ארבעה דברים מרגיזים שקרו לנו אתמול במסעדת יונה

השקשוקה

ארוחות בוקר במסעדה הן תמיד קצת שקר, ותפריט ארוחות בוקר מרגיש לי כמו שקר כפול. אין שום סיבה הגיונית בעולם ששתי ביצים, חמאה, ריקוטה וסלט מחצי עגבניה וחצי מלפפון יעלו ששים או שבעים שקלים. ואם כל התפריט, או רובו המוחלט, מורכב מארוחות בוקר, אז אין אפילו לאן להימלט. אבל זהו שקר ידוע, ואנחנו בחרנו לצאת עם המשפחה לחגוג יום הולדת במסעדה, אז את המשוכה הזו צלחנו. בתמורה לצליחת המשוכה אני מצפה שהטרחה המועטה שאני מטריחה את המסעדה בארוחות הבוקר שהזמנתי תהיה שווה את זה.
אני לא יודעת להסביר לחייזר את ההבדל בין שקשוקה טובה לשקשוקה מחורבנת, אבל כל מי שאכל שקשוקה או שתיים בחייו יודע אותו: עד כמה הרוטב עז טעם, עד כמה המוצרים שאינם עגבניות או ביצים נותנים את טעמם, עד כמה שמנונית השקשוקה. בכל הפרמטרים האלו, השקשוקה של יונה נכשלה. מדובר היה בעגבניות ופלפלים בעיסה מתקתקה ומעליהן שתי ביצים שחלמונן איבד את נוזליותו. החלומי שהובטחה בתפריט נעלמה כנראה.
שני אנשים הזמינו את המנה, שני אנשים הסתכלו זו על זו בבלבול, שני אנשים החזירו את השקשוקה.

שקשוקה שנראית טעימה. לא במסעדת יונה

המלצרים
אין דבר שמרתיח אותי יותר ממלצרים שמתווכחים על נכונות התלונות של הסועדים.
אז כן, לא היה בשקשוקה חלומי, אבל אם תקחי את השקשוקה, תבחני אותה במיקרוסקופ, ותחזרי אליי עם דו"ח מעבדה אולי אשתכנע.
אז לא, אדוני המלצר, אם מישהו אומר שיש בחסה חול, התגובה הראויה היא לא לקחת את עלה החסה בידיים, לבחון אותו מול האור, לטפטף על כל סביבותיך רוטב, ולהגיד שזה לא חול.
לא ולא, אדוני המלצר, התגובה הנכונה היא לא לקחת את עלה החסה, ולשאול אחר כך אם היה עוד חול בסלט.
מה????
כן, אחרי שהמלצר הסכים איתנו שיש חול בחסה, הוא השאיר את הסלט. כשביקשנו שוב, הוא עדיין לא הבין למה רמת ההגיינה שלנו כה גבוהה שאנחנו לא ממשיכים לאכול את הסלט. ועדיין לא לקח את הסלט.
אפילו בסיני כבר היו מעבירים אותו לנהיגת גמלים.

הסלט
ראה לעיל

התזמון
שמונה אנשים מגיעים למסעדה. לבושים יפה ומוכנים לחגיגה. אין דבר מבאס יותר מחגיגה שמתנהלת בעצלתיים.
כמה קשה להוציא שמונה ארוחות בוקר ביחד? כמה קשה להביא מנה שהיא פיצוי על מנה שהוחזרה תוך פחות מחצי שעה? מדוע צריכים לחכות עשרים דקות לקפה?

מסקנה
מסעדה בקוד פתוח, מכנה את עצמה יונה, אולי הם למדו מגיקים של מחשבים שקוד פתוח הוא סימן בדוק לחוסר תשומת לב לאלגנטיות.
אנחנו, לעומת זאת, אוהבים את המסעדות שלנו טעימות, אלגנטיות ושמחות לארח.

נומה נומה ילדתי

מרק ביטמן הוא אחד מכותבי האוכל האהובים עליי ביותר. יש לו טור בניו יורק בטיימס שנקרא the minimalist, שם הוא נותן מתכונים מעולים שהם גם הגיוניים להכנה וגם משתמשים בכל טוב הארץ. והוא בניו-יורק, כך שטוב הארץ לא קטן. יותר מהכל, הוא מזכיר את דורעם גונט. בכל אופן, לפני כמה זמן מצאתי את הבלוג שלו, והוא מספר שם על הנסיעה שלו לנומה. ביטמן היה אחד מהשופטים של סן פלגרינו בשנה שעברה, כאשר אל בוליו זכתה בפרס בפעם הרביעית ברציפות. השנה הוא סירב להשתתף בחבר השופטים בטענה שהמרדף אחר המסעדה הטובה ביותר הוא קצת מטופש. או במילותיו: "השאלה הנכונה היא 'מהן המסעדות שלהן אנחנו לא מקדישים מספיק תשומת לב'… פרס המסעדה הטובה במתכונתו הנוכחית הוא בעיקר תחרות פופולאריות… חלק מהמסעדות ברשימה אינן שוות ביקור, ובטח אינן מצדיקות את המחיר (שהוא בדרך כלל גבוה מדי) שאותו תשלמו מכסף שעבדתם עבורו קשה. (לא, אני לא מתכוון לתת שמות). אחרות הן כל כך ברורות מאליהן, שאפילו משרד המסחר והתעשייה יכול לשלוח אתכם אליהן".
כל זה הוביל אותי לשאול את עצמי מחדש האם אני רוצה ללכת לנומה. לא שיש אופציה כזו באופק. אבל בנאדם צריך לשאול את עצמו את השאלות העקרוניות האלו כדי שיידע מה לזמן לעצמו בחלומות.
אז ככה, מצד אחד יש את המשפט הזה: "בערך באמצע הארוחה הבנתי שלא אכלתי שמן זית, ולא פרמזן, ולא עגבניות, ולא בזיליקום ובאופן מדהים, גם לא לימון. שום דבר שלא גדל בצפון אירופה (כן, יש חריגות: קפה, למשל. והרבה מהיים הוא מצרפת)". שזה משפט מדהים. נגיד, במטבח התאילנדי לא משתמשים בשמן זית. אבל יש שם עגבניות. בדברים הגרמניים שאכלתי אין הרבה עגבניות, אבל לגמרי יש שמן זית. וככה. אז להיות במקום שלא משתמש בכל אלו, עושה הרפתקה לגמרי חדשה ונפלאה.
מצד שני, יש את התמונה הזאת. מדובר בקרום חלב. שמוגש במנה. אני יודעת, הרפתקה זה גם דברים כאלו. אבל אלוהים, לשלם כל כך הרבה כסף ולקבל קרום חלב. קרום חלב. איכככס. זה הרבה יותר מדי הרפתקה בשבילי.

