כיף בתאילנד!

בשבילי, ספרי בישול הם קודם כל ספרים. ואני יודעת שספרים הם הרבה דברים, אבל בשבילי ספרים הם סיפור על אנשים. את הסיפור הזה אפשר לספר מהרבה נקודות מבט ובהרבה טכניקות, וספרי בישול עושים זאת כמובן בעזרת האוכל והבישול או האפייה.
כמו בכל ספרות, אני חושבת שגם בספרי בישול יש ז'אנרים ואופנות. אני חושבת, למשל, על ספרי הבישול שרווחו כשהייתי ילדה. במרכזם עמד האוכל. בישולה של שולה מודן או ספר הפשטידות של קובי בר או הספרים של חנה שאולוב. כל אלו הם ספרים שרצו לספק מידע שימושי. מצד אחד עמד איש או אישה, מכובדים ובעלי ידע, בצד השני עמדו נשות ישראל, עסוקות ובעלות רצון לגוון, ובתווך עמדו חומרי גלם פשוטים, זמינים וזולים. התפקיד של הצד האחד היה להסביר לצד השני איך להשתמש באותם חומרי גלם כדי ליצור עבור המשפחה ארוחת ערב טעימה, אפשרית ולעתים אפילו מרשימה.
אחר כך הגיעו ספרי בישול אחרים, אלו שבמרכז שלהם עמד השף או השפית. אהרוני, אולי היה הראשון, ואחריו הגיעו שפע של ספרי בישול, כמו אורנה ואלה, חיים כהן מבשל, גיל חובב, ג'יימי אוליבר וכו', שבהם לא היו שני צדדים שווים במעמדם, אלא צד אחד היה הגיבור החד משמעי של הספר, ובצדדים עמדו המבשלים הביתיים (שהפסיקו להיות נשים בלבד, תודה לאל) וחומרי הגלם שהוא אוהב. ככה אפשר היה לספר סיפור חדש. לא עוד פרקטיקה יבשה בעלת מטרה ברורה וחדגונית אלא חגיגה של טעמים אישיים, לעתים על גבול הקפריזיות.

סום טאם, המנה שאכלתי הכי הרבה פעמים בתאילנד.
סום טאם, המנה שאכלתי הכי הרבה פעמים בתאילנד.

לתוך האקלים הזה נכנס הספר של עדי עליה, סאנוק, שנועד לספר על אוכל אנשים ומקומות בתאילנד. ועדי (שעל אהבתי לאישיותה האינטרנטית כבר כתבתי) עוזבת בצעד שקול היטב את מרכז הבמה ומפנה אותה לעשרה אנשים אחרים. כל איש זוכה לסיפור וכל איש מבשל את המאכלים שהוא יודע. ככה מקבלים חצי ספר בישול וחצי רומן עשוי היטב, שמקפל בתוכו תמצית עולם. וזה כל כך חינני ומשמח ומרתק, שהקוראת מוצאת את עצמה קוראת את הספר פעמיים. פעם אחד היא קוראת את הסיפורים, כאילו זה היה עיתון מהסוג שלא עושים פה בדרך כלל. ופעם אחת כדי למצוא לעצמה מה לבשל.
ובפעם השנייה היא נתקלת בהחלטה מקסימה נוספת. זהו ספר תאילנדי לישראלים, ועדי עושה הכל כדי שהעולמות האלו ייפגשו. הספר כולל הסברים מפורטים על איפה אפשר למצוא את חומרי הגלם הראווים לבישול תאילנדי בישראל, ובמקומות בהם קשה להשיג את חומר הגלם המקורי היא מתעקשת לדבר על תחליפים שיעשו כבוד לתרבות המקור ולתרבות היעד. ההתאמה הזו דורשת הבנה מעמיקה בשתי התרבויות ולבה של הקוראת מתרחב, כמו בכל פעם שהיא נתקלת בשני צדדים שנפגשים בלי לריב.
ואז מגיעים המתכונים. המתכונים הם של אנשים רגילים שמבשלים במטבחים רגילים והם נראים ככה. אין כאן צילומי ג'לטין בצלחות פאר, רק הצלחת שהקוראת עשויה הייתה לפגוש לו הייתה מתגברת על ביישנות התיירת שלה. וההימנעות הזאת מהפאר הלא רלוונטי יוצרת אפקט מעניין: מצד אחד, הקוראת רוצה לסגור את הספר ולהשאיר שם את התבשילים, כדי לא לקחת אותם מהמקום אליו הם שייכים, ומצד שני, היא רוצה לרוץ מייד לשוק, לנסות הכל ולעשות שלוש ארוחות תאילנדיות ברצף, כולל מתכונים שברור שנועדו לתאילנדים בלבד.
הרבה זמן לא נתקלתי בספר בישול משמח כל כך, בקיצור.


