המסעדה הטובה ביותר בעולם ואנחנו

כתבתי כבר על סדנת השמן של יד מרדכי

, אבל יש משהו שלא כתבתי: הסדנה הזו גרמה להיזכר שמאחורי בלוגים יש בלוגרים, ומאחורי בלוגרים יש אנשים. אני יודעת את זה כבר הרבה זמן, אבל איכשהו בתחום האוכל היה נראה לי שיותר חשוב האוכל. זה כמובן שטויות.
ולכן, החלטתי, בעצה אחת עם יושב הבית, לספר לכם קצת עלינו: אני מיטל. פעם הייתי עיתונאית ומתרגמת. אחר כך קצת נמאס לי ועברתי להיות מאפיינת ומנהלת מוצר (מחפשת עבודה, אגב). באמצע הייתי בעיקר ב"סיפור האמיתי והמזעזע של" ובג'ימייל שלי. יושב הבית הוא נדב. הוא אחראי על תחום המדיה החברתית בעבודה שלו, והוא גם מנהל הפרוייקטים הטוב ביותר שהאינטרנט הישראלי הכיר אי פעם.
הכרנו בעבודה, ואחר כך הכרנו עוד קצת בברים, ועוד קצת בעוד ברים, ליד בקבוק בירה, בקבוק יין, כוס ג'ין טוניק, כוסות וויסקי. הכרנו גם בתאילנד. בשוק סוף השבוע בבנגקוק. ובקורס הבישול בצ'אנג מאי. ובמסעדה אחת מעאפנה בגבול תאילנד לאוס. ובמרחק הקצר בין הסלט פפאיה הירוקה לשירותים. וליד הר בלאוס שמכונה נ-מי. והכרנו הכרנו בדירה אחת, ברחוב אחד העם, אחרי שנדב הכין לי הרבה מאד תבשילי קארי ואני הסברתי לו יפה יפה שאני נחמדה.
ואחרי כמה זמן הוא סיפר לי על אל-בולי. המסעדה הטובה ביותר בעולם, הוא אמר. מקבלים הזמנות רק איזה שבוע בשנה, ופתוחים לסועדים רק חודשיים בשנה. איך מקבלים את התואר של המסעדה הטובה ביותר בעולם, תהיתי. אבל לא שאלתי. כי אם נדב מציע הרפתקה, אז אני איתו. והוא אמר: 250 אירו לארוחה לאדם. יום אחד אנחנו ניסע. אמרתי: אני בטוחה. ותכננו לא השנה, אולי שנה הבאה. וזה היה קורה. באמת. כמו שבאמת נסענו להופעה של לאונרד כהן בניו-יורק. וכמו שבאמת יום אחד נעבור לגור בתאילנד. ואז אל-בולי הודיעה שהיא נסגרת. כלומר, פתוחה עד 2012, שזה לא נורא רחוק, וצריך להתחרות בהרבה אנשים. נראה לי שזה די אומר שאנחנו כבר לא נהיה שם. זה עצוב, כמו להקה שאתה אוהב שמתפרקת לפני שהיית בהופעה שלהם. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" וכל זה.

ריזוטו הדרים (תמונה של loremipsum)
ריזוטו הדרים באל בולי (תמונה של loremipsum)

אז בתור פרידה, מהמסעדה, לא מאיתנו, החלטתי לתרגם קטע שכתב גראנט אחצ, שף אמריקאי שמתמחה בבישול מולקולרי ועבד באל-בולי כמה שבועות בשנת 2000. הקטע לקוח מתוך הניו-יורק טיימס, והוא מתחיל בארוחה של שפים באל-בולי, אליה נקלע בעודו סו-שף בן 25.

"כאשר המנות החלו להגיע איבדתי כיוון, הייתי מופתע ונדהם… לתדהמתי, חשתי חרדה, והייתי עיוור לכל מה שקורה. הגיע קוויאר Trout roe, עטוף בטמפורה דקה ומושלמת. העפתי לעבר ווילי מבט סקפטי, והוא החזיר לי מייד את אותו מבט. נגסנו בכדור בגודל מסטיק עגול… לא היה כל חומר מקשר נראה לעין שהחזיק את ביצי הקוויאר ביחד, והביצים היו עדיין קרות, בלתי מבושלות! איך הם החזיקו את הביצים ביחד ואז טבלו אותן בבלילה מבלי לפזר אותן למאות חתיכות? ואיך הביצים לא לגמרי מבושלות. זה לגמרי מגניב…
הגיעה קערה קטנה. אה, פולנטה עם שמן זית, חשבתי. אתה רואה, האוכל הזה לא כל כך שונה. אבל ברגע שהכף נכנסה לפה שלי, התרחש פיצוץ של טעם תירס צהוב וכל המרקם שמקושר לפולנטה נעלם. הנחתי ברוגע את הכף על קצה הקערה אחרי ביס אחד בלבד. נדהמתי.
מה לעזאזל קורה שם מאחורה, חשבתי. אני מבין בבישול, אבל הדבר הזה הוא קסם.
וזה המשיך… מרק אפונה שהחליף טמפרטורה בזמן האכילה; רביולי עשוי דיונון במקום פסטה שהתפוצץ ממילוי נוזל קוקוס כאשר סגרת את פיך; תה שהגיע בצורת ערימת בועות, ונעלם מייד על הצלחת; ארנב צלוי עם ג'לטין תפוח חם… רגע, איך זה בכלל אפשרי, ג'לטין לא יכול להיות חם!
הארוחה המשיכה ככה במשך 40 מנות וחמש וחצי שעות.
כאשר הגעתי למטבח…ראיתי טבחים משתמשים בכלים כאילו היו תכשיטנים. שפים היו מתגודדים סביב פרוייקט דוגמת עטיפת אגוזים ביריעות דקות של סלק חתוך או משתמשים במזרקים כדי למלא בקמפרי גומות זעירות בתות שדה. הכל היה חדש ומוזר עבורי: הצורה בה הצוות היה מאורגן, הטכניקות בהן השתמשו, המראות ואפילו הריחות. עבורי זו הייתה ההוכחה כי זה היה מטבח חדש, משום ששום דבר מזה לא נראה כמו שגרה.
חזרתי לאל בולי לסעודה פעמיים מאז קיץ 2000. בכל פעם הייתי בשלב התבגרות אחר כשף וכסועד, ובכל פעם פראן הצליח לגרום לי אושר ילדותי. הוא עורר תחושה של קסם ויראה במדיום בו אני מתמחה יותר מכל"