ספגטי מיטבולס

 

אחד הדברים הכי דפוקים בלבשל לשני אנשים, הוא לעשות את זה בלי 100% חשק. גם ככה חצי מהארוחות שלנו הן מחוץ לבית, וב-90% מהזמן המקרר שלנו די דומה למקרר של משפחה עם שלושה ילדים, אז מה דחוף עכשיו לבשל, תגידו לי, מה. אבל בכל זאת, כבר כמה ימים שאני רוצה לעשות ספגטי מיט בולס. וכבר קנינו בשר בסופר בוויצמן, ואני שונא להקפיא, והייתי צריך לקום רגע מהמחשב, כי בכל רגע נתון שבו אני יכול לבחור בין להיות במטבח ללכתוב סמינריון, אני בוחר במטבח.

ובכל זאת, אחד הדברים הכי דפוקים בלבשל לשני אנשים, הוא לעשות את זה בלי שאתה לגמרי בעניין. כלומר, ככל הנראה אם יש לך את הכישורים הבסיסיים, זה לא יצא ממש גרוע, אבל בכל זאת. אתה תקרוץ קציצות (יפות דווקא), ואז תתחיל לטגן אותן. ואחרי הנגלה הראשונה, אתה תתעצבן על המחבת הקרמית הטפשית הזאת, שהכל בסוף נדבק אליה, ואת הנגלה השנייה תעשה בתנור. ואז תקלוט שקיצור הדרך שעשית כשבחרת לא לשים את הקציצות על רשת אלא בתוך התבנית, היה ממש טפשי, כי אין לנוזלים לאן ללכת. ואיכשהו אתה תפתור את זה, ותגיע לשלב של הרוטב, ועכשיו אתה כבר לגמרי מוכן לחתוך ולעשות קיצורי  דרך, כי גם ככה, יש לך קציצות שנעשו בשתי צורות שונות, וערימה של כלים לשטוף, ולרגע אתה שוקל להקפיץ את כל הכבודה הזאת ישירות אל פח האשפה. ואז מגיע איזה רגע, שמונחות לפניך ערימה של קציצות מטוגנות ומפורקות וערימה גדולה פי כמה של קציצות אפויות, ככל הנראה סבירות. והרגע הזה, הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שכל העיסוק הזה, כל כולו היה כדי שתיקח חצי פיתה, תתן בה מריחה יפה של מיונז ועוד אחת של חרדל, הכי פשוט שיש במקרר, ותעמיס לתוך את כל המטוגנות המפורקות האלה.

וביס אחד לתוך חצי הפיתה הזאת, עם הקציצות המטוגנות, שקצת שרופות בקצה, עם חתיכה גדולה מדי של בצל שלא נקצץ כמו שצריך, לוקחת אותך ישר לגז הנמוך בבית של ההורים. זה שכשמטגנים בו קציצות, יש כמה שמשאירים עוד כמה דקות במחבת, שאפשר יהיה לאכול אותן מייד. זה שכשמטגנים בו בשר טחון אתה תוקע כף פנימה, ושופך אותה, על מיציה, לתוך חצי פיתה, עם חרדל ומיונז. ועכשיו מה, תתלונן על קארמה של בישולים? זין.

מתכון, שנראה טעים לאללה, אתם מוזמנים לנסות ב Backedbree.com

ראגו בולונז

ובכן, שבוע איטליה הלא רשמי שלנו נמשך. והפעם רוטב קלאסי. באבחנה שלאחר ארוחה, אמרה דנה שהפער בין ההתרגשות שלנו מהרוטב הזה לתגובה הצוננת מאוד של האורחים שלנו אליו, נעוצה בעובדה שאנחנו כמעט כמעט ולא מבשלים בשר. בשביל אנשים שאוכלים בשר על בסיס קבוע, מסתבר, פסטה עם רוטב בולונז היא דבר שבשגרה. בשבילנו, ילדי הדגים והתרד, רק ללכת לסופר ולבקש בשר זה חתיכת עניין. כך או כך, הבולונז האחרון שאכלתי היה באיטלקיה בפשפשים והוא היה טוב. הבולונז הזה היה לפחות באותו רמה.

