- 20 ס"מ. עורמים את המלית לאורכה ומגלגלים לגליל. מלפפים את הגליל לשבלול,  מברישים בביצה ומפזרים שומשום.
  4. אופים את השבלול כ-20 דקות. מורידים את החום ל-180 מעלות, כדי לאפשר לפנים השבלול להיאפות, מבלי שהבצק ישחים יותר מדי, ואופים עוד 20 דקות, עד שהבצק אפוי גם במרכז.

———————-

ועוד משהו. מתישהו באמצע השבוע קיבלנו שקית טעימות של קנור. שמו לנו שם שלושה מרקים: מרק שעועית, מרק ירקות ומרק עוף, שכתוב שהם מרכיבים טבעיים בלבד (אחרת הם לא היו נכנסים הביתה).
להגיד את האמת, גם ככה לא היינו בטוחים שנרוץ לטעום אותם. רק מה, יושבת הבית החליטה להיות קצת חולה, וזו הייתה הזדמנות טובה לבדוק אותם. מרק הירקות ומרק השעועית היו מפתיעים מאוד. מרקם נכון, בלי טעם לוואי ובלי תחושת גועל של מרק משקית. בהחלט מפתיע. רק צריכים לעבוד שם על כמות הירקות במרקים ועל זמן הערבוב האינסופי של מרק השעועית.

שבוע טוב 🙂

אינטרנט איז פאן!!

האינטרנט הוא הדבר הכי מגניב. אין רגע שהוא עומד במקום. אין שאלה שתשאל אותו שלא תהיה לו תשובה עליה. אין לו מרכז. אין לו שוליים. אין לו זמן. הוא פשוט שם, כמו העץ הנדיב המתמיד.

הפעם, בעזרת דולי

, הגעתי לפוסט הזה, של עוגיו.נט, שנותנת טיפים מעולים לפיתוח מתכונים. אלו לא הטיפים שיהפכו אתכם לשפים גדולים, אני חוששת, אלא הדבר הקטן ההוא, שיגרום לכם להרגיש שהמתכון הוא שלכם, לטעמכם ומותאם יותר למצרכים שיש לכם בבית. בקיצור, זה הרגע הזה שבו גוזרים את הפתק מהחולצה, ולובשים אותה בבית, עם המכנסיים והנעליים מהארון ועם הגוף שלכם, ובן רגע היא מפסיקה להיות חלק מפס ייצור של תאגיד עלום שם והופכת להיות הדרך שבה יצאתם אל העולם היום.

ואם אנחנו כבר בענייני אינטרנט, אז יש גם foodshots

, שזה בלוג חדש, שבדומה לדיילי דולי, משוטט בבלוגים של אוכל ואוסף משם פוסטים מעניינים. זו לא אגרגציה אוטומטית, ולכן הפוסטים נבחרים בקפידה. הרבה באיכות, מעט בכמות. "צילומי אוכל" אורז הכל יפה יפה, כראוי לבלוג שמכריז על עצמו שהוא רוצה לחגוג את חדוות בלוגי הבישול, או משהו כזה.

תמונה לדוגמה מצילומי אוכל
תמונה לדוגמה מ"צילומי אוכל"

ואנקדוטת אוכל-אינטרנט אחת לסיום. באחד הימים בשבוע שעבר הודיע לי קורא הרסס שלי (טאב אוכל), שבניו יורק טיימס פרסמו מתכון חדש שנקרא: אקלייר עגבניות במילוי קרם ריקוטה ובזיליקום. זה נשמע מאד מסקרן! כי אני, האקלייר היחיד שאני מכירה זה הדבר הזה, שנראה כמו פחזנית מאורכת ששרדה משנות ה-80, והוא מלא בקרם פטיסייר (במקרה הטוב) עם שוקולד מלמעלה. איך עושים את זה עם עגבניות? איך זה נראה? אז זהו, שבניו יורק טיימס לא מאמינים בצילומים למתכונים. אז לא היה צילום. הלכתי לגוגל, באותו יום שבו פורסם המתכון, והיו כמאתיים אזכורים לאקלייר עגבניות. כולם, אבל כולם, היו פרסומים נוספים של אותו מתכון של הניו יורק טיימס (סינדיקציה) או בלוגים אחרים של אוכל שקישרו לניו-יורק טיימס, ללא תמונה, כמובן. זה עשה לי מחשבות מאד מהנות על איך האינטרנט הזה, כולו מורכב מתאים תאים משוכפלים, שמתאימים עצמם לסביבה בה הם נמצאים.

המבורגר

ימי הצמחונות הראשונים שלי, הו כמה קלישאתי, היו סמוכים מאוד לימים הראשונים שלי בהודו.
על החוף בגואה אפשר להזמין בשר כמעט בכל מקום. בכל זאת, תיירים מערביים והודים של עיר חוף, מהזן שישמח למכור לך כל דבר אם רק תביא מספיק כסף. בול כמו בטבריה, או באילת.

בכל מקרה, ניסוי הצמחונות שלי (אז זה עוד היה ניסוי) שם דחף אותי בערך פעם או פעמיים ביום להזמין מנה זערורית של "ווג'-בורגר". סוג של קצית טבעול בלחמניה יבשה, כמה מקלות של כרוב בשביל הצבע, וגועל נפש קטן של תפוחי אדמה – גזר – כרוב – כרובית – אלוהים יודע מה עוד, נח בתוך לחמניה.

