רק מהים

י' וחברה שלו,ע', חזרו לפני כמה ימים מכמה שבועות בארגנטינה. אתמול בערב דיברתי איתו, ובפתאום אני קולט שכבר כמה דקות הוא מספר לי על כמויות הבשר שירדו שם. ארגנטינה, יו נואו. וישראלים בארגנטינה, אצלם יום של בשר הוא לא יום סתם. מתחילים בקרואסון קטן בבוקר, במהלך היום מותר עוד שתי ארוחות קטנות, והכל הכנה לארוחת הערב; סטייק 400 גרם, מתובל במלח בלבד, כמה לחמניות בצד, וזהו. עולה משהו כמו 40 או חמישים שקלים, משביע ליומיים (סתם, עד הסטייק הבא), ואנחנו מדברים עליו כבר רבע שעה. תכל'ס, אני אגיד לכם, אנשים שמדברים ככה על מה הם אכלו, גורמים לי לאהוב אותם קצת יותר.

אנחנו לא אוכלים בשר, זה אתם כבר יודעים. לא בפנאטיות, זה פשוט לא בא לנו טוב. רוצה לומר, אם נופל על מישהו קרייב לאגאדיר, הכל בסדר, אם קוראים למסעדה רק בשר", זה לא ימנע מאיתנו ללכת. מצד שני, בהיותנו אוכלי דגים, אם קוראים למסעדה "רק מהים", זה רק ידרבן אותנו ללכת. הלכנו.

"רק מהים" היא מסעדת קונספט שנמצאת בחצר האחורית של "רק בשר", והיא מנסה לשלב בין אווירת הים לתפיסה הארגנטינאית של הגשת הבשר. כך שהתפאורה מורכבת משולחות עץ גסים, דקלים, צדפים על השולחן, מלח, ועובדים מזיעים ביניהם, והתפריט מורכב מרשימה קצרה של מנות ראשונות ותוספות (מזמינים מהמלצר) וממקרר גדול שבו נחות המנות העיקריות (מזמינים מהטבח). אחרי שמזמינים מהמלצר, הולכים למקרר, בוחרים מה מתחשק לאכול, באיזה גודל (דגים) או כמה יחידות (השאר). הטבח שיוציא את הדגים מהמקרר, יבדוק באיזה שולחן אתם יושבים, יבטיח שהכל יהיה בסדר, וישלח אותכם לאכול מנות ראשונות.
לראשונות לקחנו מנת לחם טובה וסלט ירוק. הלחם הגיע כשלצידו שלושה מטבלים:פלפלים צהובים חריפים (טוב), חמאה מתובלת (ברישול) וסלסה עגבניות (סתמית). לצידם, לקחנו גם סלט ירקות, שהיה טרי ומתובל נכון, קצת באווירה של ים, וקצת באווירת דגים. כלומר, לא הסלט הכי מדהים שאכלתם, אבל בשביל שבת בצהריים, זה יושב בול. הסקאלופס שהזמנתי הצטרפו למנות בתזמון מושלם, כשכבר הייתי מוכן לעבור לאוכל אמיתי, אבל עוד אפשר היה לשחק קצת בראשונות. שמחתי מאוד כשראיתי שהגיעו ברוטב חריף של עגבניות ושמנת עם קצת כוסברה – פטרוזיליה קצוצות בתוכו.

הדגים שהזמנו, פילה סלמון (אני) ופילה מוסר ים (היא), הגיעו לשולחן כשצידם האחד עטוף בקראסט תבלינים עדין, לאחר שנצרבו ואחר כך נאפו קלות. בצד כל צלחת נח תפוח אדמה גדול ואפוי בקליפתו, מהם לקחנו גם מנת צד. כל השלושה היו מצויינים. בדיוק כמו הבשר הארגנטינאי, אני משער, הסוד הגדול של הדגים ב"רק מהים" הוא בטריות. דגים מעולים, טיפול נכון, לא צריך יותר. עד כאן החלק הטוב.

הבעיה הכי גדולה של "רק מהים", בכלל לא קשורה לאוכל. היא קשורה בשקיפות, או יותר נכון, בהיעדר שקיפות. "רק מהים" היא מסעדה אקולוגית. אתם תגלו את זה רק אם תעשו פרצוף מספיק מופתע כשיגישו לכם אוכל בכלי קרטון ושתייה בכוסות של פלסטיק (ממוחזרים, אוקי). תשאלו מה יותר אקולוגי בזה מלהחזיק שוטף כלים מוכשר, אין לדעת. חוסר שקיפות בקונספט הוא בעיה מיתוגית קשה, אבל היה קל יותר לסלוח לו העניין הזה לא היה נגרר גם לאוכל. במילים אחרות, אדם צריך לדעת כיצד יקבל את הצדפות שלו, שלטי המחיר הקטנים על הדגים שבמקרר צריכים להיות ברורים, על כל הפריטים במקרר, וקריאים בקלות. השלטים ב"רק מהים" עושים בדיוק את ההיפך, הם זרוקים במקרר והמחירים שעליהם מחוקים לגמרי. ומדובר בבעיה חמורה למסעדה שזו בה הדרך היחידה לשער כמה תעלה לכם הארוחה.

