פנקייק מלוח – מודניאקי

יושבי הבית קונים אוטו. העבודה של יושב הבית עברה רחוק, יושב הבית לא צריך להתפטר עכשיו, התחבורה הציבורית היא סיוט, ועל כן יושבי הבית קונים אוטו. יושבת הבית שונאת אוטואים. אוטואים זה הקופסה הזאת, שהיא נורא יקרה ומזהמת וצריך לשים אותה איפשהו, וכל הזמן נוסעים בה ומסתכלים ישר ומשוחחים בלי להביט זה בזו, ואז גם טועים בדרך, ויש כעס באוויר, ואם אין כעס, סתם חוזרים הביתה, מהעבודה הביתה, מהביתה לעבודה, בורגנות, פקקים, פרברים, פרברים, בורגנות, ילדים, שעמום, שעמום, כעס, אין סקס. יושבת הבית יודעת שההחלטה הנכונה היא לקנות אוטו, אבל יש לה עוד כמה שלבים לעבור כדי להשלים איתו. בינתיים: נסיעות ספונטניות, מרחבים, חוף ינאי, מצפה רמון, מחסה מהגשם, בגאז', מארק רונסון בדרכים.
בכל אופן, אתמול הכינה ליושב הבית פנקייק יפני למהדרין, שכולל גם אצות וגם אטריות וגם מלא דברים, והוא בעצם ארוחה שלמה בתבשיל אחד. למהדרין הוא נקרא מודניאקי. והוא היה גם כיפי להכנה וגם כיפי לאכילה. לצדו, סלט וואקאמה. המתכון של "לאוכל, באהבה" והתמונה של יושב הבית.

רכיבים למנה עיקרית לשני אנשים צמחוניים
לבלילה

  • 5 כפות קמח תופח
  • 0.25 כוס חלב
  • 0.25 כוס דאשי (רבע כפית אבקה פלוס רבע כוס מים)
  • קומץ מלח
  • 1 ביצה
  • 1 בצל ירוק, קצוץ
  • 1 כוס כרוב, פרוס לרצועות דקות
  • שמן לטיגון

למילוי

  • קומץ וואקאמה, שרויה במים
  • 100 גרם דג או פירות ים או חזיר (אנחנו ויתרנו)
  • 60 גרם אטריות סובה – לא חובה
  • 1 ביצה

לרוטב אוקונומי

  • 2 כפות רוטב ווסטרשייר
  • 2 כפות קטשופ
  • 1 כף סויה
  • 1 כפית אבקת סוכר

אופן ההכנה

  1. מכינים רוטב אוקונומי ומכינים בצד
  2. מבשלים את אטריות הסובה במים ומניחים בצד
  3. מערבבים קמח, חלב, דאשי ומלח בקערה. מוסיפים את הביצה ומערבבים. מוציאים לקערית נפרדת 4-5 כפות בלילה. מוסיפים בצל ירוק וכרוב ומערבבים היטב
  4. מחממים מחבת גדולה עם קצת שמן על אש בינונית. מוזגים את תערובת הכרוב למחבת ומפזרים את התערובת באופן אחיד. מוסיפים וואקאמה. מעליה דג/פירותים/חזיר. אחרי 3-4 דקות, מוסיפים אטריות סובה. יוצרים חור במרכז הנודלס ושוברים פנימה ביצה. מוזגים את שארית הבלילה מהקערית הנפרדת מעל הביצה. אחרי דקה או שתיים הופכים זהירות. מטגנים עוד 4-5 דקות ומעבירים לצלחת הגשה
  5. מוזגים מעל את רוטב האוקונומי וחותכים לפיסות בגודל ביס

 