Salsify and milk skin, truffle from Gotland, צילום paz.ca

בקיצור, לא בחלומות שלי. אולי באלו של יושב הבית. ואז אני אבוא, ברור.

רדיו רוסקו + לוציפר

פוסט אורח של אורה הכפולה

. היא ואני. ארוחת ערב. יין. ג'ין טוניק. רשות הדיבור לגברת;

נדב ואני ניסינו למצוא מקום לאכול בו ארוחת ערב ביום שישי. יכולנו לערוך את ארוחת הערב המסורתית שלנו בבית שלו – אוכל טעים שהוא מבשל וג'ין וטוניק שאני מוזגת. אבל הערב התחשק לנו משהו אחר, מקום שבו נוכל לאכול אוכל טעים , לשתות כוס יין או שתיים ולדבר כמה שעות מבלי שיאיצו בנו. היו מגבלות, אני לא יכולה לאכול גלוטן ושנינו לא רצינו להוציא המון כסף ולמרות זאת נדב הצליח לקרוא את הלך הרוח שלי (והספר שלי שמתרחש באיטליה) כי בסוף הוא הציע שנלך לרדיו רוסקו. רדיו רוסקו היא אומנם מסעדה איטלקית (מנה שטרום על התפריט) שקצת עבר ההייפ שלה, אבל התפריט שלה מציע כמה מנות שלא נכנסות לקטגוריה של פיצה/פסטה שמאפשרות גם לאנשים כמוני (כלומר, בעייתים) להנות מערב של חברותא.

החלל של רדיו רוסקו, ששוכנת איפה שהיתה פעם שושנה ג'ונסון, מאוד נעים. יש חצר קטנה בחוץ מרוצפת במרצפות תל אביביות ישנות ויפות עם כמה שולחנות קטנים תחת העצים. אבל מכיון שהלחות בחוץ היתה לא הגיונית החלטנו לשבת בפנים, שם קידמו את פנינו חלונות גדולים מלאי עציצים וצמחים מטפסים שנשתלו בתוך קופסאות שימורים של עגבניות מאיטליה. הזמנו שתי מנות ראשונות: קרפצ'יו בקר וחציל ממולא בפרמז'ן ורוטב עגבניות. יחד עם זה הזמנו שתי כוסות של יין שאני אישית מאוד אוהבת, ואלפוליצלה. יין פירותי אך לא מעיק.

מיד קיבלנו לשולחן את הלחם שמלווה את מנת הקרפצ'יו. נדב טעם אותו ומיד עשה פרצוף. הלחם נראה ישן ולא כזה אטרקטיבי. הקרפצ'יו היה טעים, אבל לא מסעיר ודי קטן. מנת החציל לעומת זו היתה טובה. בין השיחה על מצב הזוגיות הטריה שלי והזוגיות הותיקה שלו, נחו שכבות של חציל וביניהם גבינת פרמזן מותכת ברוטב עגבניות פשוט מאוד אבל טעים. לא קל לעשות רוטב עגבניות פשוט שלא יזכיר בטעם שלו רסק של מלאווח ואכן ברדיו רוסקו יודעים לעשות לפחות את זה.

בשלב זה של הערב קרה דבר מוזר. כוס המים שלו הייתה סדוקה בקצה וגרמה לו לדמם ולמלצרית כמעט להתעלף. לא נעים בכלל, אבל מיד קיבלנו לשולחן שתי כוסות חדשות של יין. אולי יש ליין סגולות של עצירת דימומים שלא ידענו עליה. למנות העיקריות הזמנו פיצה עם ביקון ופטריות ומנה של מדליוני פילה עם תפו"א עגבניה ובצל צלויים על  הגריל.  הפיצה היתה דקה ודי גדולה יחסית למנה אישית. הוא הצליח לסיים את כולה, למרות שלא נראה שהוא עומד להתעלף ממנה, אולי מהדימום בשפה. כנראה שפיצה טובה עדיין עדיף לאכול באיטליה או בטוני וספה. הפילה שלי היה נחמד. שמתי לב שהמלצרית לא שאלה אותי לגבי דרגת הצליה אבל כנראה שזה לא חשוב כי ברדיו רוסקו יודעים שאני אוהבת את הפילה שלי מדיום רייר. הירקות הצלויים היו טעימים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.

יצאנו לעשן סיגריה וכשחזרנו המלצרית מיד ניגשה לשולחן שלנו עם עוגת שוקולד שנראתה מאוד טעימה. שאלתי אותה בבישנות אם יש קמח בעוגה כי אסור לי .  לא רק שהיא לא התעצבנה על השאלה אלא מיד התנצלה על כך שהיא הביאה לנו קינוח מתנה שאני לא יכולה לאכול. קיבלנו במקום מנה של פנקוטה עם דובדבנים שהושרו בליקר. אחרי ביס אחד שמנו לב שיש לכל העניין טעם מרומז של קפה. ללא ספק הקינוח פיצוי שלנו היה בעיני הדבר הכי טעים בערב.

מכיון שעדיין לא נגמר הערב, אבל רצינו לשנות אווירה קפצנו לבר שצמוד לרוסקו – הלוציפר. הבר הזה , כך אמר לי נדב, אמור להיות הדבר החם הבא בתל אביב. אולי לכל האנשים החמים בתל אביב היה חם מכדי לכתת רגליהם לאלנבי כי המקום נראה יותר כמו פאב גריאטרי. הלוציפר אמור היה להיות סליזי ואומנם בכניסה מקדמת את פניך תמונה ענקית המציגה גבר (שהזכיר לי ממש את  סלבדור דאלי) מנשנש את אחוריה של גברת שאת פניה אי אפשר לראות. אכן תמונה שיש בה הבטחה, אבל הפאב עצמו דווקא די סולידי. הדבר היחיד שהלהיב אותי ממש היו שלושה מסכי טלווזיה התלויים מעל לבר שהציגו תמונות בלייב של רחוב אלנבי. אם נשב שם מספיק זמן אולי נראה איזה עסקת סמים. קירות בצבע כחול עמוק עם צוהרים עגולים שצופים למסעדה הסמוכה וברמנית שלא לבשה אפילו חולצה עם מחשוף ראוי לשמו, מבטיחים לך חוויה מנומנמת של דרינק אחד והלכנו. אף אחד לא ירקוד פה על הבר בסוף הערב, עוד עלול להתפס לו הגב.

