מסעדות. אילת.

סוף שבוע נוסף שאחנו מבלים מחוץ לבית, והפעם, אילת!

אם בירושלים הייתי אני זה עם הרגשות המעורבים, הרי שכשמדובר בעיר הדרומית, היא זו שמביאה את הבעיות. ילדות שלמה בעיר הדרומית, אתם יודעים, יכולה להיות עסק מורכב. ולכן, כל פעם שאנחנו עולים 394 מתל אביב לאילת אני מעריך אותה קצת יותר על האומץ, וחושב קצת יותר איך אפשר לעשות לה נעים. בגלל שאנחנו חזק בעניין של אוכל, ואני לא הכי בעניין של ים, היה ברור שכמו בירושלים, גם כאן נדלג בין מסעדות.

אתחיל מהסוף. זה לא עבד.
הגענו די מאוחר לדירת הנופש שהתארחנו בה, והיינו כבר אחרי יום עבודה ואחרי נסיעה ארוכה, כך שלא היו הרבה ברירות חוץ מלהתרסק לשינה עמוקה, שממנה קמנו רעבים מאוד. את ארוחת הבוקר שלנו תכננו לאכול במרכז האורגני "שומשום", שעליו קראתי לא מזמן באיזו רשימת "הבראנצ'ים הטובים ביותר" באחד העיתונים. לאחר הליכה קצרה, שיחת טלפון למקום בה ביקשנו הסברים איך להגיע ומונית שהביאה אותנו לשם לבסוף, גילינו מקום די שומם במרכז מסחרי ישן. בנקודה הזאת גם החלטנו להשאיר את הילת האורגניות, הבריאות והמעשים הטובים של נשות קיבוץ סמר (שמפעילות את המקום)  ולאכול את ארוחת הבוקר שלנו בבית קפה סתמי על הטיילת. ובאמת, היא הייתה סתמית כל כך עד שאין מה להגיד עליה (חוץ מזה שהיא הייתה דומה להפליא לארוחת הבוקר הסתמית שאכלנו למחרת). באופן כללי, נראה לי שארוחות בוקר בעיר שמלאה מלונות, צריך לאכול במלונות ולא להתחכם עם נסיונות לתרום לכלכלה המקומית או לטעום מהמטבח העירוני חסר ההשראה והציני כלפי תיירים.

את ארוחת הערב שלנו, לעומת זאת, כבר תכננו יותר בקפידה. התלבשנו יפה, נכנסו למונית, וביקשנו מהנהג שייקח אותנו אל "המפלט האחרון". מסעדת הדגים המיתולוגית היתה מלאה עד אפס מקום, ובזמן שחיכינו לשולחן שלנו, סיפרה יושבת הבית היקרה כי מעולם לא אכלה בה.
עוד זו מספרת והנה באו אל שולחננו מנות הפתיחה. חמש צלחות קטנות עם סלטים טריים; חצילים במיונז שהיו טובים, מוס טונה וורדרד וגושי, סלט גזר חריף וטרי, צלוחית זיתים ורוטב מיונז סתמי, מלוויים בפרוסות לחם לבן קלוי. שילוב נכון ולא עמוס מדי של טעמים, השאירו מקום גם לאוכל אמיתי והוכיחו כי לא חייבים מגוון אינסופי של סלטים כדי לפתוח ארוחת דגים.

מהמנות הראשונות שבתפריט הזמנו קונכיית פטריות מוקרמת, שהגיעה אלינו ישר משנות השמונים העליזות וסלט ירקות עצבני עצבני. קונכיית הפטריות התגלתה כקונכייה אמיתית עם פטריות שמפניון טריות בשמנת שנאפו בתנור והגיעו חמות ומרגיעות. הסלט העצבני עצבני התגלה כערימת ירקות טריים עם הרבה מאוד פלפל ירוק חריף, שלא השאיר מקום לספקות בקשר לעובדה שאנחנו במקום של אנשי ים אמיתיים. פיסות הכרוב הדקות שעורבבו לתוך הסלט מיתנו את החריפות וסגרו ביחד מנת ירקות מוצלחת מאוד.