מאז עברתי כבר הרבה מאוד בורגרים צמחוניים אחרים. בין כולם, אני מודה, עובר קו מחבר אחד. הדחף לאכול אותם לא היה קשור בבשר. גם לא בנבטים מטוגנים. נחשו מה, אפילו לא בפטריות פורטבלו. מה שמחבר את כולם, הוא תחושת ההנאה העילאית שמביאה איתה לחמניה של המבורגר, מטפטפת, מחזיקה בתוכה בשר, והרגשה של קוסמופוליטיות, ושל בהמיות אנינה. כך יוצא, שלמרות שהדחף שלי לבשר נעלם לגמרי, ושלמרות שאני משתדל לא לעבור ליד שדרת השווארמה – המבורגר – ווטאבר מה שמוכרים שם שבין דבוש למג'יק בורגר, לא יכולתי להתעלם מהבלוג הזה. הדומיין, שהוא סופר קול. ואז התמונות. ואז חדוות הבשר. ובקיצור, אם אתם לא צמחונים, אני מוכן להתערב על מה אתם עושים עכשיו.

ג'קו

לפעמים, כשאנחנו רוצים לברוח קצת מהעיר, אנחנו נוסעים לחיפה. כשיש אוטו זה כיף, כי אפשר לעצור קצת בדרך להסתכל על הים. כשאין, כמו עכשיו, מסתכלים מחלונות הרכבת. בשתי הדרכים, אבל, אנחנו נתקלים תמיד באותה בעיה.

יש אנשים כאלו, יש להם בראש מפת כבישים ומעליה שכבת מידע  של מסעדות. אנחנו לא נמנים עליהם. מאז שאנחנו לא אוכלים בשר, היא גם הרבה פחות רלוונטית עבורנו. אז הפעם עשינו שיעורי הבית. יושבת הבית, בעודה במשרד, הפעילה קצת את כישורי המידענות שלה ודגה לנו מסעדה צפונית שתוארה כ"בראסרי" של חיפה. יושב הבית (זה אני), שאוהב מאוד את הבראסרי התל אביבי אבל כבר לא פוקד אותו מפאת הסלידה של יושבת הבית ממנו, הסכים מייד. כמה דקות נסיעה במונית מהמושבה הגרמנית הבהירו לנו שכנראה מדובר בבראסרי אמיתי, כזה שאם אתה לא מקומי, אין סיכו שתמצא אותו. ברגע נדיר של התמצאות במרחב, קלטנו שבראסרי אמנם אין, אבל אנחנו די קרובים לג'קו.

אחד הפיתויים שמציעות מסעדות, את זה יודע כל יושב מסעדות מתחיל, הן צלחות המאזטים שמוגשות איך שמתיישבים. לא צריך לבחור, יש הרבה טעמים, זה צבעוני מאוד. מצד שני, קל מאוד לפספס. בג'קו מקבלים חציל מטוגן (הרבה פחות מדי) עם טחינה, טחינה (משעממת), איקרה טובה (היא לא נוגעת, אני בעד), סלט כרוב, חצילים פיקנטיים, סלט של שעועית לבנה, גזר מתוק עם כוסברה, וסלט ירקות. לא אדבר עליהם כאן, כי באמת, אף אחד לא זז מהסטנדרט. לא לרע אבל בטח לא לטוב. הלחם, לעומת זאת, היה באמת מקומם. לחם שחור אחיד, מהבוקר, עם מרקם של לחם שחור אחיד מהבוקר. טוב זה לא.

הדג שאכלנו, מוסר בטיגון – גריל הגיע גדול, טרי, קריספי לפרקים ובשרני. בקיצור, בלי התחכמויות, זה מה שאתה מצפה לקבל במסעדת דגים צפונית, איפה שלא אמורים להתחכם יותר מדי עם האוכל. אכלנו אותו ביחד ושתינו יין פשוט מאוד, גמלא שרדונה, שנמזג לכוסות עם לוגו של "ירדן" עליהן. ללא ספק רטרו. יחד עם הפוך אחד שילמנו ֲֻֻ188 שקלים. לא יקר מדי ולא זול, בול כמו האוכל בג'קו.

ההסטוריה של המטבח

אתמול הוא צחק עליי שאני אוהבת מתכונים יותר ממה שאני אוהבת לבשל. ברור. לקרוא זה מה שאני אוהבת הכי בעולם. אז ברור שאני גם מעדיפה מתכונים על פני בישול. וחוץ מזה, אתמול זו לא דוגמה. לא הייתה שעועית ירוקה טרייה בטיב טעם ליד הבית. ולא חשבתי על שעועית קפואה. אז קניתי במקום זה כרובית. וניסיתי להכין את המתכון עם הקינואה והטופו והטחינה, רק עם כרובית. אבל לא חשבתי על זה שהכל ייצא לבן כזה, וקצת מחניק. והוא חזר הביתה רעב ואמר אוכל אוכל כל הזמן. אז כן, לא היה המטבח הכי כיפי בעולם אתמול.

בגלל זה, היום יש שביתה במתכונים.

ובמקום זה יש הצגה הסטורית מרתקת של הניו-יורק טיימס על ההתפתחות של תכניות הבישול, ואיך הבישול הפך באמריקה ממשהו שאימא עושה לבד במטבח למופע שלם שעומד במרכז הבית, כולל תחנות הביניים של איך התחיל הטרנד של בישול סיני, איך התחיל הטרנד של הבאת טכניקות מקצועיות של שפים לבתים פרטיים וככה. בגלל שמדובר בניו-יורק טיימס והם פאקינג יודעים מה הם עושים בכל מה שקשור לאינטרנט ולמצגות אינטראקטיביות, אז באמת שווה. הנה זה כאן.

תכנית הבישול הראשונה
תכנית הבישול הראשונה