סלמון קראסט

לפני איזה שבועיים, נפל עליה יום של מה שמכונה אצלנו "שנאה עצמית".
אחד הדברים היותר מגניבים שמביאים איתם ימים מהזן הזה, היא הזכות החד משמעית לאכול הכל. ביסלי, חצי עוגה, שני בקבוקי קולה, חצי בקבוק עראק, שתי קופסאות סיגריות, יו ניים איט. ואז, באחרון, היא הבטיחה לפצות את עצמה בארוחת ערב שהיא בעצם בוקר אנגלית. ביצי עין, שעועית אפויה, קצת סלט ובירה. אני באותו יום, נפלתי על הפוסט הזה

, שגם אם הוא לא הכי מגרה בעולם, חשק לסלמון הוא הצליח להביא איתו. כבר תכננתי הכל, ואז דקה לפני שיצאתי לדוג את הדג, נזכרתי שהיא רצתה את האנגלית שלה. ויתרתי. היום אני לא מתכוון לוותר, ומצאתי בשביל זה גרסא קלה במיוחד, באדיבות Good Food BBC.

חומרים (4 מנות):

4 פילטים של סלמון
50 גרם פירורי לחם לבנים
שתי כפיות עשבי תיבול קצוצים
מיץ מחצי ליים (אבל אתם גרים בתל אביב, אז תשתמשו בלימון)
שמן זית
40 גרם גבינת פרמזן

איך מכינים:

1. מחממים את התנור לחום של 200 מעלות. מתבלים את נתחי הדג ומניחים אותם בתבנית.

2. מעבדים את פירורי הלחם, עשבי התיבול, מיץ הלימון וגבינת הפרזמן במעבד מזון.

3. מכסים את הדג במיקס הפירורים, והופ! לתנור ל 10-12 דקות.

זה גם קצת שנות השמונים

פורלין

תיאוריית המסעדות שגיבשנו אחרי הביקור המבאס בפאייה, עובדת לא רע בינתיים. הבסטה בנחלת בנימין היתה המסעדה הראשונה במסגרת הזאת. אכלנו שם אוכל טעים מאוד ומשמח (אם כי קצת יקר, יחסית למסעדה שפיצ'ר מרכזי בה הוא ריח דוכני הדגים הנשטפים לעת ערב).

השבוע ביקרנו בפורלין. פורלין היא מסעדה שאני רוצה ללכת אליה כבר הרבה מאוד זמן. משהו בשם, בתפריט, במה שדימיינתי כאטיטיוד של המסעדה, ואפילו במהלך היחצני שמנהלים החבר'ה שם ומזמין בלוגים וטוויטריסטים לאכול שם ולכתוב על זה, היה נראה לי מפתה.  מחבב מקומות שיש להם פרצוף אינטרנטי. אחרי שראיתי שהם גם ברשימת המסעדות של שף נולד, כבר לא הייתה ברירה. נשלח זימון רשמי, הוזמן שולחן, אפילו לבשנו בגדים חדשים.

כבר מהכניסה אפשר היה לחוש שמשהו לא טוב קורה. תשע ורבע בערב, המסעדה כמעט ריקה. המזגן עובד בעצמה לא הגיונית. מלצרית עם חיוך קורקטי מגישה לנו שני תפריטים שונים. אני מבקש להבין מה ההבדל ביניהם והיא אומרת ש"אופס, זה תפריט האירועים". על העסקית של שף תאכל היא מספרת רק אחרי שאנחנו שאנחנו שואלים. למרות שאנחנו מוכנים להזמין, היא מעדיפה לקחת הזמנה משולחן האנשים – בנסיעת – עסקים שיושב לידנו. לא הייתי מלצר אף פעם, אבל ברור שצעד כזה טפשי מצידה יגרום לנו לחכות הרבה מאוד זמן לאוכל.

25 דקות עוברות עד שאנחנו מקבלים את המנות הראשונות, סרדינים כבושים בשבילה, מרק דגים ופירות ים בשבילי. היא לא מצליחה לסיים את הסרדינים הפלסטיקיים שלה (טעמתי). זה משעמם בטירוף. מרק פירות הים (דגים לא היו בו, אולי רק בציר) מציג גם הוא ביצוע די משעמם, למרות פירות הים הטריים שנחים בו. אני משתדל להסתכל על הצד החיובי של העניין ומקווה שחגיגת פירות הים שהזמנתי לעיקרית תנצל את הקלאמרי והשרימפסים הטריים למשהו יותר מוצלח.

בין המנות מגישים בפורלין סורבה אשכוליות. בגלל שיצאנו לעשן, ועל אף שהודענו על כך למלצרית, הסורבה שלנו הגיע כשהוא נמס לגמרי. אין מה להוסיף על זה.

פה כבר לא קשה להבחין בחוסר הנחת שלנו ובזה שאנחנו לא נהנים, והמלצרית מזמינה אותנו לכוס יין נוספת על חשבון הבית. זו הייתה יכולה להיות נקודת מפנה בארוחה, אלא שבפורלין המשיכו בטעויות שגררה הסיגריה התמימה שלנו.
חגיגת פירות הים הגיעה על בתוך מחבת רותח, עם סימנים משונים מאוד על הדפנות שלו. דמיינו תבשיל שנשאר על הגז או בתנור יותר מדי והתחיל להידבק, זה זה. וכך קרה שבעיית המנה הראשונה המשיכה גם בעיקרית. פירות ים טובים, שנדבקו לתחתית המחבת והיה צריך ממש לדבר על ליבם כדי שיסכימו להתנתק משם. כשהסבתי את תשומת לב המלצרית ששאלה אם הכל בסדר לנקודה הזאת, הגיע המהום קצר.
לגבי הסלמון הצלוי ברוטב פסטו של הגברת, התבקשתי לא לטעום ממנו. אני סומך עליה ועל חצי הדג שנשאר בצלחת שלא היה טעם לעשות את זה. לקינוח, אם תהיתם, לא המשכנו. אף אחד לא משלם לנו בשביל זה.

בקיצור, תמורת 214 שקל (כולל היין) אפשר וכדאי היה ללכת לאכול במקום אחר.

דג בברכה

ברכה גולשת היא אחת האושיות האינרנטיות החביבות על יושבת הבית הזה כבר שנים. השילוב של אווירת הקולנס שאופפת אותה, ביחד עם כמה שהיא יודעת לכתוב הפכו אותה לפייבוריטית מזמן. כשקראתי שהיא עברה לגור בתאילנד, ביחד עם בעלה או בנזוגה או הפרטנר שלה או מה שלא יהיה הסטטוס שלו, היא הפכה רשמית למודל לחיקוי. (יום אחד, אתם תראו, כל קטני האמונה)

בדרך כלל היא כותבת פה. אבל עכשיו היא פתחה בלוג על תאילנד ועל אוכל תאילנדי. אפשר לסמוך על ברכה גולשת שיהיו שם מתכונים טעימים שמוגשים יפה ובאופן כללי עושים חשק לקפוץ אליה לארוחת ערב. והפעם, מתכון לדג מאודה ברוטב צ'ילי ולימון, שמזכיר מאד את משנתו של ויסוט, מאקדמיית צ'ילי, בית הספר שבו למדנו קורס בישול קצרצר בצ'אנג מאי, העיר שחבל מאד שזזנו ממנה אפילו מילימטר.