ביט בורגניון (תבשיל סלק)

לרגל יום הולדתי ה-30 שחל היום, אני עושה את המוטל עלי, ולכן חופר לעצמי בחיי. אחד הדברים שמעסיקים אותי ביותר, בימי חפירה כמו בימי שגרה, הוא עניין התזונה.
פעם מושפע מכתבה כזאת, פעם מאחרת, פעם לא רוצה לשתות יותר חלב, אחר כך לא רוצה לשתות חלב סויה, פעם רוצה לנסות רק מיץ,
פעם ככה ופעם ככה. קיצר, דקצת פוק. אבל יש דבר אחד שחוזר אלי באופן עקבי מהאחרים ולכן אני בטוח בו יותר, והוא עניין הצמחונות. ולגביו, אני חושב שמה שהבנתי הוא כזה:
אני כבר לא אחזור להיות 100% צמחוני. מדי פעם אני אגנוב איזה פרוסת נקניק או איזה חתיכת בשר, ובעל-האש בטיול של העבודה אני מוכן לקנות קצת שקט עם איזה קבב. אבל רוב הזמן, נגיד ב-98% ככה, אני אהיה צמחוני הרבה יותר.

תבשיל הסלק הנהדר הזה הוא תחליף מצויין לתבשיל בשרי, כבד כמעט באותה מידה אבל נטול כל ייסורי מצפון. אנחנו החלפנו את העדשים השחורות בפירה שמנמנן ומלא חמאה. מתכון + תמונה: גארדיאן. הכמות אגב, ענקית.

שם מצחיק יש למנה הזאת

חומרים (4 מנות)

  • 4 כפות שמן זית
  • 1 בצל, קצוץ
  • 4 שיני שום, כתושות
  • 8 סלקים קטנים, מקולפים ומחולקים לרבעים
  • 6 גזרים, חתוכים לחתיכות גדולות
  • 3 עלי דפנה
  • 2 ענפי תימין
  • מלח אטלנטי
  • פלפל שחור גרוס
  • 2 כפות רסק עגבניות
  • 250 מ"ל יין אדום יבש
  • 500 מ"ל ציר ירקות
  • 400 גרם עדשים שחורות (לא שעועית!)
  • מעט מלח
  • 2-3 פטריות פורטבלו, פרוסות
  • 10 פטריות שמפניון קטנות
  • 10 בצלצלים, קלופים
  • 2 כפיות אבקת arrowroot (כמו קורנפלור, אבל טבעי יותר או משהו. אנחנו השתמשנו בקורנפלור), מומסות ב-2 כפות מים
  • כמה עלי תימין

אופן ההכנה

  1. מחממים 2 כפות שמן בסיר בעל תחתית עבה. מאדים את הבצל הקצוץ ואת השום עד שמתרככים.
  2. מוסיפים את הסלקים, הגזר, עלי הדפנה, מלח ופלפל ומאדים כ-5 דקות תוך כדי ערבוב.
  3. מוסיפים את רסק העגבניות, היין וציר הירקות, ומבשלים 20 דקות על אש קטנה. בינתיים, שוטפים את העדשים תחת מים זורמים, מרתיחים ליטר מים,
  4. ומבשלים אותן 15-20 דקות, עד שהן מתרככות. כשהעדשים כמעט רכות, ממליחים מעט ומסננים. מניחים בצד מכוסה.
  5. במחבת גדולה מחממים את 2 כפות השמן הנותרות, וצורבים את הפטריות ואת הבצלצלים עד להזהבה. מתבלים לפי הטעם ומניחים בצד.
  6. טועמים את התבשיל ומתקנים תיבול. מוסיפים את תמיסת ה-arrowroot ומערבבים בעדינות עד שהוא סמיך וצלול. מוסיפים את הפטריות והבצלצלים ומבשלים 10 דקות נוספות.
  7. מוציאים את עלי הדפנה והתימין.
  8. להגשה, מוזגים לקערות מהעדשים, ועליהן יוצקים מהתבשיל.

 

רדיו רוסקו + לוציפר

פוסט אורח של אורה הכפולה. היא ואני. ארוחת ערב. יין. ג'ין טוניק. רשות הדיבור לגברת;

נדב ואני ניסינו למצוא מקום לאכול בו ארוחת ערב ביום שישי. יכולנו לערוך את ארוחת הערב המסורתית שלנו בבית שלו – אוכל טעים שהוא מבשל וג'ין וטוניק שאני מוזגת. אבל הערב התחשק לנו משהו אחר, מקום שבו נוכל לאכול אוכל טעים , לשתות כוס יין או שתיים ולדבר כמה שעות מבלי שיאיצו בנו. היו מגבלות, אני לא יכולה לאכול גלוטן ושנינו לא רצינו להוציא המון כסף ולמרות זאת נדב הצליח לקרוא את הלך הרוח שלי (והספר שלי שמתרחש באיטליה) כי בסוף הוא הציע שנלך לרדיו רוסקו. רדיו רוסקו היא אומנם מסעדה איטלקית (מנה שטרום על התפריט) שקצת עבר ההייפ שלה, אבל התפריט שלה מציע כמה מנות שלא נכנסות לקטגוריה של פיצה/פסטה שמאפשרות גם לאנשים כמוני (כלומר, בעייתים) להנות מערב של חברותא.