למנה העיקרית הזמנו פילה דניס צרוב, שבמפתיע היה דווקא הנקודה החלשה של הארוחה. הדג הגיע כשהוא במצב וול – דאן לגמרי, מתובל בתבלין כלשהו שהרגיש מהזן התעשייתי, וכנראה שנצלה על הגריל שבו נצלים גם הבשרים. בשורה התחתונה, היה מדובר בדג קצת יבש עם מרקם וטעם שהזכירו שישליק או משהו דומה.
משום שבשלב הזה כבר היינו קרובים לסיומו של בקבוק היין שהזמנו, שרדונה של גמלא, היינו כבר סלחנים יחסית וסיימנו את המנה שבעים ומרוצים. יחד עם אספרסו כפול בשבילי והפוך קטנה בשבילה, הסתכם חשבוננו ב 285 שקלים. לא זול, אבל בהחלט סביר בהתחשב בכך שמדובר במסעדת תיירים מיתולוגית.

—————————————

בין כל תכניות הבישול של ערב שישי (אהרוני, גורן, קסטנבוים ועוד) נחת בתיבת המייל שלי המייל שמודיע על רשומה חדשה בבלוג של רפי כהן בתפוז. אני אוהב את הבלוג הזה בגלל שהוא אמיתי מאוד ומביא קצת מהפילוסופיה של כהן, ומלווה במתכונים מצויינים ופשוטים. רשימת הקציצות של רפי התעלתה בקלות מעל כל אותן תכניות, ותמונת קציצות העוף שבמתכון בהחלט עלולה להמיר צמחוני מצמחוניותו.

ג'קו

לפעמים, כשאנחנו רוצים לברוח קצת מהעיר, אנחנו נוסעים לחיפה. כשיש אוטו זה כיף, כי אפשר לעצור קצת בדרך להסתכל על הים. כשאין, כמו עכשיו, מסתכלים מחלונות הרכבת. בשתי הדרכים, אבל, אנחנו נתקלים תמיד באותה בעיה.

יש אנשים כאלו, יש להם בראש מפת כבישים ומעליה שכבת מידע  של מסעדות. אנחנו לא נמנים עליהם. מאז שאנחנו לא אוכלים בשר, היא גם הרבה פחות רלוונטית עבורנו. אז הפעם עשינו שיעורי הבית. יושבת הבית, בעודה במשרד, הפעילה קצת את כישורי המידענות שלה ודגה לנו מסעדה צפונית שתוארה כ"בראסרי" של חיפה. יושב הבית (זה אני), שאוהב מאוד את הבראסרי התל אביבי אבל כבר לא פוקד אותו מפאת הסלידה של יושבת הבית ממנו, הסכים מייד. כמה דקות נסיעה במונית מהמושבה הגרמנית הבהירו לנו שכנראה מדובר בבראסרי אמיתי, כזה שאם אתה לא מקומי, אין סיכו שתמצא אותו. ברגע נדיר של התמצאות במרחב, קלטנו שבראסרי אמנם אין, אבל אנחנו די קרובים לג'קו.

אחד הפיתויים שמציעות מסעדות, את זה יודע כל יושב מסעדות מתחיל, הן צלחות המאזטים שמוגשות איך שמתיישבים. לא צריך לבחור, יש הרבה טעמים, זה צבעוני מאוד. מצד שני, קל מאוד לפספס. בג'קו מקבלים חציל מטוגן (הרבה פחות מדי) עם טחינה, טחינה (משעממת), איקרה טובה (היא לא נוגעת, אני בעד), סלט כרוב, חצילים פיקנטיים, סלט של שעועית לבנה, גזר מתוק עם כוסברה, וסלט ירקות. לא אדבר עליהם כאן, כי באמת, אף אחד לא זז מהסטנדרט. לא לרע אבל בטח לא לטוב. הלחם, לעומת זאת, היה באמת מקומם. לחם שחור אחיד, מהבוקר, עם מרקם של לחם שחור אחיד מהבוקר. טוב זה לא.

הדג שאכלנו, מוסר בטיגון – גריל הגיע גדול, טרי, קריספי לפרקים ובשרני. בקיצור, בלי התחכמויות, זה מה שאתה מצפה לקבל במסעדת דגים צפונית, איפה שלא אמורים להתחכם יותר מדי עם האוכל. אכלנו אותו ביחד ושתינו יין פשוט מאוד, גמלא שרדונה, שנמזג לכוסות עם לוגו של "ירדן" עליהן. ללא ספק רטרו. יחד עם הפוך אחד שילמנו ֲֻֻ188 שקלים. לא יקר מדי ולא זול, בול כמו האוכל בג'קו.

