Midwinter rites of the Cayuga long house

יום שישי, צהריים, ירושלים. איך אני אגיד את זה, לא סיטואציה פשוטה. חם, ההכנות לשבת מתחילות, תיירים משם ומכאן מתחילים התחלות של קיץ עם פיתה נוטפת מפלאפל – שווארמה מושיקו. דוכנים להנחת תפילין, מעליהם, על עמוד תאורה ירושלמי נמוך, עושה מישהו אקרובטיקה. הולכים קצת הצידה, והעיר נרגעת.

בחצר פיינגולד מונחים כמה זכרונות קולניריים מוקדמים, כמו הבויאבז באדום, הגילוי של ארוחות הצהריים המשתלמות באלדד וזהו, ארוחת טעימות בסאקורה (הצלופח הראשון שלי), פיני בחצר, פאב הגולה. רשימה לא קצרה, כך יוצא, של מוסדות ירושלמיים שמסודרים בסמטה קצרה שבצידה האחד רחוב יפו המפורק ובצדה השני מדרחוב נחלת שבעה התיירותי.

בתוך כל אלה, קרוב יותר לקצה היפואי של הרחוב, יש דלת רחבה. מולה, כמה שולחנות עם שעוונית משובצת באדום מהוה ולבן כבר לא כל כך לבן. בארוד. הסיפורים על מקור השם טוענים כי בארוד היא קריאת האזהרה שהיו קוראים פועלי ירושלים לפני שפוצצו סלעים, שיהיה איפה לבנות, וכל ירושלמי מעל גיל 50 ישמח להציג לכם חיקויים שלהם. בתכל'ס, בארוד הוא גם מסוג המקומות האלה שקצת מפחיד להיכנס אליהם בגלל איזו תחושת איום קלה שהם יוצרים במתבונן מבחוץ, כמו אומרים, פה יושבים יודעים דבר, אל תיכנס אם אתה לא יודע. אם אתם גרים בתל אביב, נסו להיזכר כמה חודשים לקח לכם לפני שישבתם לראשונה בארמדילו. אני מכיר כמה אנשים שזה לקח להם חודשים. העניין הוא, שאחרי הפעם הראשונה, אתה רק שמח שצלחת את המשוכה הזאת.

התפריט של בארוד, בהיותו מקום כזה, לא השתנה מהיום שאני מכיר אותו, ומדובר בשמונה עד עשר שנים, פלוס מינוס. אותו פנקס קטן עם תמונות מכוערות, אותן המנות, אותה פתקית ספיישלים על הכריכה. ואל תטעו, זה סימן טוב. אוקיי אוקיי, מגיעים לאוכל.

שלוש מנות, שלושה אנשים, זה הכל. בכל זאת, חם, ועוד מעט יש ארוחת ערב. ביקשנו שיביאו הכל יחד, שנוכל לחלוק.
בצלחת קטנה, שלושה כדורי פלאפל גדולים, יותר דומים לקבאב (שוב המילה הזאת!) נחו על צלחת עם חמוצים ביתיים, בטנם השמנמנה מלאה גבינת לבנה. מדובר בגישה קצת שונה לפאלפל, קרובה יותר לפאפל הערבי, זה שקצת יותר יבש, ירוק מאוד מבפנים ובעל קרום חום קשיח מאוד. התלונה היחידה בהקשר הזה היא על החמוצים, שהיו קצת כבושים מדי ולכן רכים. בצלחת קצת יותר גדולה, סלט ירקות בטחינה. לכאורה, תוספת הכי סטנדרטית. בתכל'ס, מדובר בסלט מצויין, שכוחו הגדול בזה שהעגבניות והמלפפונים פולטו לפני שנקצצו, וכך נמנעה המימיות המבאסת של סלט ירקות בטחינה. פלפל חריף שנחתך דק דק הרים את הסלט הזה עוד קצת, וסגר סופית את ההתאמה שלו לפלאפלים, ולקלאמרי שנח בצלחת הגדולה. צלחת גדולה, כאמור, עמוסה קלאמרי מטוגנים מצויינים. בשמן עמוק, גופם פרוס לרצועות ארוכות, מצופים בפירורים, ולצידם רוטב חריף. שמחה גדולה.

יחד עם שני בקבוקי גולדסטאר ובקבוק סודה שילמנו בסך הכל 185 שקלים (לפני טיפ). לא זול, אבל עבור מפלט מחום הצהריים ומשעמום העיר הזאת אני מוכן לשלם הרבה מאוד.