קוצ'ינה תמר

ביום חמישי בשבע וכמה דקות הסתיימה עונת המבחנים. לא הכי בטוב, תודה ששאלתם, אבל זהו. אחרי שבועיים של שעמום מתמשך (יהודי ארצות הברית), עצבים בכל הבית (שונא מבחנים!) וקהות חושים כללית, העניינים מתחילים לחזור לשגרה. בהתחלה מיטל תכננה על צפון אברקסס, אבל לא היה מקום וההחלטה נפלה על קוצ'ינה תמר (אקס וינס ותמר).

קוצ'ינה תמר, שתיקרא מעתה תמר, ממוקמת בתחת של יד חרוצים. זה אומר שמהבית שלנו צריך לנסוע לשם. מבחינתי זו כבר היתה התחלה טובה, כי היא לגמרי הזכירה לי את הסיבובים שעשינו במונית בדרך ללופה, אחת המסעדות של בטאלי בניו יורק, ואחת הארוחות המיתולוגיות שלנו. ככה שהיו לי כמה דקות להתרפק על האווירה אצל בטאלי, על אלגנטיות ניו יורקית ועל מנת הסלק ברוטב פיסטוקים, שגרמה לה להתחיל לאכול סלק. אף אחד מאלה לא הכין אותי למה שהלך על הבאר של תמר. זהו באר קטן, שמונה או עשרה מקומות. ישבנו על הפינה שלו שבדיוק היתה פנויה. מהר מאוד גילינו את גודל הטעות. צמודים אלינו, ישבו שני אנשי השקעות קולניים, בחור ובחורה, ככל הנראה מבית ההשקעות אקסלנס שהחליטו שהבאר של מסעדה פצפונת הוא הוא המקום לשטוח את חוויותים המיניות, דעתם המלומדת על כל עובד נשוי או רווק, ונושאים אישיים אחרים, כך שוב ושוב ובקול גדול. הם אולי היו רוצים שאשייך אותם לאיזו קבוצה של מצליחנים ניו יורקים, אבל חברים, אכלתם את הראש. זה לא אלגנטי ולא מרשים. לא החפתים שלכם ולא הבלאקברי. החלטנו לנסות להתעלם ולהתרכז באוכל.

תמר כהן-צדק היא מקצוענית. המטבח שלה מתוקתק ופתוח ומתמקד בצורה קיצונית בטעמים. תמר חזרה ככל הנראה מאיטליה ממש לא מזמן, עם אספקה די רצינית של חומץ בלסמי משובח, ויצרה תפריט שכל המנות בו עושות שימוש כזה או אחר בזהב השחור הזה. בחרנו מתוכו סלט סרדינים כבושים וארטישוק (42 ש"ח). בצלחת קטנה ועדינה הגיעו עלי רוקט, פיסות ארטישוק מעודנות, טימין, זיתים שחורים וסרדינים כבושים, עטופים ברוטב עדין עדין של בלסמי לבן. במילה אחת: עונג. טעמים עדינים עדינים של ים, וחמיצות, וערימת עלים שכל אחד מהם נבחר בקפידה. יחד איתה לקחנו  את מה שנחשב כמנת הדגל של המסעדה, רביולי טרטופו (52 ש"ח). כעשרה כיסוני פסטה טרייה, דקים ומשולשים, שמולאו בגבינת ריקוטה, בפרמזן וכמהין והוגשו ברוטב חמאת כמהין. התפוצצות אדירה של טעמים עזים בצלחת. חמאת הכמהין  עטפה את הרביולי ויצרה שילוב מדוייק מאוד של טעם ומראה. על אף שאינני חסיד השיטה בדרך כלל, הרוטב נוגב עד תומו בלחם.

הברמן החביב, על אף שרחוק מלהיות ברמן ראוי ומקצועי, הבחין במצוקת הרעש שעשו המשקיעים, והזמין אותנו לשני צ'ייסרים של וודקה, שיחד עם סיגריה ארוכה בחוץ עשו את העבודה והכינו אותנו לסבב מנות נוסף. כאן בחרנו בחצי מנה של טליאטלה בנדיירה (36 ש"ח, 69 למנה מלאה), פסטת סלק מוקפצת עם פטריות, אספרגוס ותרד, שהוגשה עם שלוש נגיעות ריקוטה. הפסטה המשיכה בקו ישר את העדינות של סלט הסרדינים, מנה שתוכלו למצוא אצל בטאלי בכיף. איתה לקחנו מנה נוספת מתפריט הבלסמי, טורטלונה (52 ש"ח) ריקוטה. טורטלונה הם כיסוני פסטה בגודל ביס, וגם הם, כמו הטורטליני מולאו בגבינת ריקוטה ובפרמזן, והונחו על רוטב סמיך של בלסמי מצומצם ובצלי שאלוט. וואו. הרוטב הכל כך לא שגרתי הזה, שהרגיש כמעט כמו רוטב של מנה בשרית, נתן כאן פרשנות לגמרי חדשה לפסטה ממולאת. כבד, מלא בטעמים ומצומצם, ויוצר שכבה קצת דביקה בתחתית הצלחת. איזה כיף.

לקינוח אכלנו שני כדורי גלידה, שוקולד ובננה (18 ש"ח), שהצטיינו גם הם במרקם מרתק, ושתינו כוס נדיבה של מרטיני יבש. בתוספת שתי כוסות יין שילמנו כאן קצת יותר מ 300 שקלים. זה לא מעט בהתחשב בגודל המנות שמגישים בקוצ'ינה תמר. מצד שני, מדובר באחת המסעדות הטובות שפועלות כרגע בעיר, והאוכל מצדיק את המחיר. רק בפעם הבאה, עשו טובה, זרקו את האנשים של אקסלנס החוצה. זה לא אלגנטי, והם הורסים את האווירה.

צפון אברקסס

את יום הולדתה של יושבת הבית, שחל ממש היום (א', כלומר. איחולים בתגובות, בבקשה) התחלנו לחגוג כבר בערב שישי. יושבת הבית אינה חובבת חגיגות גדולה, אך קחו אותה למסעדה טובה והנה לכם כמה נקודות של זכות. לומר את האמת, גם חובבת טרנדים איננה (אוקי, ליידי גאגא), אך יודעת לזהות איכות ממרחקים. מכאן, שכבר בתחילת השבוע הזמנתי לנו מקומות לארוחה בצפון אברקסס, המדוברת החדשה של אייל שני.