קערת נודלס טופו

ביום שישי בעשר בבוקר כבר היינו בדרכנו לאיקיאה. ביום שישי בתשע ועשרים בבוקר, אמרתי ליושב הבית, אני לא זזה מהספה עד עשר, ואחר כך אני גם לא רוצה לזוז מהבית. אבל מודעה על מבצע התגלגלה למודעה על מבצע, ומצנו את עצמנו בדרך לאיקאה בעשר בבוקר. וזה עוד כלום. כי אחרי איקאה, מצאנו את עצמנו בחצי חינם. שזה באמת אחד הדברים הכי מיותרים שאדם יכול לעשות לעצמו ביום שישי בצהריים. אבל זה עוד כלום! כי אחר כך מצאנו את עצמנו במחסני תאורה! בסוף, אבל, הצלחנו גם לשים סוף לסאגת חדר העבודה שאיימה להפר את שלוות הבית וגם להכין ארוחת ערב. אבל מי שטורח וצורך ככה בערב שבת, חייב לנוח, הוא וקיבתו,  כל השבוע שלאחריו. זה אולי לא מתחרז, אבל זה נכון. המתכון והתמונה של "אוכל טוב".

מעניין איך מרגיש קיץ ביפן

רכיבים לארבע מנות

  • 2 כפות רוטב סויה כהה
  • 2 כפות חומץ אורז
  • 1 כף מירין או 2 כפיות אבקת סוכר
  • 200 גרם טופו, מיובש, וחתוך לשמונה קוביות
  • עמילן תירס לציפוי
  • שמן צמחי לטיגון
  • 1 חבילה אספרגוס, שהבסיס שלהם קטום והם חתוכים באלכסון לארבעה חלקים
  • 50 גרם פולי אדממה קפואים
  • 50 גרם שעועית ירוקה
  • פיסת ג'ינג'ר, מוגררת
  • 400 גרם אטריות אודון
  • עלי כוסברה, לקישוט
  • שמן צ'ילי, להגשה

אופן ההכנה

  1. מערבבים רוטב סויה, חומץ אורז ומירין או אבקת סוכר בקערה קטנה עד שהסוכר נמס. מניחים את הטופו במרינדה ודואגים שכולו יהיה מכוסה בה. מניחים אותו שם לספוג טעמים כשלושים דקות או יותר
  2. מפזרים עמילן תירס בצלחת, מוציאים את הטופו מהמרינדה ומסובבים אותו בעמילן תירס כדי שיהיה מכוסה מכל הצדדים. מחממים מחבת רחבה על אש בינונית-גבוהה ושמים בה מספיק שמן צמחי כדי לכסות את התחתית. מטגנים את הטופו, והופכים אותו מצד לצד בעזרת מלקחיים, עד שכל הצדדים זהובים כהים ופריכים. מייבשים במגבת נייר ושמים בתנור על מאה מעלות, כדי לשמור על החום
  3. בסיר נוסף שמים ליטר מים ואת המרינדה ומביאים לרתיחה. מוסיפים אספרגוס, אדממה, שעועית ירוקה, ג'ינג'ר ונודלס ומביאים שוב לרתיחה. מבשלים עד שהירקות רכים, כ-3-4 דקות. מחלקים בין ארבע קערות ומניחים שתי קוביות טופו בכל מנה. מעליהן מניחים עלי כוסברה ומטפטפים מעט שמן צ'ילי

 

ועכשיו לקצת אומאמי: אטריות סובה, דג וצ'ילי

כתבה נחמדה בוול סטריט ג'ורנל

מתארת את שיגעון הבייקון. מסתבר שמאז שכמה שפים חשובים גילו אותו, הוא יצא ממטבחם של הפועלים והפך לפריט חובה אצל כל מי שמבין באוכל, כולל בורבון עם בייקון, שוקולד עם בייקון, וחטיף בוטנים עם בייקון (עכשיו בדין אנד דלוקה). זה נחמד לדעת שיש דברים קיצוניים בארצות-הברית שאי אפשר להעתיק לישראל. לעזאזל, אפילו ספר בישול עם חזירים נמכר פה כמו סנסציה. בכל אופן, הקטע של בייקון, כך אומרים בכתבה, זה לא רק שהוא מלא בשמן וקריספי ועושה לך להרגיש טוב כמו כל דבר קריספי ומלא שמן, אלא גם כולל את הטעם אומאמי, שביפנית זה "טעם טוב", ובעצם זו סוג של "בשריות", שנחשבת לטעם נוסף בנוסף למתיקות, למליחות, לחמיצות ולמרירות. בקיצור, הכי נקודת הג'י של הקולינריה. כמו שהיום אי אפשר סתם אורגזמה רגילה וידידותית, אלא צריך את אם האורגזמות דרך נקודת הג'י, אז ככה חשוב בכל ארוחת גורמה לזרוק איזה אומאמי קטן, בשביל הקוסמופוליטיות המעודנת. יש כמה דרכים להכניס למאכל את האומאמי הנכסף, ומסתבר שלא חייבים בשר בשביל זה, אפשר בהחלט להסתפק בפורטבלו. אז כדי שלא תחשבו שמתכונים שנראים טעימים הוא בלוג פושט, הרי לפניכם מתכון אומאמי. המתכון והתמונה של "חוק חמש השניות".

