סאקורה תל אביב

המחשבה הראשונית שלי, הייתה לפתוח את הפוסט הזה בקינה על מצבה המתדרדר של ירושלים. הייתי כותב כמה מילים, מקטר קצת ואז מתחיל לדבר על סאקורה. זה היה מכניס אתכם לתמונה יפה לאווירה. אבל אם הייתם בירושלים בשנים האחרונות אתם יודעים במה מדובר ועל כן אחסוך את זה מכם, ואדבר ישר על סאקורה.

סאקורה נולדה בירושלים, וממה שאני זוכר, כבר כשנולדה עטפה אותה הילה אצילית, של בועז צאירי, לגמרי איש העולם, של יוקרה וחומרים לא מכאן. בתור נערים גרגרנים לפני צבא, אני זוכר שממש שמחנו כשקיץ אחד יצאו במסעדה בתפריט לילה מוזל. משעה מסויימת, בטח עשר או אחת-עשרה, הגישו שם מגש "כל מיני" שהורכב על פי רצונו של הסושי מאסטר, במחיר שאפילו אנחנו יכולנו להרשות לעצמנו. כשקיבלת את המגש לשולחן, המלצרים היו נותנים הסבר קצר על כל רול, ומכינים אותך למה אתה הולך לעבור. שם אכלתי את הצלופח הראשון שלי, ושם פגשתי לראשונה ביצי דגים. וזה היה מרגש, תאמינו לי זה היה מרגש.

כשנפתחה סאקורה בתל אביב, איכשהו זה עבר לי מעל הראש. קשה לשכנע אותי להיכנס לאווירת האוכל בקינג ג'ורג' (אוקי, דוקטור סעדיה) וגם – פשוט לא יצא. ואז קיבלתי את המייל מאתר יממה, שמודיע על תפריט בחצי מחיר בסאקורה. על אף שביום רגיל הייתי מתחיל לחשוד כבר בשלב הזה, כאן שמחתי כל כך לשמע שמה של המסעדה האהובה הזאת, שישר הייתי בטוח שמדובר בהזדמנות מצויינת ללכת לערב של סושי מעולה.

ובכן, סאקורה תל אביב היא מסעדה טובה. לא מבריקה כמו פעם, לא כל כך מרגשת, ובעיקר מרגישה כאילו ספגה יותר מדי מאווירת הרחוב הקצת מחופפת שבו היא נמצאת. מייד כשהתיישבנו, הזמנו שני בקבוקים של בירה קירין, שהגיעה צוננת ועזרה להשיב את נפשנו קצת, שכן הערב היה חם במיוחד, ומזגן המסעדה "קצת עושה בעיות ביומיים האחרונים", כפי שנאמר לנו.

לפתיחת הארוחה הזמנו אגדאשי טופו (29 ש"ח). צלחת מכובדת מאוד של קוביות טופו גדולות, שנחו על רוטב עם בצל ירוק, כרישה, פטריות ושבבי אצות. הטופו עצמו, שמטוגן בקורנפלור, היה קריספי מבחוץ ורך מבפנים, והרוטב היה מדוייק ונכון בטעמיו. מנה טובה מאוד. שני שיפודי יקיטורי (29 ש"ח) היו מלהיבים הרבה פחות. העוף (רק אני אכלתי) היה יבש, הרוטב מתוק מדי, וכל המנה הרגישה יותר מדי כמו שניצל שמישהו רץ להביא ממסעדת קינג ג'ורג' הסמוכה.

אחרי הפסקה קצרה לסיגריה, החום במסעדה כבר הפך למעיק, ואנחנו החלטנו לזרז את הארוחה וללכת להתפנק במזגן בבית. רול של ספייסי טונה (39 ש"ח) היה טוב. לא יודע אם בועז צאירי של סאקורה בירושלים היה מכניס מיונז לסושי, אבל בנוסטלגיה שלי הוא בטוח היה מקפיד יותר על הצורה של הרול ובעיקר על הצורה של הדג. באיזו תכנית על סושי שראיתי לא מזמן, דיברו על כך שסושי מאסטרים ביפן, מתאימים את גודל החתיכות של הסושי לגודל הפה של הסועד. לא כך בתל אביב, שבה הרול היה רחב מאוד, לנו כמו גם לשולחנות שישבנו לצידנו, שנאבקו עם הרולים שלהם בידיים. שני ניגירי סלמון (19 ש"ח) היו טובים, עם דג טרי ומבריק. יחד עם מגש הסושי הצנוע שלנו לקחנו גם סלט וואקמה (12 ש"ח). אין לי מה להגיד עליו, מעבר לכך שהוא הרגיש כאילו יצא ממקרר. לא מרגש, גם לא לא.

בסך הכל הסתכם החשבון שלנו ב 180 שקלים. כאשר המלצרית ראתה שבאנו עם תלושים בשווי 200, היא הציעה שניקח בקבוק בירה נוסף, כדי שנכסה את כל הסכום. זו היתה הצעה נדיבה, וכמובן ששמחנו עליה, שכן היא עמדה בניגוד ליחס הצונן של המלצר שלנו באותו ערב, שהתרוצץ בין השולחנות כמעט לבדו, ולא היה פנוי להסברים, חיוכים או כל דבר שהוא מעבר לקורקטי. זה לא לזכותו. נחזור לכאן? אולי בחורף, אולי עוד כמה שנים.