החלל של רדיו רוסקו, ששוכנת איפה שהיתה פעם שושנה ג'ונסון, מאוד נעים. יש חצר קטנה בחוץ מרוצפת במרצפות תל אביביות ישנות ויפות עם כמה שולחנות קטנים תחת העצים. אבל מכיון שהלחות בחוץ היתה לא הגיונית החלטנו לשבת בפנים, שם קידמו את פנינו חלונות גדולים מלאי עציצים וצמחים מטפסים שנשתלו בתוך קופסאות שימורים של עגבניות מאיטליה. הזמנו שתי מנות ראשונות: קרפצ'יו בקר וחציל ממולא בפרמז'ן ורוטב עגבניות. יחד עם זה הזמנו שתי כוסות של יין שאני אישית מאוד אוהבת, ואלפוליצלה. יין פירותי אך לא מעיק.

מיד קיבלנו לשולחן את הלחם שמלווה את מנת הקרפצ'יו. נדב טעם אותו ומיד עשה פרצוף. הלחם נראה ישן ולא כזה אטרקטיבי. הקרפצ'יו היה טעים, אבל לא מסעיר ודי קטן. מנת החציל לעומת זו היתה טובה. בין השיחה על מצב הזוגיות הטריה שלי והזוגיות הותיקה שלו, נחו שכבות של חציל וביניהם גבינת פרמזן מותכת ברוטב עגבניות פשוט מאוד אבל טעים. לא קל לעשות רוטב עגבניות פשוט שלא יזכיר בטעם שלו רסק של מלאווח ואכן ברדיו רוסקו יודעים לעשות לפחות את זה.

בשלב זה של הערב קרה דבר מוזר. כוס המים שלו הייתה סדוקה בקצה וגרמה לו לדמם ולמלצרית כמעט להתעלף. לא נעים בכלל, אבל מיד קיבלנו לשולחן שתי כוסות חדשות של יין. אולי יש ליין סגולות של עצירת דימומים שלא ידענו עליה. למנות העיקריות הזמנו פיצה עם ביקון ופטריות ומנה של מדליוני פילה עם תפו"א עגבניה ובצל צלויים על  הגריל.  הפיצה היתה דקה ודי גדולה יחסית למנה אישית. הוא הצליח לסיים את כולה, למרות שלא נראה שהוא עומד להתעלף ממנה, אולי מהדימום בשפה. כנראה שפיצה טובה עדיין עדיף לאכול באיטליה או בטוני וספה. הפילה שלי היה נחמד. שמתי לב שהמלצרית לא שאלה אותי לגבי דרגת הצליה אבל כנראה שזה לא חשוב כי ברדיו רוסקו יודעים שאני אוהבת את הפילה שלי מדיום רייר. הירקות הצלויים היו טעימים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.

יצאנו לעשן סיגריה וכשחזרנו המלצרית מיד ניגשה לשולחן שלנו עם עוגת שוקולד שנראתה מאוד טעימה. שאלתי אותה בבישנות אם יש קמח בעוגה כי אסור לי .  לא רק שהיא לא התעצבנה על השאלה אלא מיד התנצלה על כך שהיא הביאה לנו קינוח מתנה שאני לא יכולה לאכול. קיבלנו במקום מנה של פנקוטה עם דובדבנים שהושרו בליקר. אחרי ביס אחד שמנו לב שיש לכל העניין טעם מרומז של קפה. ללא ספק הקינוח פיצוי שלנו היה בעיני הדבר הכי טעים בערב.

מכיון שעדיין לא נגמר הערב, אבל רצינו לשנות אווירה קפצנו לבר שצמוד לרוסקו – הלוציפר. הבר הזה , כך אמר לי נדב, אמור להיות הדבר החם הבא בתל אביב. אולי לכל האנשים החמים בתל אביב היה חם מכדי לכתת רגליהם לאלנבי כי המקום נראה יותר כמו פאב גריאטרי. הלוציפר אמור היה להיות סליזי ואומנם בכניסה מקדמת את פניך תמונה ענקית המציגה גבר (שהזכיר לי ממש את  סלבדור דאלי) מנשנש את אחוריה של גברת שאת פניה אי אפשר לראות. אכן תמונה שיש בה הבטחה, אבל הפאב עצמו דווקא די סולידי. הדבר היחיד שהלהיב אותי ממש היו שלושה מסכי טלווזיה התלויים מעל לבר שהציגו תמונות בלייב של רחוב אלנבי. אם נשב שם מספיק זמן אולי נראה איזה עסקת סמים. קירות בצבע כחול עמוק עם צוהרים עגולים שצופים למסעדה הסמוכה וברמנית שלא לבשה אפילו חולצה עם מחשוף ראוי לשמו, מבטיחים לך חוויה מנומנמת של דרינק אחד והלכנו. אף אחד לא ירקוד פה על הבר בסוף הערב, עוד עלול להתפס לו הגב.