נראה טעים, עם או בלי אומאמי

רכיבים לארבע מנות

  • 200 גרם אטריות סובה ירוקות או רגילות או אפילו ספגטי
  • 6 כוסות ציר עוף
  • שלוש פרוסות ג'ינג'ר בעובי שישה מילימטרים
  • 0.5 כפית חמשת הטעמים (תערובת תבלינים סינית שמורכבת מקינמון, ציפורן, זרעי שומר, אניס כוכבי ופלפל סצ'ואני)
  • 3-4 פילטים של אמנון
  • 1 פורטבלו גדולה, קצוצה
  • מלח ופלפל
  • עלי כוסברה טריים ורוטב צ'ילי, להגשה

אופן ההכנה

  1. מרתיחים מים בסיר ומבשלים את הסובה בהתאם להוראות היצרן. מייבשים
  2. מחממים את הציר, ביחד עם הג'ינג'ר ותערובת חמשת הטעמים. לאחר שהוא מתחמם, מוסיפים את הפטריות ואת הדג, מתבלים במלח ובפלפל ומנמיכים את האש כמה שאפשר. מכסים את הסיר ושולקים את הדג שמונה דקות, או עד שהוא הופך אטום
  3. מחלקים את האטריות בין ארבע קערות. מעליהן שמים פיסת דג. מוציאים את הג'ינג'ר מהמרק ויוצקים אותו לקערות. מעטרים בכוסברה ואוכלים עם רוטב צ'ילי חריף חריף, להשלמת הטעמים

סאקורה תל אביב

המחשבה הראשונית שלי, הייתה לפתוח את הפוסט הזה בקינה על מצבה המתדרדר של ירושלים. הייתי כותב כמה מילים, מקטר קצת ואז מתחיל לדבר על סאקורה. זה היה מכניס אתכם לתמונה יפה לאווירה. אבל אם הייתם בירושלים בשנים האחרונות אתם יודעים במה מדובר ועל כן אחסוך את זה מכם, ואדבר ישר על סאקורה.

סאקורה נולדה בירושלים, וממה שאני זוכר, כבר כשנולדה עטפה אותה הילה אצילית, של בועז צאירי, לגמרי איש העולם, של יוקרה וחומרים לא מכאן. בתור נערים גרגרנים לפני צבא, אני זוכר שממש שמחנו כשקיץ אחד יצאו במסעדה בתפריט לילה מוזל. משעה מסויימת, בטח עשר או אחת-עשרה, הגישו שם מגש "כל מיני" שהורכב על פי רצונו של הסושי מאסטר, במחיר שאפילו אנחנו יכולנו להרשות לעצמנו. כשקיבלת את המגש לשולחן, המלצרים היו נותנים הסבר קצר על כל רול, ומכינים אותך למה אתה הולך לעבור. שם אכלתי את הצלופח הראשון שלי, ושם פגשתי לראשונה ביצי דגים. וזה היה מרגש, תאמינו לי זה היה מרגש.

כשנפתחה סאקורה בתל אביב, איכשהו זה עבר לי מעל הראש. קשה לשכנע אותי להיכנס לאווירת האוכל בקינג ג'ורג' (אוקי, דוקטור סעדיה) וגם – פשוט לא יצא. ואז קיבלתי את המייל מאתר יממה, שמודיע על תפריט בחצי מחיר בסאקורה. על אף שביום רגיל הייתי מתחיל לחשוד כבר בשלב הזה, כאן שמחתי כל כך לשמע שמה של המסעדה האהובה הזאת, שישר הייתי בטוח שמדובר בהזדמנות מצויינת ללכת לערב של סושי מעולה.