צפון אברקסס היא מסעדה קטנה, שלה מרפסת עם כמה שולחנות, באר שמכיל כ 12 מקומות ישיבה וקומת גלריה צנועה. אנחנו קיבלנו את שני הכסאות הקיצוניים בבאר, הסמוכים למטבח הקטן והגלוי של המסעדה, מה שאיפשר לנו לצפות בצוות ולסרוק את המנות היוצאות ממנו.
לפני שיצאנו מהבית, עוד הספקנו לראות את הסרט "מסעדה בנקודת רתיחה" ב yes doco, על המסעדה הדנית "נומה" המדורגת עשירית בעולם ועל השף הקפריזי שמנהל אותה. המנות בנומה, כמו גם האווירה, רשמיות מאוד, מדוייקות וטובעות במינימליזם על הצלחת. השף הראשי, לעומת זאת, אינו מהסס לצעוק על העובדים, להעליב אותם ולגרום להם רגשות אשמה קשים אם בטעות פספסו קצת את "נקודת ההתייחסות" הנכונה בצלחת. אחד המוטיבים הבולטים ביותר בסרט הוא הלחץ הקיומי מול אותם סועדים שהזמינו מקומות שלושה חודשים מראש, והסיכוי שמא ייצאו מן המסעדה כשאינם מרוצים. בדרך לצפון אברקסס, לא יכולתי שלא לחשוב על השוני העצום בין התפיסה הדנית הזאת לתפיסה הישראלית ועל אווירת ה"ביחד" של עולם המסעדות הישראלי, שמחלחלת גם למקומות הטובים ביותר. צפון אברקסס, בהקשר הזה, הוא ההיפך הגמור של נומה. המלצרים מתחבקים, המוזיקה פופ טהור, הווליום גבוה, האוכל שמח ומוגש ביד רחבה, ויש בהחלט מקום לטעויות, הן הרי יתקבלו בהבנה. כל עניין חוסר הרשמיות הזה מתעצם כשיושבים קרוב כל כך למטבח, שכן הוא חושף את התנהלות הצוות בשקיפות מלאה. פה מבט תועה שיוצר קשר עין, שם חיבוק עם אחד המלצרים שגדלנו יחד באותה העיר, זמזום משותף של שיר. יש מקומות שבהם ישיבה על הבאר שומרת על אותו איפוק של המסעדה, אך לא כך בצפון אברקסס. זה משמח.

אוקיי, אוכל. בעצם, שתייה. בקבוק קר של גמלא ברוט (115 ש"ח) ליווה את הארוחה שלנו, ועשה בדיוק את מה שהיה מצופה ממנו. קצת נעים בראש, לא מכביד מדי, ומספק שמחה בריאה של יומולדת. יחד איתו הזמנו צלחת עגבניות (14 ש"ח), פיתה עם ירקות חריפים (25 ש"ח) ומנת שרימפס בפיתה (44 ש"ח). צלחת העגניות, אחרי שסיימה את תפקידה הקוריוזי על אייל שני ויחסיו עם עולם העגבניות, הכילה פרוסות דקות של עגבניית ערבה טרייה ומצויינת ופלחי עגבניות שרי אדומות וצהובות, עם מעט שמן זית, מלח וטבעות דקיקות של פלפל ירוק חריף. זו הייתה צלוחית שכל מטרתה לעשות כבוד לעגבניה, והיא עושה גם עושה. שתי הפיתות שהזמנו התעכבו במטבח כחצי שעה, ובאמת שכבר חשבנו לוותר עליהן. כששאלנו את הברמן לשלומן, נענינו כי הפיתות נאפות במקום ולכן מתעכבות. עכשיו, שלא ישתמע אחרת, חצי שעה למנה ראשונה זו שערוריה בכל קנה מידה. ניחא, החלטנו לוותר ולהמשיך. פיתת הירקות הגיעה ראשונה, כשהיא מחבקת בתוכה בצל קצוץ דק, פרוסות עגבניה, טחינה טובה ושני סוגים של חריף (אדום וירוק). תענוג. מנת השרימפס התעכבה עוד כמה דקות, והיתה בעייתית יותר. הפעם הפיתה החמה מולאה בחתיכות שרימפס גדולות אך קרות, טחינה עם עגבניות, נדמה לי, הרבה מאוד בצל. הפרש הטמפרטורה בין הפיתה לשרימפס היה גדול מדי, והשרימפסים הורגשו כאילו יצאו מהמקרר זה עתה. קצת חריפות במנה הייתה מוציאה אותה מאדישותה והייתה מאוד נחוצה פה. כאן יש הפסקת סיגריה.

לאחר ששבנו מהפסקת הסיגריה, המשכנו לשתות את היין וביקשנו להמתין עם הזמנת המנות הנוספות. לזכותם של אנשי צפון אברקסס ייאמר כי איש לא דחק בנו, אף אחד לא עשה פרצופים, וכל פעם שהתרוקנה הכוס דאג הברמן שליווה אותנו למלא אותה. לאחר התלבטות קצרה החלטנו ללכת על מנה של לוקוס מעמקים (54 ש"ח למאה גרם). גם כאן, נדרשנו להמתנה אינסופית, ולאחר ששבנו מהפסקת סיגריה נוספת דרשנו בשלומו של הדג. כאן נענינו שהדג שלנו הוכן בטעות כמנת חריימה, ושעובדים על מנה חדשה עבורנו. לאחר כרבע שעה נוספת, שסגרה כמעט 40 דקות מרגע ההזמנה, קיבלנו את הדג. בתוך מחבת גדול ועמוק, נח לו הלוקוס שלנו כשהוא שוחה ברוטב עגבניות מצויין, עם חתיכות של בצל אפוי בקליפתו, רווי בעשב ומעל כל זה, צרור עלי טימין בוער באש גדולה. לאחר שכבתה האש יכולנו להתפנות למנה ולעמוד על טיבם של הדג והרוטב. הדג הוגש כשהוא על העצם, מה שהפחית משמעותית ממשקלו. במחיר של 54 ש"ח למאה גרם, אפשר היה לפלט את הדג או לתמחר בצורה הוגנת יותר, אבל בכל מקרה היה מדובר בדג מצויין, טרי ובעל טעם עז של ים. רוטב העגבניות שבינתיים התקרר קצת היה מתוק, וחמוץ, ואצר בתוכו טעמים של מדבר וים, והיה פשוט מצוין. חתיכת לחם טרי שנקרעה ביד הייתה בדיוק מה שדרוש כדי לנקות את המחבת.