לסיכום. לארוחת צהריים של שבת בצהריים, או למקרה שנפל עליכם קרייב לפירות ים, "רק מהים" היא מסעדה שמתאימה בול. היא נעימה ועל פי רוב חפה ממניירות. אם יעבדו שם רק עוד קצת על עניין השקיפות מול הלקוח, יפסיקו לפחד מהפוזה האקלוגית שלקחו על עצמם, תוכל "רק מהים" להפוך למסעדה רצינית בזכות עצמה, ולא רק למסעדה שבחצר של "רק בשר".
יש לי תחושה שהאנשים  ב"רק מהים" מודעים לעניין הזה, ולכן על אף שהמסעדה פועלת כבר כמה חודשים, היא עדיין בתקופת הרצה. מבחינתכם, זה יתבטא ב 30 אחוז הנחה על מחיר הארוחה שתאכלו שם, מה שמקל משמעותית על הכיס. אנחנו שילמנו 181 שקלים אחרי הנחה (231 לפני) ועם קצת שיפורים, אנחנו נשמח לחזור לכאן.

"רק מהים", סלמה 21 ת"א. 03-6836143

חוק: בכל ארוחה אשתמש באדום, בלבן, בירוק, בשחור ובצהוב

מייקל פולן מפרסם היום בניו יורק טיימס טור דעה שמבוסס על הספר שלו, שעוסק בחוקי אכילה, כלומר מה אנחנו מגדירים אוכל, מה אנחנו מרשים לעצמנו לאכול, ומה אנחנו אוסרים על עצמנו לאכול. פולן טוען שם כי יותר מהכל, חוקי האכילה שאנשים יוצרים לעצמם, משקפים את הדעה התרבותית הקולקטיבית שלנו על אוכל ועל הסכנות הטמונות בו, ולא את הישגי המדע והנדסת המזון או עובדות בדוקות כלשהן. בין היתר, מפרסם פולן את 20 תגובות הגולשים החביבות עליו, שקיבל לאחר שביקש מהגולשים לספר לו מה הם חוקי האוכל שלהם. אחת מהתגובות כל כך יפנית ומהממת, שאני חייבת להביא אותה לפה.

כותבת יוקארי סאקאמוטו:
אני חיה ביפן ואני עוקבת אחר החוקים הפשוטים האלו בהכנת כל ארוחה: גו הו – יש לשלב חמש דרכי הכנה שונות (אוכל מאודה, ירקות מבושלים, טופו מטוגן, ירקות מוקפצים, דג נא וכו'). גו שיקי – יש להשתמש בחמישה צבעים (אדום, לבן, ירוק, שחור, צהוב). גו מי – יש לתת ביטוי לחמישה טעמים (מתוק, חמוץ, מלוח, מריר, חריף). אלו אמנם נשמעים חוקים שיוצרים הרבה עבודה, אבל למעשה הם מאד קלים ועוזרים בתכנון התפריט ובקניות.

אחר כך מתפלאים שלהם יש בנטו וסטייל ולנו יש סנדוויץ עם גבינה לבנה ואת שרוליק.

פטה סרדינים

ביום שישי היינו בשוק מחנהיהודה, לסיבוב קצר בשוק שאינו השוק השכונתי. חייבת להגיד, יותר כיף שם. יותר ירקות, יותר דגים, יותר מקום. מצד שני, כל פעם שנאחנו מתחבקים, יש איזה דוס שלוחש ססססססס או יורק בצד או דבר כזה, אז נראה לי שבכל זאת נישאר בתל אביב. בכל מקרה, עברנו ליד מלא סרדינים מהממים, שאמרו לנו קחו אותנו, גם ככה אנחנו מתים, אנחנו רוצים להיות מתים במקרר שלכם. אבל לנו עוד ציפתה מונית שירות, ויש גבול כמה תאילנד אתה יכול להיות. אז השארנו את הסרדינים שם. אבל לפי המבט שהוא זרק בהם, ולפי העובדה שהפעם הקודמת שהוא הכין סרדינים כבושים הוא לא היה מרוצה מהתוצאה, אני יודעת שבקרוב יגיעו לביתנו סרדינים. אז הנה, זה מה שנעשה איתם. המתכון והתמונה של דיוויד לייבוביץ'. רק עשה טובה, תן למישהו אחר לפלט אותם.