פורלין

תיאוריית המסעדות שגיבשנו אחרי הביקור המבאס בפאייה, עובדת לא רע בינתיים. הבסטה בנחלת בנימין היתה המסעדה הראשונה במסגרת הזאת. אכלנו שם אוכל טעים מאוד ומשמח (אם כי קצת יקר, יחסית למסעדה שפיצ'ר מרכזי בה הוא ריח דוכני הדגים הנשטפים לעת ערב).

השבוע ביקרנו בפורלין. פורלין היא מסעדה שאני רוצה ללכת אליה כבר הרבה מאוד זמן. משהו בשם, בתפריט, במה שדימיינתי כאטיטיוד של המסעדה, ואפילו במהלך היחצני שמנהלים החבר'ה שם ומזמין בלוגים וטוויטריסטים לאכול שם ולכתוב על זה, היה נראה לי מפתה.  מחבב מקומות שיש להם פרצוף אינטרנטי. אחרי שראיתי שהם גם ברשימת המסעדות של שף נולד, כבר לא הייתה ברירה. נשלח זימון רשמי, הוזמן שולחן, אפילו לבשנו בגדים חדשים.

כבר מהכניסה אפשר היה לחוש שמשהו לא טוב קורה. תשע ורבע בערב, המסעדה כמעט ריקה. המזגן עובד בעצמה לא הגיונית. מלצרית עם חיוך קורקטי מגישה לנו שני תפריטים שונים. אני מבקש להבין מה ההבדל ביניהם והיא אומרת ש"אופס, זה תפריט האירועים". על העסקית של שף תאכל היא מספרת רק אחרי שאנחנו שאנחנו שואלים. למרות שאנחנו מוכנים להזמין, היא מעדיפה לקחת הזמנה משולחן האנשים – בנסיעת – עסקים שיושב לידנו. לא הייתי מלצר אף פעם, אבל ברור שצעד כזה טפשי מצידה יגרום לנו לחכות הרבה מאוד זמן לאוכל.

25 דקות עוברות עד שאנחנו מקבלים את המנות הראשונות, סרדינים כבושים בשבילה, מרק דגים ופירות ים בשבילי. היא לא מצליחה לסיים את הסרדינים הפלסטיקיים שלה (טעמתי). זה משעמם בטירוף. מרק פירות הים (דגים לא היו בו, אולי רק בציר) מציג גם הוא ביצוע די משעמם, למרות פירות הים הטריים שנחים בו. אני משתדל להסתכל על הצד החיובי של העניין ומקווה שחגיגת פירות הים שהזמנתי לעיקרית תנצל את הקלאמרי והשרימפסים הטריים למשהו יותר מוצלח.

בין המנות מגישים בפורלין סורבה אשכוליות. בגלל שיצאנו לעשן, ועל אף שהודענו על כך למלצרית, הסורבה שלנו הגיע כשהוא נמס לגמרי. אין מה להוסיף על זה.

פה כבר לא קשה להבחין בחוסר הנחת שלנו ובזה שאנחנו לא נהנים, והמלצרית מזמינה אותנו לכוס יין נוספת על חשבון הבית. זו הייתה יכולה להיות נקודת מפנה בארוחה, אלא שבפורלין המשיכו בטעויות שגררה הסיגריה התמימה שלנו.
חגיגת פירות הים הגיעה על בתוך מחבת רותח, עם סימנים משונים מאוד על הדפנות שלו. דמיינו תבשיל שנשאר על הגז או בתנור יותר מדי והתחיל להידבק, זה זה. וכך קרה שבעיית המנה הראשונה המשיכה גם בעיקרית. פירות ים טובים, שנדבקו לתחתית המחבת והיה צריך ממש לדבר על ליבם כדי שיסכימו להתנתק משם. כשהסבתי את תשומת לב המלצרית ששאלה אם הכל בסדר לנקודה הזאת, הגיע המהום קצר.
לגבי הסלמון הצלוי ברוטב פסטו של הגברת, התבקשתי לא לטעום ממנו. אני סומך עליה ועל חצי הדג שנשאר בצלחת שלא היה טעם לעשות את זה. לקינוח, אם תהיתם, לא המשכנו. אף אחד לא משלם לנו בשביל זה.

בקיצור, תמורת 214 שקל (כולל היין) אפשר וכדאי היה ללכת לאכול במקום אחר.