במתכון המקורי, שלקוח מאותו ספר של בטאלי, יש שימוש בשלושה סוגי בשר – בשר טלה, בשר חזיר ובייקון. אנחנו השתמשנו במקומם בצ'ך בקר (ירכה) במשקל של 700 גר' סך הכל. הרכב הבשרים המקורי מופיע במתכון, אבל אם אין לכם או אתם לא בעניין של טליים, אפשר לשחק עם העניין הזה. כמו כן, אם אתם מקפידים על ענייני כשרות, לא נראה לי שיש בעיה לוותר גם על החלב. הכמות במתכון היא ל- 5 כוסות, שמתלבשות יופי על חבילה של 500 גר' פסטה (לבחריתכם, אני לא הולך להיכנס לכם לסיר).

פעם ראשונה בבלוג שמכינים כזה

חומרים ל-5 כוסות רוטב

  • רבע כוס שמן זית כתית מעולה
  • 2 בצלים בינוניים, קצוצים קטן
  • 4 גבעולי סלרי, קצוצים קטן
  • 2 גזרים, קצוצים קטן
  • 5 ראשי שום, פרוסים
  • 450 גר' בשר עגל, טחון
  • 450 גר' בשר חזיר (pork), טחון
  • 100 גר' קוביות בייקון או פנצ'טה
  • 1 קופסא קטנה של רסק עגבניות, במשקל של כ 150 גר'
  • 1 כוס חלב 3%
  • 1 כוס יין לבן יבש
  • 1 כף עלי טימין טריים
  • מלח ופלפל שחור גרוס

אופן ההכנה

  1. בסיר רחב עם תחתית גבוהה, מחממים את שמן הזית על חום בינוני. מוסיפים פנימה את הבצלים, הסלרי, הגזר והשום, ומבשלים עד שהם מתחילים להיות שקופים ורכים, אבל לא משחימים עדיין (כ-5 דקות).
  2. מוסיפים את הבשר(ים) ומגבירים את האש. מערבבים עד שהבשר משחים, כמה דקות.
  3. מוסיפים את רסק העגבניות, החלב, היין והטימין, ומביאים עד לרתיחה. מנמיכים את האש, ומבשלים על אש נמוכה כשעה – שעה וחצי. מורידים מהאש, מצננים קצת ומוסיפים את המלח והפלפל.
  4. מגישים מיד עם פסטה, או מאחסנים במקרר עד יומיים, או בהקפאה עד חודש.

רדיו רוסקו + לוציפר

פוסט אורח של אורה הכפולה. היא ואני. ארוחת ערב. יין. ג'ין טוניק. רשות הדיבור לגברת;

נדב ואני ניסינו למצוא מקום לאכול בו ארוחת ערב ביום שישי. יכולנו לערוך את ארוחת הערב המסורתית שלנו בבית שלו – אוכל טעים שהוא מבשל וג'ין וטוניק שאני מוזגת. אבל הערב התחשק לנו משהו אחר, מקום שבו נוכל לאכול אוכל טעים , לשתות כוס יין או שתיים ולדבר כמה שעות מבלי שיאיצו בנו. היו מגבלות, אני לא יכולה לאכול גלוטן ושנינו לא רצינו להוציא המון כסף ולמרות זאת נדב הצליח לקרוא את הלך הרוח שלי (והספר שלי שמתרחש באיטליה) כי בסוף הוא הציע שנלך לרדיו רוסקו. רדיו רוסקו היא אומנם מסעדה איטלקית (מנה שטרום על התפריט) שקצת עבר ההייפ שלה, אבל התפריט שלה מציע כמה מנות שלא נכנסות לקטגוריה של פיצה/פסטה שמאפשרות גם לאנשים כמוני (כלומר, בעייתים) להנות מערב של חברותא.

החלל של רדיו רוסקו, ששוכנת איפה שהיתה פעם שושנה ג'ונסון, מאוד נעים. יש חצר קטנה בחוץ מרוצפת במרצפות תל אביביות ישנות ויפות עם כמה שולחנות קטנים תחת העצים. אבל מכיון שהלחות בחוץ היתה לא הגיונית החלטנו לשבת בפנים, שם קידמו את פנינו חלונות גדולים מלאי עציצים וצמחים מטפסים שנשתלו בתוך קופסאות שימורים של עגבניות מאיטליה. הזמנו שתי מנות ראשונות: קרפצ'יו בקר וחציל ממולא בפרמז'ן ורוטב עגבניות. יחד עם זה הזמנו שתי כוסות של יין שאני אישית מאוד אוהבת, ואלפוליצלה. יין פירותי אך לא מעיק.