רכיבים לארבע מנות

  • 8 סרדינים, מפולטים (כ-350 גרם)
  • מלח ופלפל
  • 2 שאלוטס, מקולפים וקצוצים
  • חצי חבילת עירית, קצוצה
  • קומץ נאה של אבקת צ'ילי
  • 70 גרם חמאה, בטמפרטורת החדר
  • 3 כפות שמן זית
  • מיץ לימון סחוט טרי

אופן ההכנה

  1. מחממים תנור ל-180 מעלות
  2. מסדרים את הסרדינים בשכבה אחת בתבנית, מפזרים מלח ופלפל, ואופים עד שהם מוכנים, כ-8 דקות
  3. מוציאים מהתנור ומצננים לטמפרטורת החדר
  4. מעבדים את הסרדינים במעבד מזון בפולסים קצרים, ביחד עם השאלוטס, עירית, צ'ילי, חמאה ושמן זית, עד שהם חלקים למדי, אבל עדיין מעט גושניים
  5. מוסיפים מעט לימון וטועמים. מתקנים את התיבול לטעמכם
  6. מעבירים את התערובת לקערה קטנה ומקררים לפחות שמונה שעות, או כל הלילה
  7. מגישים בטמפרטורת החדר, ביחד עם שמיניות פיתה, שנמשחו בשמן זית וחוממו בתנור
  8. אחסנה: הפטה יכול להישמר במקרר עד שלושה ימים, או במקפיא עד חודש.
מאד זה מסקרן אותי, המתכון הזה
מאד זה מסקרן אותי, המתכון הזה

שאלות ותשובות: טופו

שירי שלחה לנו מייל ושאלה: רציתי לדעת מה ההתייחסות לטופו בזמן בישול. מישהו פעם אמר לי שמה שעושים עם עוף אפשר לעשות עם טופו. זה נכון? מה זמן הבישול לטופו? איך צריך להתייחס אליו מבחינת הבישול? איך יודעים מתי אפשר להחליף טופו במשהו אחר, במה וכמה?

הלכתי לשאול את האינטרנט, וזה מה שיצא.

התמונה של yomi955
התמונה של yomi955

איך מכינים את זה בכלל?
טופו זה בתכל'ס גבינה מסויה. לוקחים פולי סויה, עושים מהם חלב, ומהחלב מגבנים טופו. כאן יש סיכום בהיר של דרך ההכנה. לפי צורת ההכנה מקבלים שלושה סוגי טופו:
1.    טופו יציב – מכונה גם טופו כותנה, על שום החורים בבד הכותנה שעוטף את התערובת בשלביה האחרונים, חורים שמאפשרים לנוזלים לזרום החוצה, ומותירים גוש קשה של טופו. בטופו קשה משתמשים להכנת תבשילים בבישול איטי, וגם אוכלים אותו ככה, מהמקרר.
2.    טופו רך – מכונה גם טופו משי, על שום מגע המשי שלו (ממש כמו פרסומת למכשיר להסרת שערות). הטופו הזה הוא רך מאד ונשבר בקלות. משמש להכנת מרקים.
3.    טופו מבושל קלות – זהו טופו שיש עליו עם כתמים חומים בהירים. הוא יציב יותר מהטופו היציב. משמש בעיקר להכנת תבשילים בבישול איטי.
כאשר מטגנים את הטופו בשמן עמוק, מקבלים סוגים נוספים, שעליהם אפשר לקרוא כאן.
תכל'ס, זה לא נורא משנה, כי במקומות הסטנדרטיים בישראל יש רק טופו יציב, שמגיע באריזת וואקום עם נוזלים.

מה מקבלים?
מה שיוצא זה חומר חסר טעם כמעט לחלוטין, שמקבל הרבה מהטעם של מה שהוא מושרה בו. הטופו הוא דל קלוריות (60-90 למאה גרם), והוא מכיל אינסוף חלבון, בערך. להשוואה של ערכים תזונתיים של מוצרי סויה למוצרים מהחי, אפשר לסמוך על אנונימוס. משתמשים בטופו כתחליף לבשר או עוף בתבשילים עם הרבה רוטב, או כתחליף לגבינה, עבור טבעוניים, ואז משתמשים באותן כמויות כמו גבינה. את הטופו יש לשמור בתוך מים ובמקרר, אחרת הוא לא מחזיק מעמד יותר מיום.