ובכן, סאקורה תל אביב היא מסעדה טובה. לא מבריקה כמו פעם, לא כל כך מרגשת, ובעיקר מרגישה כאילו ספגה יותר מדי מאווירת הרחוב הקצת מחופפת שבו היא נמצאת. מייד כשהתיישבנו, הזמנו שני בקבוקים של בירה קירין, שהגיעה צוננת ועזרה להשיב את נפשנו קצת, שכן הערב היה חם במיוחד, ומזגן המסעדה "קצת עושה בעיות ביומיים האחרונים", כפי שנאמר לנו.

לפתיחת הארוחה הזמנו אגדאשי טופו (29 ש"ח). צלחת מכובדת מאוד של קוביות טופו גדולות, שנחו על רוטב עם בצל ירוק, כרישה, פטריות ושבבי אצות. הטופו עצמו, שמטוגן בקורנפלור, היה קריספי מבחוץ ורך מבפנים, והרוטב היה מדוייק ונכון בטעמיו. מנה טובה מאוד. שני שיפודי יקיטורי (29 ש"ח) היו מלהיבים הרבה פחות. העוף (רק אני אכלתי) היה יבש, הרוטב מתוק מדי, וכל המנה הרגישה יותר מדי כמו שניצל שמישהו רץ להביא ממסעדת קינג ג'ורג' הסמוכה.

אחרי הפסקה קצרה לסיגריה, החום במסעדה כבר הפך למעיק, ואנחנו החלטנו לזרז את הארוחה וללכת להתפנק במזגן בבית. רול של ספייסי טונה (39 ש"ח) היה טוב. לא יודע אם בועז צאירי של סאקורה בירושלים היה מכניס מיונז לסושי, אבל בנוסטלגיה שלי הוא בטוח היה מקפיד יותר על הצורה של הרול ובעיקר על הצורה של הדג. באיזו תכנית על סושי שראיתי לא מזמן, דיברו על כך שסושי מאסטרים ביפן, מתאימים את גודל החתיכות של הסושי לגודל הפה של הסועד. לא כך בתל אביב, שבה הרול היה רחב מאוד, לנו כמו גם לשולחנות שישבנו לצידנו, שנאבקו עם הרולים שלהם בידיים. שני ניגירי סלמון (19 ש"ח) היו טובים, עם דג טרי ומבריק. יחד עם מגש הסושי הצנוע שלנו לקחנו גם סלט וואקמה (12 ש"ח). אין לי מה להגיד עליו, מעבר לכך שהוא הרגיש כאילו יצא ממקרר. לא מרגש, גם לא לא.

בסך הכל הסתכם החשבון שלנו ב 180 שקלים. כאשר המלצרית ראתה שבאנו עם תלושים בשווי 200, היא הציעה שניקח בקבוק בירה נוסף, כדי שנכסה את כל הסכום. זו היתה הצעה נדיבה, וכמובן ששמחנו עליה, שכן היא עמדה בניגוד ליחס הצונן של המלצר שלנו באותו ערב, שהתרוצץ בין השולחנות כמעט לבדו, ולא היה פנוי להסברים, חיוכים או כל דבר שהוא מעבר לקורקטי. זה לא לזכותו. נחזור לכאן? אולי בחורף, אולי עוד כמה שנים.

Okonomiyaki חביתה יפנית

יש מאכלים כאלה, שיותר מהכל יש להם טעם של בית. בעשר דקות שלוקח להכין אותם, הם אוספים את כל השברים וכל האנרגיות שצברנו וממיסים אותם לתוך מחבת שיושבת על אש בינונית. במתכון המקורי יש האם, אבל אפשר להחליף בגבינה קשה מגוררת.
מתכון ותמונה של אוכל לחברים, יה!