מיד קיבלנו לשולחן את הלחם שמלווה את מנת הקרפצ'יו. נדב טעם אותו ומיד עשה פרצוף. הלחם נראה ישן ולא כזה אטרקטיבי. הקרפצ'יו היה טעים, אבל לא מסעיר ודי קטן. מנת החציל לעומת זו היתה טובה. בין השיחה על מצב הזוגיות הטריה שלי והזוגיות הותיקה שלו, נחו שכבות של חציל וביניהם גבינת פרמזן מותכת ברוטב עגבניות פשוט מאוד אבל טעים. לא קל לעשות רוטב עגבניות פשוט שלא יזכיר בטעם שלו רסק של מלאווח ואכן ברדיו רוסקו יודעים לעשות לפחות את זה.

בשלב זה של הערב קרה דבר מוזר. כוס המים שלו הייתה סדוקה בקצה וגרמה לו לדמם ולמלצרית כמעט להתעלף. לא נעים בכלל, אבל מיד קיבלנו לשולחן שתי כוסות חדשות של יין. אולי יש ליין סגולות של עצירת דימומים שלא ידענו עליה. למנות העיקריות הזמנו פיצה עם ביקון ופטריות ומנה של מדליוני פילה עם תפו"א עגבניה ובצל צלויים על  הגריל.  הפיצה היתה דקה ודי גדולה יחסית למנה אישית. הוא הצליח לסיים את כולה, למרות שלא נראה שהוא עומד להתעלף ממנה, אולי מהדימום בשפה. כנראה שפיצה טובה עדיין עדיף לאכול באיטליה או בטוני וספה. הפילה שלי היה נחמד. שמתי לב שהמלצרית לא שאלה אותי לגבי דרגת הצליה אבל כנראה שזה לא חשוב כי ברדיו רוסקו יודעים שאני אוהבת את הפילה שלי מדיום רייר. הירקות הצלויים היו טעימים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.

יצאנו לעשן סיגריה וכשחזרנו המלצרית מיד ניגשה לשולחן שלנו עם עוגת שוקולד שנראתה מאוד טעימה. שאלתי אותה בבישנות אם יש קמח בעוגה כי אסור לי .  לא רק שהיא לא התעצבנה על השאלה אלא מיד התנצלה על כך שהיא הביאה לנו קינוח מתנה שאני לא יכולה לאכול. קיבלנו במקום מנה של פנקוטה עם דובדבנים שהושרו בליקר. אחרי ביס אחד שמנו לב שיש לכל העניין טעם מרומז של קפה. ללא ספק הקינוח פיצוי שלנו היה בעיני הדבר הכי טעים בערב.

מכיון שעדיין לא נגמר הערב, אבל רצינו לשנות אווירה קפצנו לבר שצמוד לרוסקו – הלוציפר. הבר הזה , כך אמר לי נדב, אמור להיות הדבר החם הבא בתל אביב. אולי לכל האנשים החמים בתל אביב היה חם מכדי לכתת רגליהם לאלנבי כי המקום נראה יותר כמו פאב גריאטרי. הלוציפר אמור היה להיות סליזי ואומנם בכניסה מקדמת את פניך תמונה ענקית המציגה גבר (שהזכיר לי ממש את  סלבדור דאלי) מנשנש את אחוריה של גברת שאת פניה אי אפשר לראות. אכן תמונה שיש בה הבטחה, אבל הפאב עצמו דווקא די סולידי. הדבר היחיד שהלהיב אותי ממש היו שלושה מסכי טלווזיה התלויים מעל לבר שהציגו תמונות בלייב של רחוב אלנבי. אם נשב שם מספיק זמן אולי נראה איזה עסקת סמים. קירות בצבע כחול עמוק עם צוהרים עגולים שצופים למסעדה הסמוכה וברמנית שלא לבשה אפילו חולצה עם מחשוף ראוי לשמו, מבטיחים לך חוויה מנומנמת של דרינק אחד והלכנו. אף אחד לא ירקוד פה על הבר בסוף הערב, עוד עלול להתפס לו הגב.