רול סלמון ומלפפון

יום ההולדת היה מהנה, תודה ששאלתם. הרבה אלכוהול, לא מספיק סנדוויצ'ונים (חמישה באגטים מהבייקרי, מי ידע…) ובלאדי מרי אחד שנשפך בסלון. מאז ראינו מלא CSI, ולא במוצהר, עבנו לאיזה סוג של תפריט דיאטה. ארוחת הערב מוגשת בחסות dianasaurdishes

רול סלמון ומלפפון

המצרכים (3 רולים)

  • 1 כפית חומץ אורז
  • קצת סוכר
  • 1 כוס אורז לסושי, מבושל
  • 3 דפי סויה (אפשר להשיג במזרח מערב, בדקתי)
  • 0.5 כוס ממרח סלמון
  • 1 כפות וואסבי
  • 0.5 מלפפון קלוף ופרוס לפרוסות דקות
  • רוטב סויה

אופן ההכנה

  1. מערבבים את חומץ האורז והסוכר בקערה קטנה, ומערבבים אותם לתוך האורז.
  2. משטחים את האורז על צלחת גדולה או על נייר אפייה ומניחים עד שמתקרר.
  3. מניחים שכבה דקה של אורז על דף סויה אחד, ומשאירים חופשי סנטימטר וחצי של אורז בקצה.
  4. מורחים על האורז את ממרח הסלמון, מהקצה שהשארנו לא מכוסה פנימה. עליו מורחים מעט ממרח וואסבי ושמים את פרוסות המלפפון מעל.
  5. מתחילים לגלגל, מהקצה עם הסלמון לקצה הריק. מקפידים לגלגל בעדינות כדי לא למעוך. מרטיבים את האמצבעות ומעבירים אותם על הצד החופשי של גליל הסויה. מהדקים.
  6. בסכין חדה, חותכים את הגליל לרצועות. מגישים עם רוטב סויה ופרק של סדרה מפונפנת.
נחמד, הירוק השקוף הזה

Okonomiyaki חביתה יפנית

יש מאכלים כאלה, שיותר מהכל יש להם טעם של בית. בעשר דקות שלוקח להכין אותם, הם אוספים את כל השברים וכל האנרגיות שצברנו וממיסים אותם לתוך מחבת שיושבת על אש בינונית. במתכון המקורי יש האם, אבל אפשר להחליף בגבינה קשה מגוררת.
מתכון ותמונה של אוכל לחברים, יה!

חומרים

  • 130 גרם קמח (רגיל)
  • 1 כפית אבקת אפיה
  • 150 מ"ל מים
  • 3 ביצים
  • 100 גרם כרוב פרוס לפרוסות דקות וקצוצות
  • גבינה / נקניק / האם קצוצים
  • בצל ירוק קצוץ
  • מלח ופלפל
  • כף שמן

לרוטב Okonomiyaki

  • 1 כף קטשופ
  • 1 כף רוטב ווסטרשייר

מיונז מתובל

  • 2 כפות מיונז
  • 1 כפית חומץ הדרים או חומץ בן יין לבן

אופן ההכנה

  • מערבבים את הקמח ואבקת האפייה בקערה גדולה. מוסיפים את המים ומערבבים עד שאין גושים. מוסיפים את הביצים ומממשיכים לערבב, עד שהבלילה אחידה.
  • מוסיפים את הכרוב והגבינה, מתבלים במלח ופלפל ומערבבים יחד.
  • מחממים את השמן במחבת גדולה על אש בינונית, ומוסיפים את הבלילה. מנערים קצת (החביתה צריכה להיות בעובי של כסנטימטר וחצי). מקפלים שוונצים פנימה ושומרים על צורה עגולה. דיר באלאק אם לא, זה יפנים פה.
  • מבשלים – מטגנים כ 5-7 דקות על צד אחד, הופכים בעזרת צלחת, ומטגנים את הצד השני כ 5 דקות נוספות. מוציאים את החביתה לצלחת הגשה.
  • מערבבים את חומרי הרוטב ומורחים מעל החביתה, מקשטים בזילוף מיונז ובבצל ירוק.
לא מתאים בפיתה
לא מתאים בפיתה

כלכלת ארוחות ערב

בארוחת צהריים עצלנית ומאוחרת של שבת (שאריות מההורים ופסטה בצורת ניוקי שהבאתי לה במתנה) דיסקסנו קצת במתודולוגיית האכילה בחוץ.
אם עבדתם פעם בזירת ההייטק – אינטרנט וכו' אתם מכירים את המטריה. ארוחת צהריים בחוץ, אם יש מזל היא על חשבון החברה, וארוחה ערב בבית, על חשבונכם. זוגות של  עצלנים, כמונו, מוצאים את עצמם אוכלים הרבה בחוץ. כך הגענו לפאייה, כך אנחנו מגיעים פעם בשבוע לאורנה ואלה, כך אנחנו מוציאים חלק גדול מכספנו.