חומרים

  • 130 גרם קמח (רגיל)
  • 1 כפית אבקת אפיה
  • 150 מ"ל מים
  • 3 ביצים
  • 100 גרם כרוב פרוס לפרוסות דקות וקצוצות
  • גבינה / נקניק / האם קצוצים
  • בצל ירוק קצוץ
  • מלח ופלפל
  • כף שמן

לרוטב Okonomiyaki

  • 1 כף קטשופ
  • 1 כף רוטב ווסטרשייר

מיונז מתובל

  • 2 כפות מיונז
  • 1 כפית חומץ הדרים או חומץ בן יין לבן

אופן ההכנה

  • מערבבים את הקמח ואבקת האפייה בקערה גדולה. מוסיפים את המים ומערבבים עד שאין גושים. מוסיפים את הביצים ומממשיכים לערבב, עד שהבלילה אחידה.
  • מוסיפים את הכרוב והגבינה, מתבלים במלח ופלפל ומערבבים יחד.
  • מחממים את השמן במחבת גדולה על אש בינונית, ומוסיפים את הבלילה. מנערים קצת (החביתה צריכה להיות בעובי של כסנטימטר וחצי). מקפלים שוונצים פנימה ושומרים על צורה עגולה. דיר באלאק אם לא, זה יפנים פה.
  • מבשלים – מטגנים כ 5-7 דקות על צד אחד, הופכים בעזרת צלחת, ומטגנים את הצד השני כ 5 דקות נוספות. מוציאים את החביתה לצלחת הגשה.
  • מערבבים את חומרי הרוטב ומורחים מעל החביתה, מקשטים בזילוף מיונז ובבצל ירוק.
לא מתאים בפיתה
לא מתאים בפיתה

חוק: בכל ארוחה אשתמש באדום, בלבן, בירוק, בשחור ובצהוב

מייקל פולן מפרסם היום בניו יורק טיימס טור דעה שמבוסס על הספר שלו, שעוסק בחוקי אכילה, כלומר מה אנחנו מגדירים אוכל, מה אנחנו מרשים לעצמנו לאכול, ומה אנחנו אוסרים על עצמנו לאכול. פולן טוען שם כי יותר מהכל, חוקי האכילה שאנשים יוצרים לעצמם, משקפים את הדעה התרבותית הקולקטיבית שלנו על אוכל ועל הסכנות הטמונות בו, ולא את הישגי המדע והנדסת המזון או עובדות בדוקות כלשהן. בין היתר, מפרסם פולן את 20 תגובות הגולשים החביבות עליו, שקיבל לאחר שביקש מהגולשים לספר לו מה הם חוקי האוכל שלהם. אחת מהתגובות כל כך יפנית ומהממת, שאני חייבת להביא אותה לפה.

כותבת יוקארי סאקאמוטו:
אני חיה ביפן ואני עוקבת אחר החוקים הפשוטים האלו בהכנת כל ארוחה: גו הו – יש לשלב חמש דרכי הכנה שונות (אוכל מאודה, ירקות מבושלים, טופו מטוגן, ירקות מוקפצים, דג נא וכו'). גו שיקי – יש להשתמש בחמישה צבעים (אדום, לבן, ירוק, שחור, צהוב). גו מי – יש לתת ביטוי לחמישה טעמים (מתוק, חמוץ, מלוח, מריר, חריף). אלו אמנם נשמעים חוקים שיוצרים הרבה עבודה, אבל למעשה הם מאד קלים ועוזרים בתכנון התפריט ובקניות.

אחר כך מתפלאים שלהם יש בנטו וסטייל ולנו יש סנדוויץ עם גבינה לבנה ואת שרוליק.

בנטו, אהובי, בנטו

תשמעו, יש דברים שאת חייבת לשים בבלוג, בשביל שהאיש שאת מסתובבת איתו יראה.
והפעם זה בנטו, שזה ביפנית כל דבר ששמים בקופסה כדי לקחת אותו לאכול במקום אחר. יעני לאנצ' בוקס. רק מסודר יפה. ומאורגן כמו יפנים.
תראה, ויש גם מתכון לטונה בקארי, שלא נשמע טעים בכלל. ויש עוד מלא בנטואים שם.

יין יאנג של פינגווינים
יין יאנג של פינגווינים