בשלב הזה שמנו לב שישבנו כבר יותר משעתיים במסעדה, והחלטנו לקנח את הארוחה במקום אחר. הצוות ששם לב לזמני ההמתנה הארוכים בין המנות שלנו, שלח לנו קינוח על חשבון הבית: פודינג עם ריבת תותים פשוטה, שמעליהם שברי בצק פריך מתוקים ופריכים מאוד. זה היה קינוח לא רשמי, אך הוא עשה את שהוטל עליו ושלח אותנו הביתה שמחים מאוד, קצת שתויים ומדסקסים עוד קצת צפון אברקסס. סיכומה של השיחה היה שצפון אברקסס הוא לאו דווקא המקום לארוחת ערב רשמית. מצד שני, אם מחפשים מקום לאוכל טוב, לא מאוד יקר ושאפשר לאכול בו על הדרך (בהנחה ויטפלו שם בזמני ההגשה האינסופיים), זהו מקום מצויין. אנחנו עוד נשוב לכאן.

———————

אהובתי, מזל טוב.

אדורה

הדרך שלנו להתאושש מסשן פרברים – משפחה – חורף ירושלמי עצבני – הדלקת נרות המונית, היא פשוט ללכת ברגל. להתחבר חזרה לעיר דרך הרגליים, דרך הרחובות, דרך חלונות הראווה, הריחות, מאכילות החתולים של הערב, להחזיק שיחה אחת שהולכת וגדלה ומתפתחת וקטנה ודועכת ושוב חוזרת, וככה, אנחנו יכולים כמה שעות. המסלול של אתמול היה ארוך במיוחד, והתחיל בצומת עזריאלי, משם דרך רחוב הארבעה, שדרות בן ציון, ודיזינגוף עד ירמיהו. שם, בג'רמיה, עשינו תחנה ראשונה להתאוששות; בקבוק קאווה אישי (היא) וחצי טובורג (אני). אחר כך, כבר היינו חייבים לאכול משהו.

על אף שלא הזמנו מקום מראש והמסעדה היתה מלאה לגמרי, חיכה לנו שולחן פינתי במרפסת של אדורה. החלטנו לקחת אותו, ומשום שהיה שולחן לארבעה ואנחנו רק שניים, התיישבנו אחד לצד השני. עד שהגיעה המלצרית לספר לנו על הספיישלים, כבר בחרנו מתוך התפריט, ומאחר ואלה לא נשמעו מפתים במיוחד, החלטנו לדלג עליהם ולהיצמד להזמנה שתכננו, שכללה שלוש מנות ראשונות, לחם ומנה עיקרית אחת. הסכמנו עם המלצרית שסנגריה תוצרת הבית יכולה ללוות את הארוחה שלנו בצורה טובה, הזמנו ממנה שתי כוסות וביקשנו שלא להיצמד לסדר הטוב של ראשונות לפני עיקריות, ופשוט להביא לנו אוכל.

שתי המנות הראשונות לשולחן היו קרפצ'יו שייטל (37 ש"ח) וסביצ'ה ישראלית של דג ים (אינטיאס, נדמה לי, 36 ש"ח). זה השלב בו קוראים עירניים ודאי מרימים גבה ושואלים, קרפצ'יו שייטל? אז כן. פעם בכמה חודשים קורה שמתעורר איזה חשק לקצת בשר, במנה קטנה ואלגנטית, וקרפצ'יו הוא פתרון שאני חי איתו בשלום. על צלחת מוארכת הגיעו פרוסות כמעט שקופות של בשר, עם פרמזן טובה מגוררת מלמעלה, כמה תלתלי בצל ירוק ופרוסות דקיקות של צנונית. מנה טובה, שהחיסרון היחיד שלה היה חוסר מסויים במלח. ומה עם הלחם? אז ככה. לחם השאור של אדורה (14 ש"ח) הוא כבר שם דבר בגזרת לחמי המסעדות. הלחם שקיבלנו אתמול היה קצת פחות טוב מבדרך כלל, שכן סבל מקרום קצת שרוף, תוצאה של דקה עודפת בתנור, כנראה. גם הממרחים שהתווספו אליו, כדור חמאה קטן, מלח אטלנטי, קונפי שום וממרח עגבניות, היו בינוניים, ונראה כאילו הוכנו בקעריות זמן רב מראש. עניין של הכנה לסרוויס של ערב שישי, אני משער. הסביצ'ה לעומת אלה, היה טובה מאוד, מלאת חיים וטריות. את הנופך הישראלי של המנה נתנו עגבניות ומלפפונים קצוצים, מעט טחינה וחתיכה זערורית של פיתה מטוגנת.

בתיזמון טוב, הגיעה המנה הראשונה השלישית, פלאפל החצילים המפורסם של אדורה (37 ש"ח). אין ספק כי זו אחת המנות הטובות בתפריט, ושלושת כדורי הפלאפל הבהירים הגיעו חמים, פריכים מאוד מבחוץ ומסתירים מילוי חצילים יציב וטעים מבפנים. זה היה גם השלב שבו גילינו את טעמי האניס שעורבבו לסנגריה, שהגיעה בטמפרטורה גבוהה מדי ובינתיים התקררה. לי זה לא הפריעה, אך היא ביקשה להחליף את הכוס שלה וקיבלה מייד מרטיני יבש עם חרק קטן שנחת בכוס בדרך מהבר לשולחן ומייד הוחלף באחר. קצת לפני שהיינו מוכנים, הגיעה גם המנה העיקרית, פילאס סלמון (76 ש"ח), והמלצרית הציעה להשאיר אותה על השולחן ושאם נרצה היא תדאג לחמם אותה. משהו בביטחון שאמרה זאת, גרם לנו להסכים להצעתה ולהניח למנה בינתיים.

וכך, כשכבר התחלנו להתמלא, הלך מאיתנו הסלמון לסיבוב קצר בתנור, ובמקומו קיבלנו פטה כבדים על חשבון הבית. טעמנו אותו, וזו היתה תזכורת מצויינת לאיזה מאכלים עושים לנו את זה ואיזה לא. פילאס הסלמון, פילה סלמון וקוביות עגבניה עטופים בבצק פילו, לדוגמא, ממש עושים לנו את זה. הנתח שקיבלנו היה גדול, טרי, לא אפוי מדי על אף החימום הנוסף וקוביות העגבניה הקטנות שהצטרפו אליו הרטיבו בדיוק במידה את בצק הפילו הקשה. לסיכום, זו היתה מנה מצויינת שעושה הרבה כבוד למרכיב המרכזי בה ולמשחק בין מרקמים שונים.