לוחצים טופו
לפני שמכינים את הטופו, בכל צורה שהיא, צריך להיפטר מהנוזלים שבתוכם הוא שרוי. הטופו נמצא בשטח כבר זמן מה, ולכן לא פלא שיש כל מיני שיטות כדי לעשות את זה, החל מהשיטה המסורתית מסורתית ועד קיצורי הדרך של דור האינטרנט קצר הסבלנות. את השיטות לייבוש אפשר למצוא כאן, ואפשר פשוט להפעיל את השכל הישר. באופן כללי, ככל שזמן הלחיצה קצר יותר, הטופו יישאר רך יותר, וגם להיפך.

איך מבשלים אותו?

  • טיגון – לקבלת טופו מוזהב קריספי, עם חלק פנימי רך. מטגנים קוביות טופו במחבת על חום בינוני-גבוה,. זמן הכנה: פחות מ-10 דקות
  • טיגון עמוק – לקבלת מרקם קרמי בחלק הפנימי. לאחר הטיגון, טובלים ברוטב. זמן הכנה: פחות מ-5-10 דקות
  • אפייה – לקבלת מרקם נגיס ובעל בשר. אופים לאחר השרייה ברוטב או במרינדה. זמן הכנה: פחות משעה
  • ברביקיו – לקבלת טעם מיידי. זמן הכנה: פחות מ-20 דקות

מה עושים עם טופו מטוגן או אפוי?

  • מגישים עם פסטה או עם ירקות מאודים, עם רוטב עגבניות ופרמז'ן
  • מגישים אם אורז או קינואה, דלעת אפויה וירקות מאודים, או סלט
  • מערבבים עם ירקות צלויים או מבושלים וסלסה ומגישים בראפ
  • מכינים סנדוויץ טחע – טופו, חסה עגבניה, ולא לשכוח מיונז. למי שמעדיף בלי בייקון

מבחר מתכונים לדוגמה

גם אתם רוצים לשאול? צרו קשר

קרמבל תפוחים

אני לא חשה שאני צריכה הסבר למתכון קרמבל תפוחים. זה פחות או יותר תמצית הדברים הטובים בעוגה: בצק, פירורים, מתיקות. וגם קצר: חמש דקות לחתוך תפוחים. עשר דקות לבשל אותם. חמש דקות לפירורים. בקיצור, עשרים דקות ולתנור. 25 דקות בתנור. זה יוצא 45 דקות, שזה אפילו זמן סביר לאחרי העבודה. זה לא בשבילכם, השכנוע. זה בשבילי. המתכון והתמונה של "התפ"א היומי".

תבנית

  • תבנית עגולה בקוטר 24 סנטימטרים

רכיבים לקרמבל לארבעה אנשים בערך
העניין של הפירורים

  • 100 גרם קמח
  • 50 גרם חמאה, מקוררת וחתוכה לקוביות
  • 25 גרם שיבולת שועל
  • 25 גרם שבבי שקדים
  • 25 גרם סוכר
  • קומץ מלח

המילוי

  • 4 תפוחי עץ בינוניים לאפייה (בערך 700 גרם)
  • 25 גרם סוכר
  • 0.5 כפית קינמון

אופן ההכנה

  1. מחממים תנור ל-180 מעלות
  2. מקלפים את התפוחים ומוציאים מהם את הליבה. חותכים לחתיכות קטנות
  3. מניחים את התפוחים, הסוכר והקינמון מהמילוי במחבת עם נתז מים. מבשלים על אש בינונית עד שהתפוחים מתחילים לבעבע, ואז מכסים, ומנמיכים את האש. מבשלים 10 דקות בערך, עד שהתפוחים מתחילים להתרכך. טועמים ומוסיפים סוכר, אם רוצים
  4. קולים מעט את שבבי השקדים, במחבת יבשה על אש בינונית. מערבבים כל הזמן ונזהרים לא לשרוף אותם. אמורות לעבור דקה או שתיים עד שהשבבים מזהיבים
  5. בקערה גדולה, טורפים את המלח לקמח. מוסיפים את החמאה ולשים באצבעות, עד שהתערובת מזכירה פירורי לחם גסים
  6. מוסיפים לתערובת הפירורים את השקדים, שיבולת השוער והסוכר
  7. מניחים את התפוחים בתבנית ומפזרים מעל את תערובת הפירורים
  8. אופים 25-30 דקות, עד שהפירורים מזהיבים

וריאציות

  • משתמשים בציפורן במקום קינמון, או בקומץ אגוז מוסקט
  • משתמשים בפקאנים קצוצים או באגוזים, במקום בשקדים
טעים!
טעים!

