המזלג – לא מה שחשבת

ביל בריסון, סופר אמריקאי שגר באנגליה, עומד להוציא ספר שבו הוא מגלה את ההסטוריה של הבית, את האופן שבו הבתים שלנו קיבלו את הצורה הנוכחית שלהם. יש שם כמה דברים מצחיקים:

"אם היינו נכנסים למטבח ב-1851, הבדל אחד היה מכה בנו מייד: לא היה שם כיור. במחצית המאה ה-19, המטבח היה למטרות בישול בלבד (לפחות בבתים של המעמד הבינוני). הרחצה התבצעה בחלל אחר.
אם היינו מגיעים למטבח בזמן שסוכנת הבית והעוזרת בת ה-19 שלה היו אופות או מבשלות, היינו רואים שהן עושות משהו שעד לאחרונה לא נעשה כלל – שוקלות בקפידה את הרכיבים. עד אמצע המאה, ההוראות בספרי הבישול היו לחלוטין לא מדוייקות, וכללו "קצת קמח" ו"מספיק חלב". ואז, ב-1845, משוררת מקנט בשם אליזה אקטון כתבה את 'הבישול המודרני למשפחות'. זה היה הספר הראשון שנתן כמויות מדוייקות וזמני בישול והפך למודל של כל כמעט כל ספרי הבישול שבאו אחריו…
הופעתו של חדר האוכל שינתה לא רק את האוכל שהוגש, אלא גם את אופן האכילה ואת זמני האכילה. מזלגות, למשל, הפכו נפוצים. המזלג, שהיה בראשיתו כלי חקלאי, לא קיבל את המשמעות המזונית שיש לו היום עד אמצע המאה ה-15, אז הכוונה הייתה לכלי גדול שבו השתמשו לשיפוד ציפור כדי למלא אותה. הבנאדם שקיבל את הקרדיט על החדרת המזלג לאנגליה הוא תומאס קורייט, סופר ומטייל מזמנו של שייקספיר, שהיה ידוע בכך שהלך מרחקים ארוכים – מהודו וחזרה באחת ההזדמנויות – שגם הציג בפני הקוראים האנגלים מכשיר חדש שנקרא מטריה.
מזלגות לאכילה נחשבות מעודנים ולא גבריים בצורה קומית, וגם מסוכנים, אם כבר מדברים על זה. היו להם רק שתי שיניים חדות, והסיכוי שהשפה או הלשון של הסועד יתפסו בהן היה גדול, במיוחד אם הסועד גם היטיב את לבו במשקה. יצרנים ניסו להוסיף שיניים – הם הגיעו לפעמים עד שש שיניים – לפני שהתקבעו, בסוף המאה ה-19, על ארבע שיניים כמספר שבו נדמה הרגישו רוב האנשים הכי בנוח."

מתוך הגארדיאן

מזלג מ-1893.

מתוך קבוצת המזלגות בפליקר