סאנוק: אוכל, אנשים ומקומות בתאילנד. כתבה וצילמה עדי עליה. בהוצאת כנרת.

הו, קארי אדום

שנה וחצי עברה, מי היה מאמין, מאז קורס הבישול שלנו בצ'אנג מאי, שבמהלכו זכיתי לראות את יושב הבית יוצר פרח מעגבניה (מראה שלא יישכח לכל החיים, ומצחיק אותי אפילו עכשיו, בעודי כותבת את הפוסט הזה). כשחזרנו אז הוא הכין כמה תבשילי קארי שהיו כל כך טעימים, שהיו גורמים לי לחזור הביתה בהתרגשות כל יום. הבעיה היא שמאז נהיה לנו קצת אובר דוז, ויושב הבית משך את ידיו מעסקי הקארי. וחבל שכך! כי קארי זה בדיוק מה שאדם צריך במזג אוויר החורפי הזה. קארי זה די מה שאדם צריך באופן כללי, למעשה. זה מאכל מתגמל מאד כי קשה להרוס אותו וכי הוא סובל כמעט כל ירק במקרר. ועד שהוא יחזיר את ידיו למחבת הקארי, מצאתי מתכון שיזכיר לו בדיוק למה הוא צריך לעשות את זה. המתכון והתמונה של "בטן בירה".

רכיבים לארבע מנות

  • 1 קופסה משחת קארי אדומה (נראה לי שהקופסאות שלהם קטנות יותר. אם קונים במזרח מערב, נראה לי שאפשר רבע קופסה)
  • 1 חבילה טופו
  • קורנפלור
  • מלח
  • שמן
  • 1 כוס נבטי שעועית
  • 3 כוסות עלים ירוקים בשרניים (תרד, מנגולד וכו')
  • 1.5-2 כוסות חלב קוקוס
  • אורז מאודה

אופן ההכנה

  1. שוטפים את הירקות ומניחים בצד. חותכים הטופו לקוביות בגודל סנטימטר וחצי. מתבלים את הקורנפלור במלח ושמים בתוכו את קוביות הטופו. במחבת קטנה שמים מספיק שמן כדי לכסות את קוביות הטופו. מחממים על אש בינונית גבוהה, מטגנים את הטופו עד שהוא מזהיב, ומניחים בצד על נייר סופג.
  2. מערבבים שתי כפות שמן עם משחת קארי על אש גבוהה. מוזגים את חלב הקוקוס. מביאים לרתיחה ואז מוסיפים את הטופו והירקות. מבשלים עד שהירקות מבושלים אבל עדיין קשים. מסירים מהאש ומגישים עם אורז מאודה.

הערה
ברכה גולשת, אושיית האוכל התאילנדי, טוענת שהרבה מתכונים עושים הפוך, כלומר מתחילים בחלב קוקוס. ואני מצטטת: "ממשיכים לבשל את חלב הקוקוס תוך ערבוב מתמיד, עד שהשומן שבו נפרד מהחלב וצף מעליו בבועות גדולות. אם לא הצלחת בזה, סימן שלא היתה לך מספיק אמונה או שלא עירבבת מספיק בדבקות והחלב נדבק לשולי הסיר ונשרף. התהליך אורך כ-10 דקות, וכשהשומן נפרד מהחלב מוסיפים לסיר את משחת הקארי ומערבבים נמרצות במשך כמה דקות למעשה, המשחה עוברת טיגון בשמן הקוקוס ולא בישול, כפי שאולי זה עשוי להיראות". אם אני זוכרת נכון, כך לימד אותנו גם ויסוט, וכך עושה גם יושב הבית. אבל אולי אפשר בכמה דרכים.

יש גם ווק חדש, מהעבודה
יש גם ווק חדש, מהעבודה

תאילנד, אהובתי

בדרך כלל, אם אני מנצח אותה באיזה התערבות, אני מוותר לה. זה לא במיוחד ג'נטלמני לגבות זכיות בהתערבות מהאישה שאתה אוהב. לפני שבועיים, התערבנו על משהו שקשור לדירה החדשה. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שהפרס לזוכה היה ארוחה בבית תאילנדי. ניצחתי, ברור. באיזה יום סופר מתיש, קמתי ממנוחת הצהריים (כלומר, התרסקות הערב אחרי העבודה) וכולי מלא רחמים עצמיים ורעב גדול. גלגלתי כמה מקומות בראש, התייעצתי איתה, קצת אינטרנט, ואז נזכרתי. היי! את חייבת לי בית תאילנדי!