העניין הוא שאכילה מרובה גורמת לשתי תופעות הפוכות ומנוגדות אחת לשנייה. הראשונה היא התרחקות של סף הגירוי מאוכל מסף הגירוי ה"ממוצע". התופעה השנייה באה בדמות קולות פנימיים (מגובים בקולות מאתר הבנק) שקוראים לצמצם את האכילות האלה. אז חשבתי על משהו. אולי, אם כל כך מתעקשים לצמצם, נאכל פחות בחוץ במסעדות רגילות, ויותר בבית. ואז, כדי לפצות את עצמנו, נלך לאכול במסעדה טובה באמת. אם לא להוציא פחות, אז לפחות לאכול יותר בבית ובמקומות טובים יותר בחוץ. אני בטוח שהיא יודעת שכשאמרתי על זה, חשבתי בין היתר על רפאל.

ובעניין רפאל, אז רפי כהן חנך בסוף השבוע שעבר בלוג חדש בבלוגיה של תפוז. מזל טוב.

סלט קיסר מכה שנית

אתמול הלכנו לאורנה ואלה, שאותם זכרנו לטובה גם מהפעם הקודמת וגם מטריליון הפעמים האחרות שהיינו שם. איך שבאנו, המלצר הציע לנו מנה מיוחדת: סלט קיסר. לא ניקח? בטח שניקח. הסלט היה נטול אנשובי, עשיר בגבינת צאן רכה ובגבינת פרמז'ן, והציע פיסות חסה טריות כהלכה קרועות מן העלים הנכונים של החסה. ובכל זאת, משהו שם היה, כהגדרתו, "לא פתור", זה פשוט לא התרכב לכדי סלט. בצלחת ליד, גם האורז בירקות לא היה מספיק עשיר בטעמים. רק הסנגריה הצילה את הערב מנפילה אל מחוזות הדכדוך. בפעם הבאה, נשוב לסלט הכל.

חבר חדש במשפחה

כלומר, לא ממש במשפחה, יותר במשפחת ספרי הבישול. קוראים לו מריו באטאלי. אכלנו במסעדה שלו בניו יורק, והיה טעים נורא.

האמת היא, שלא ידעתי שהוא כזה להיט עד שחיפשתי עליו קצת וראיתי שמדובר באימפריה. בדיוק מסוג השפים שאם הם היו קצת יותר חתיכים ומשקיעים במראה שלהם כמו שהם משקיעים באוכל, יכלו להיות סופר סטראז רציניים. הנה, זה האתר שלו.

עוד תפוחי אדמה

פתאום נהיה לה קרייב לתפוחי אדמה. אז אכלנו מהם בצהריים, ואכלנו את אלה הספרדיים (שהיו טובים!), והנה בקריאת עיתונים אינטרנטית של שישי בצהריים, באו שני האנשים הנחמדים האלה כהן ולנדאו, עם מתכוני תפוחי אדמה נוספים.

ועכשיו, למטבח!

טבעות בצל אפויות

יש רק סוג אחד של רעב לטבעות בצל: הסוג שאחרי האלכוהול. זה בדיוק הזמן שאתה רוצה משהו שמנוני, דוחה למדי, אבל מענג באי המוסריות הקיבתית שבו. הבעיה היא ששלוש דקות אחרי כן מתחילים להתפתל מצרבת ומייסורי מצפון. המתכון הזה, של טבעות בצל אפויות, אמור לפתור את עניין המצפון. השאלה היא האם כדאי להתקרב לסכין ולתנור כשאתה שיכור. ייתכן שזה שווה ניסיון.

מוסקה פטריות ותפוחי אדמה

ללא ספק המתכון עם השם הכי ביזארי. כי מה זו מוסקה? מוסקה היא חצילים. למהדרין, מוסקה היא חצילים ובשר. והנה פה, מוסקה, לכאורה, בלי חצילים ובלי בשר. במקום זאת יש בה תפוחי אדמה ופטריות. זאת בלי ספק לא מוסקה. עדיין נשמע טעים.

מוסקה נטולת חצילים
מוסקה נטולת חצילים

אצל צחי בוקששתר