על בטן מלאה, יכולנו להתפנות קצת לקיטורים. הבעיה הכי גדולה של הארוחה באדורה, היתה המרפסת. יש משהו בחלל הצפוף והחשוך של פנים המסעדה שנותן לסועדים במקום הרגשה של בריחה למקום של אוכל טוב. הסכו"ם מבריק, הצלחות גדולות ומעוצבות, השירות קשוב ולמרות הכל האינטימיות בין יושבי השולחן גדולה. בישיבה במרפסת, רוב הדברים האלה נעלמים. האקוסטיקה הגרועה גורמת לכך ששומעים בבהירות את שאר השיחות, התאורה מדגישה את הפגמים שבצלחות ואת סימני המריחה של מה שאמור היה להיות ניקיון הצלחות. אנשי החלק הצפוני של רח' בן יהודה לא מוסיפים גם הם, והתחושה שנוצרת היא של ארוחה בבית קפה, במקום ארוחה במסעדה ברמה של אדורה. במילים אחרות, שבו בפנים. סיימנו בבקבוק סודה קר וסיגריה חמה.

חשבוננו, לפני טיפ וכולל שתיה הסתכם ב 263 שקלים, שהיה סביר ביחס לכמות המנות שקיבלנו כאן. יש לי תחושה שעוד נסעד כאן שוב. לא במרפסת.

——

אדורה
, בן יהודה 226

מסעדות. אילת.

סוף שבוע נוסף שאחנו מבלים מחוץ לבית, והפעם, אילת!

אם בירושלים הייתי אני זה עם הרגשות המעורבים, הרי שכשמדובר בעיר הדרומית, היא זו שמביאה את הבעיות. ילדות שלמה בעיר הדרומית, אתם יודעים, יכולה להיות עסק מורכב. ולכן, כל פעם שאנחנו עולים 394 מתל אביב לאילת אני מעריך אותה קצת יותר על האומץ, וחושב קצת יותר איך אפשר לעשות לה נעים. בגלל שאנחנו חזק בעניין של אוכל, ואני לא הכי בעניין של ים, היה ברור שכמו בירושלים, גם כאן נדלג בין מסעדות.

אתחיל מהסוף. זה לא עבד.
הגענו די מאוחר לדירת הנופש שהתארחנו בה, והיינו כבר אחרי יום עבודה ואחרי נסיעה ארוכה, כך שלא היו הרבה ברירות חוץ מלהתרסק לשינה עמוקה, שממנה קמנו רעבים מאוד. את ארוחת הבוקר שלנו תכננו לאכול במרכז האורגני "שומשום", שעליו קראתי לא מזמן באיזו רשימת "הבראנצ'ים הטובים ביותר" באחד העיתונים. לאחר הליכה קצרה, שיחת טלפון למקום בה ביקשנו הסברים איך להגיע ומונית שהביאה אותנו לשם לבסוף, גילינו מקום די שומם במרכז מסחרי ישן. בנקודה הזאת גם החלטנו להשאיר את הילת האורגניות, הבריאות והמעשים הטובים של נשות קיבוץ סמר (שמפעילות את המקום)  ולאכול את ארוחת הבוקר שלנו בבית קפה סתמי על הטיילת. ובאמת, היא הייתה סתמית כל כך עד שאין מה להגיד עליה (חוץ מזה שהיא הייתה דומה להפליא לארוחת הבוקר הסתמית שאכלנו למחרת). באופן כללי, נראה לי שארוחות בוקר בעיר שמלאה מלונות, צריך לאכול במלונות ולא להתחכם עם נסיונות לתרום לכלכלה המקומית או לטעום מהמטבח העירוני חסר ההשראה והציני כלפי תיירים.

את ארוחת הערב שלנו, לעומת זאת, כבר תכננו יותר בקפידה. התלבשנו יפה, נכנסו למונית, וביקשנו מהנהג שייקח אותנו אל "המפלט האחרון". מסעדת הדגים המיתולוגית היתה מלאה עד אפס מקום, ובזמן שחיכינו לשולחן שלנו, סיפרה יושבת הבית היקרה כי מעולם לא אכלה בה.
עוד זו מספרת והנה באו אל שולחננו מנות הפתיחה. חמש צלחות קטנות עם סלטים טריים; חצילים במיונז שהיו טובים, מוס טונה וורדרד וגושי, סלט גזר חריף וטרי, צלוחית זיתים ורוטב מיונז סתמי, מלוויים בפרוסות לחם לבן קלוי. שילוב נכון ולא עמוס מדי של טעמים, השאירו מקום גם לאוכל אמיתי והוכיחו כי לא חייבים מגוון אינסופי של סלטים כדי לפתוח ארוחת דגים.

מהמנות הראשונות שבתפריט הזמנו קונכיית פטריות מוקרמת, שהגיעה אלינו ישר משנות השמונים העליזות וסלט ירקות עצבני עצבני. קונכיית הפטריות התגלתה כקונכייה אמיתית עם פטריות שמפניון טריות בשמנת שנאפו בתנור והגיעו חמות ומרגיעות. הסלט העצבני עצבני התגלה כערימת ירקות טריים עם הרבה מאוד פלפל ירוק חריף, שלא השאיר מקום לספקות בקשר לעובדה שאנחנו במקום של אנשי ים אמיתיים. פיסות הכרוב הדקות שעורבבו לתוך הסלט מיתנו את החריפות וסגרו ביחד מנת ירקות מוצלחת מאוד.

למנה העיקרית הזמנו פילה דניס צרוב, שבמפתיע היה דווקא הנקודה החלשה של הארוחה. הדג הגיע כשהוא במצב וול – דאן לגמרי, מתובל בתבלין כלשהו שהרגיש מהזן התעשייתי, וכנראה שנצלה על הגריל שבו נצלים גם הבשרים. בשורה התחתונה, היה מדובר בדג קצת יבש עם מרקם וטעם שהזכירו שישליק או משהו דומה.
משום שבשלב הזה כבר היינו קרובים לסיומו של בקבוק היין שהזמנו, שרדונה של גמלא, היינו כבר סלחנים יחסית וסיימנו את המנה שבעים ומרוצים. יחד עם אספרסו כפול בשבילי והפוך קטנה בשבילה, הסתכם חשבוננו ב 285 שקלים. לא זול, אבל בהחלט סביר בהתחשב בכך שמדובר במסעדת תיירים מיתולוגית.