בשעה עשר ורבע, אחרי הליכה קצרה ברגל, הגענו לבית תאילנדי. אין הרבה מסעדות בעיר שעברו את שלב הבאזז בחייהן ושעדיין צריך לחכות בהן עשרים דקות לשולחן בשעה הזאת. חיכינו.

המלצרית, שראתה שאת זמן ההמתנה שלנו בילינו עם סיגריה ביד, שאלה מייד אם זה בסדר שנשב באיזור העישון. הסכמנו. על אף שאני מעדיף את האוכל שלי בלי עשן, זה היה בסדר. בניגוד לתאילנד האמיתית, בבית תאילנדי מאווררים יפה את איזור העישון שלהם, ככה שלא תאכל בתוך מסך עשן, ותוכל לראות את מעמד הפלסטיק הקטן שכתוב עליו "אלכוהול בזול!", דרך אלגנטית (טוב, לא ממש) לספר לכם שתמורת 18 שקלים תקבלו כוס קאווה סטנדרטית מאוד, וב 22 ימזגו לכם כוס מרטיני. בשלב הזה של היום, זה בדיוק מה שהיה נחוץ, אלכוהול קל ומרגיע.

אכלנו ביחד, לא רוצים להעמיס על הבטן יותר מדי, אנחנו עושים את זה מדי פעם.
לראשונות לקחנו סלט פפאיה ירוקה, שהוא המאכל התאילנדי האהוב עליה בעולם כולו ומנה של אגרול. סלט הפאפאיה (28 ש"ח) היה טוב מאוד, מרענן וטרי. ההתאמה לטעם הישראלי, שכללה מעט – עד – לא – בכלל רוטב דגים (שהוא בעצם המלח של התאילנדים) ופחות מדי חריף היתה קצת יותר מדי, אבל בסך הכל מדובר במנה טובה. שני האגרולים (20 ש"ח) שקיבלנו, היו קטנים ומדוייקים מאוד. אם גדלתם על האגרול במסעדות אסייתיות זולות, אתם בטח חושבים עכשיו על טעם של שמן לטיגון עמוק. לא כך היו האגרולים בבית תאילנדי. אלה היו חפים משמנוניות מוגזמת, ופריכים במידה כזאת שגם בסוף הביס, לא נשרכו שום ירקות החוצה.

למנה עיקרית  לקחנו מנה של קארי ירוק בחלב קוקוס, עם טופו, חציל ובזיליקום תאילנדי. לצידם הגיעה גם קערית של סטיקי רייס. בלי להגזים, זו מנה שיכולה להתחרות במנות שמגישים בתאילנד. המרקם המדוייק של הנוזלים במנה, מנעד הטעמים שבין מספיק מתוק ללא חריף מדי, הרוך של הטופו מול קליפות החצילים הקשות (היא אומרת שהיה אפשר להיפטר מהן), עלי הבזיליקום התאילנדי, שאי אפשר לאכול אותם אבל נמצאים בדיוק במידה כדי שלא תצטרך לעבוד בלהוציא אותם, הכל מדויק. אח! עזבי אותך לעבור דירה, אני אומר לה, אני מוכן לגור בקערה הזאת.  מוותרים על קינוחים והולכים לקושש ארגזים ברחובות העיר.

לסיכום, האוכל בבית תאילנדי הוא תאילנד במיטבה, והוא האפשרות המהירה והיחסית זולה לקבל קצת תאילנד בתל אביב. אבל, קחו בחשבון, רק יחסית זולה. עם האלכוהול הזול (שתי כוסות לכל אחד) סיימנו כאן ב 190 שקלים לפני טיפ. נכון, הם היו על חשבונה, אבל בתכל'ס, מדובר בקצת יותר ממה שאוכל אדם נורמלי אחד, וזה לא זול למסעדה שהיא בהגדרה מסעדת קאזו'אל. מצד שני, אתר האינטרנט שלהם מציע  ארוחות עסקיות במחיר המנה העיקרית, ויש מצב שזו אופציה טובה מאוד גם כן.

——

מעניין לעניין. אולי אתם מכירים, אולי לא, אבל לברכה גולשת יש בלוג שלם שמוקדש לאוכל תאילנדי. רוצו לבקר.