—————————————

בין כל תכניות הבישול של ערב שישי (אהרוני, גורן, קסטנבוים ועוד) נחת בתיבת המייל שלי המייל שמודיע על רשומה חדשה בבלוג של רפי כהן בתפוז. אני אוהב את הבלוג הזה בגלל שהוא אמיתי מאוד ומביא קצת מהפילוסופיה של כהן, ומלווה במתכונים מצויינים ופשוטים. רשימת הקציצות של רפי התעלתה בקלות מעל כל אותן תכניות, ותמונת קציצות העוף שבמתכון בהחלט עלולה להמיר צמחוני מצמחוניותו.

תאילנד, אהובתי

בדרך כלל, אם אני מנצח אותה באיזה התערבות, אני מוותר לה. זה לא במיוחד ג'נטלמני לגבות זכיות בהתערבות מהאישה שאתה אוהב. לפני שבועיים, התערבנו על משהו שקשור לדירה החדשה. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שהפרס לזוכה היה ארוחה בבית תאילנדי. ניצחתי, ברור. באיזה יום סופר מתיש, קמתי ממנוחת הצהריים (כלומר, התרסקות הערב אחרי העבודה) וכולי מלא רחמים עצמיים ורעב גדול. גלגלתי כמה מקומות בראש, התייעצתי איתה, קצת אינטרנט, ואז נזכרתי. היי! את חייבת לי בית תאילנדי!

בשעה עשר ורבע, אחרי הליכה קצרה ברגל, הגענו לבית תאילנדי. אין הרבה מסעדות בעיר שעברו את שלב הבאזז בחייהן ושעדיין צריך לחכות בהן עשרים דקות לשולחן בשעה הזאת. חיכינו.

המלצרית, שראתה שאת זמן ההמתנה שלנו בילינו עם סיגריה ביד, שאלה מייד אם זה בסדר שנשב באיזור העישון. הסכמנו. על אף שאני מעדיף את האוכל שלי בלי עשן, זה היה בסדר. בניגוד לתאילנד האמיתית, בבית תאילנדי מאווררים יפה את איזור העישון שלהם, ככה שלא תאכל בתוך מסך עשן, ותוכל לראות את מעמד הפלסטיק הקטן שכתוב עליו "אלכוהול בזול!", דרך אלגנטית (טוב, לא ממש) לספר לכם שתמורת 18 שקלים תקבלו כוס קאווה סטנדרטית מאוד, וב 22 ימזגו לכם כוס מרטיני. בשלב הזה של היום, זה בדיוק מה שהיה נחוץ, אלכוהול קל ומרגיע.

אכלנו ביחד, לא רוצים להעמיס על הבטן יותר מדי, אנחנו עושים את זה מדי פעם.
לראשונות לקחנו סלט פפאיה ירוקה, שהוא המאכל התאילנדי האהוב עליה בעולם כולו ומנה של אגרול. סלט הפאפאיה (28 ש"ח) היה טוב מאוד, מרענן וטרי. ההתאמה לטעם הישראלי, שכללה מעט – עד – לא – בכלל רוטב דגים (שהוא בעצם המלח של התאילנדים) ופחות מדי חריף היתה קצת יותר מדי, אבל בסך הכל מדובר במנה טובה. שני האגרולים (20 ש"ח) שקיבלנו, היו קטנים ומדוייקים מאוד. אם גדלתם על האגרול במסעדות אסייתיות זולות, אתם בטח חושבים עכשיו על טעם של שמן לטיגון עמוק. לא כך היו האגרולים בבית תאילנדי. אלה היו חפים משמנוניות מוגזמת, ופריכים במידה כזאת שגם בסוף הביס, לא נשרכו שום ירקות החוצה.

למנה עיקרית  לקחנו מנה של קארי ירוק בחלב קוקוס, עם טופו, חציל ובזיליקום תאילנדי. לצידם הגיעה גם קערית של סטיקי רייס. בלי להגזים, זו מנה שיכולה להתחרות במנות שמגישים בתאילנד. המרקם המדוייק של הנוזלים במנה, מנעד הטעמים שבין מספיק מתוק ללא חריף מדי, הרוך של הטופו מול קליפות החצילים הקשות (היא אומרת שהיה אפשר להיפטר מהן), עלי הבזיליקום התאילנדי, שאי אפשר לאכול אותם אבל נמצאים בדיוק במידה כדי שלא תצטרך לעבוד בלהוציא אותם, הכל מדויק. אח! עזבי אותך לעבור דירה, אני אומר לה, אני מוכן לגור בקערה הזאת.  מוותרים על קינוחים והולכים לקושש ארגזים ברחובות העיר.

לסיכום, האוכל בבית תאילנדי הוא תאילנד במיטבה, והוא האפשרות המהירה והיחסית זולה לקבל קצת תאילנד בתל אביב. אבל, קחו בחשבון, רק יחסית זולה. עם האלכוהול הזול (שתי כוסות לכל אחד) סיימנו כאן ב 190 שקלים לפני טיפ. נכון, הם היו על חשבונה, אבל בתכל'ס, מדובר בקצת יותר ממה שאוכל אדם נורמלי אחד, וזה לא זול למסעדה שהיא בהגדרה מסעדת קאזו'אל. מצד שני, אתר האינטרנט שלהם מציע  ארוחות עסקיות במחיר המנה העיקרית, ויש מצב שזו אופציה טובה מאוד גם כן.

——

מעניין לעניין. אולי אתם מכירים, אולי לא, אבל לברכה גולשת יש בלוג שלם שמוקדש לאוכל תאילנדי. רוצו לבקר.

בארוד!!

יום שישי, צהריים, ירושלים. איך אני אגיד את זה, לא סיטואציה פשוטה. חם, ההכנות לשבת מתחילות, תיירים משם ומכאן מתחילים התחלות של קיץ עם פיתה נוטפת מפלאפל – שווארמה מושיקו. דוכנים להנחת תפילין, מעליהם, על עמוד תאורה ירושלמי נמוך, עושה מישהו אקרובטיקה. הולכים קצת הצידה, והעיר נרגעת.

בחצר פיינגולד מונחים כמה זכרונות קולניריים מוקדמים, כמו הבויאבז באדום, הגילוי של ארוחות הצהריים המשתלמות באלדד וזהו, ארוחת טעימות בסאקורה (הצלופח הראשון שלי), פיני בחצר, פאב הגולה. רשימה לא קצרה, כך יוצא, של מוסדות ירושלמיים שמסודרים בסמטה קצרה שבצידה האחד רחוב יפו המפורק ובצדה השני מדרחוב נחלת שבעה התיירותי.

בתוך כל אלה, קרוב יותר לקצה היפואי של הרחוב, יש דלת רחבה. מולה, כמה שולחנות עם שעוונית משובצת באדום מהוה ולבן כבר לא כל כך לבן. בארוד. הסיפורים על מקור השם טוענים כי בארוד היא קריאת האזהרה שהיו קוראים פועלי ירושלים לפני שפוצצו סלעים, שיהיה איפה לבנות, וכל ירושלמי מעל גיל 50 ישמח להציג לכם חיקויים שלהם. בתכל'ס, בארוד הוא גם מסוג המקומות האלה שקצת מפחיד להיכנס אליהם בגלל איזו תחושת איום קלה שהם יוצרים במתבונן מבחוץ, כמו אומרים, פה יושבים יודעים דבר, אל תיכנס אם אתה לא יודע. אם אתם גרים בתל אביב, נסו להיזכר כמה חודשים לקח לכם לפני שישבתם לראשונה בארמדילו. אני מכיר כמה אנשים שזה לקח להם חודשים. העניין הוא, שאחרי הפעם הראשונה, אתה רק שמח שצלחת את המשוכה הזאת.

התפריט של בארוד, בהיותו מקום כזה, לא השתנה מהיום שאני מכיר אותו, ומדובר בשמונה עד עשר שנים, פלוס מינוס. אותו פנקס קטן עם תמונות מכוערות, אותן המנות, אותה פתקית ספיישלים על הכריכה. ואל תטעו, זה סימן טוב. אוקיי אוקיי, מגיעים לאוכל.

שלוש מנות, שלושה אנשים, זה הכל. בכל זאת, חם, ועוד מעט יש ארוחת ערב. ביקשנו שיביאו הכל יחד, שנוכל לחלוק.
בצלחת קטנה, שלושה כדורי פלאפל גדולים, יותר דומים לקבאב (שוב המילה הזאת!) נחו על צלחת עם חמוצים ביתיים, בטנם השמנמנה מלאה גבינת לבנה. מדובר בגישה קצת שונה לפאלפל, קרובה יותר לפאפל הערבי, זה שקצת יותר יבש, ירוק מאוד מבפנים ובעל קרום חום קשיח מאוד. התלונה היחידה בהקשר הזה היא על החמוצים, שהיו קצת כבושים מדי ולכן רכים. בצלחת קצת יותר גדולה, סלט ירקות בטחינה. לכאורה, תוספת הכי סטנדרטית. בתכל'ס, מדובר בסלט מצויין, שכוחו הגדול בזה שהעגבניות והמלפפונים פולטו לפני שנקצצו, וכך נמנעה המימיות המבאסת של סלט ירקות בטחינה. פלפל חריף שנחתך דק דק הרים את הסלט הזה עוד קצת, וסגר סופית את ההתאמה שלו לפלאפלים, ולקלאמרי שנח בצלחת הגדולה. צלחת גדולה, כאמור, עמוסה קלאמרי מטוגנים מצויינים. בשמן עמוק, גופם פרוס לרצועות ארוכות, מצופים בפירורים, ולצידם רוטב חריף. שמחה גדולה.

יחד עם שני בקבוקי גולדסטאר ובקבוק סודה שילמנו בסך הכל 185 שקלים (לפני טיפ). לא זול, אבל עבור מפלט מחום הצהריים ומשעמום העיר הזאת אני מוכן לשלם הרבה מאוד.

ג'קו

לפעמים, כשאנחנו רוצים לברוח קצת מהעיר, אנחנו נוסעים לחיפה. כשיש אוטו זה כיף, כי אפשר לעצור קצת בדרך להסתכל על הים. כשאין, כמו עכשיו, מסתכלים מחלונות הרכבת. בשתי הדרכים, אבל, אנחנו נתקלים תמיד באותה בעיה.

יש אנשים כאלו, יש להם בראש מפת כבישים ומעליה שכבת מידע  של מסעדות. אנחנו לא נמנים עליהם. מאז שאנחנו לא אוכלים בשר, היא גם הרבה פחות רלוונטית עבורנו. אז הפעם עשינו שיעורי הבית. יושבת הבית, בעודה במשרד, הפעילה קצת את כישורי המידענות שלה ודגה לנו מסעדה צפונית שתוארה כ"בראסרי" של חיפה. יושב הבית (זה אני), שאוהב מאוד את הבראסרי התל אביבי אבל כבר לא פוקד אותו מפאת הסלידה של יושבת הבית ממנו, הסכים מייד. כמה דקות נסיעה במונית מהמושבה הגרמנית הבהירו לנו שכנראה מדובר בבראסרי אמיתי, כזה שאם אתה לא מקומי, אין סיכו שתמצא אותו. ברגע נדיר של התמצאות במרחב, קלטנו שבראסרי אמנם אין, אבל אנחנו די קרובים לג'קו.

אחד הפיתויים שמציעות מסעדות, את זה יודע כל יושב מסעדות מתחיל, הן צלחות המאזטים שמוגשות איך שמתיישבים. לא צריך לבחור, יש הרבה טעמים, זה צבעוני מאוד. מצד שני, קל מאוד לפספס. בג'קו מקבלים חציל מטוגן (הרבה פחות מדי) עם טחינה, טחינה (משעממת), איקרה טובה (היא לא נוגעת, אני בעד), סלט כרוב, חצילים פיקנטיים, סלט של שעועית לבנה, גזר מתוק עם כוסברה, וסלט ירקות. לא אדבר עליהם כאן, כי באמת, אף אחד לא זז מהסטנדרט. לא לרע אבל בטח לא לטוב. הלחם, לעומת זאת, היה באמת מקומם. לחם שחור אחיד, מהבוקר, עם מרקם של לחם שחור אחיד מהבוקר. טוב זה לא.

הדג שאכלנו, מוסר בטיגון – גריל הגיע גדול, טרי, קריספי לפרקים ובשרני. בקיצור, בלי התחכמויות, זה מה שאתה מצפה לקבל במסעדת דגים צפונית, איפה שלא אמורים להתחכם יותר מדי עם האוכל. אכלנו אותו ביחד ושתינו יין פשוט מאוד, גמלא שרדונה, שנמזג לכוסות עם לוגו של "ירדן" עליהן. ללא ספק רטרו. יחד עם הפוך אחד שילמנו ֲֻֻ188 שקלים. לא יקר מדי ולא זול, בול כמו האוכל בג'קו.