אינטרנט איז פאן!!

האינטרנט הוא הדבר הכי מגניב. אין רגע שהוא עומד במקום. אין שאלה שתשאל אותו שלא תהיה לו תשובה עליה. אין לו מרכז. אין לו שוליים. אין לו זמן. הוא פשוט שם, כמו העץ הנדיב המתמיד.

הפעם, בעזרת דולי, הגעתי לפוסט הזה, של עוגיו.נט, שנותנת טיפים מעולים לפיתוח מתכונים. אלו לא הטיפים שיהפכו אתכם לשפים גדולים, אני חוששת, אלא הדבר הקטן ההוא, שיגרום לכם להרגיש שהמתכון הוא שלכם, לטעמכם ומותאם יותר למצרכים שיש לכם בבית. בקיצור, זה הרגע הזה שבו גוזרים את הפתק מהחולצה, ולובשים אותה בבית, עם המכנסיים והנעליים מהארון ועם הגוף שלכם, ובן רגע היא מפסיקה להיות חלק מפס ייצור של תאגיד עלום שם והופכת להיות הדרך שבה יצאתם אל העולם היום.

ואם אנחנו כבר בענייני אינטרנט, אז יש גם foodshots, שזה בלוג חדש, שבדומה לדיילי דולי, משוטט בבלוגים של אוכל ואוסף משם פוסטים מעניינים. זו לא אגרגציה אוטומטית, ולכן הפוסטים נבחרים בקפידה. הרבה באיכות, מעט בכמות. "צילומי אוכל" אורז הכל יפה יפה, כראוי לבלוג שמכריז על עצמו שהוא רוצה לחגוג את חדוות בלוגי הבישול, או משהו כזה.

תמונה לדוגמה מצילומי אוכל
תמונה לדוגמה מ"צילומי אוכל"

ואנקדוטת אוכל-אינטרנט אחת לסיום. באחד הימים בשבוע שעבר הודיע לי קורא הרסס שלי (טאב אוכל), שבניו יורק טיימס פרסמו מתכון חדש שנקרא: אקלייר עגבניות במילוי קרם ריקוטה ובזיליקום. זה נשמע מאד מסקרן! כי אני, האקלייר היחיד שאני מכירה זה הדבר הזה, שנראה כמו פחזנית מאורכת ששרדה משנות ה-80, והוא מלא בקרם פטיסייר (במקרה הטוב) עם שוקולד מלמעלה. איך עושים את זה עם עגבניות? איך זה נראה? אז זהו, שבניו יורק טיימס לא מאמינים בצילומים למתכונים. אז לא היה צילום. הלכתי לגוגל, באותו יום שבו פורסם המתכון, והיו כמאתיים אזכורים לאקלייר עגבניות. כולם, אבל כולם, היו פרסומים נוספים של אותו מתכון של הניו יורק טיימס (סינדיקציה) או בלוגים אחרים של אוכל שקישרו לניו-יורק טיימס, ללא תמונה, כמובן. זה עשה לי מחשבות מאד מהנות על איך האינטרנט הזה, כולו מורכב מתאים תאים משוכפלים, שמתאימים עצמם לסביבה בה הם נמצאים.

יחי הצמחונים: דבר של טופו ולמון גראס

כמו שאתם יודעים, יושבת הבית, זו אני, נמצאת במסע קודש לעבר תחליף ראוי להמבורגרים עבור צמחוניים. הרי זה לא ייתכן שהיא תיאלץ לסבול את הנוכחות המעיקה של הבשר בקיבה שלה, שלא לדבר על גרעפסים של בשר, או אפילו, השם ישמור, גרעפסים של קבב, רק בגלל שכל האוכל לצמחונים הוא כזה שמישהו כבר לעס עבורך, נכון? אז הפעם אני נעזרת במטבח הוויטנאמי, במנה שנקראת שם באן מי (Bánh mì), שאומרים עליה שהיא משלבת בין המטבח הוויטאנמי לצרפתי, על אף שלדעתי המטבח הוויטאנמי הוא כבר שילוב של המטבח האסייאתי עם הצרפתי. אבל לא משנה כמה אחוזי לאומיות יש במנה הזו, היא נראית בהחלט שווה נגיסה. המתכון והתמונה של the kitchn.

רכיבים לשני סנדוויצ'ים

  • 2 בגטים

חמוצים

  • 1 כוס צנון/צנונית, ג'וליאנים (הם משתמשים ב-daikon, שזה צנון יפני. נראה לי שצנון/צנונית זה תחליף הולם)
  • 1 כוס גזרים, ג'וליאנים
  • 0.25 כוס סוכר
  • 0.5 כפית מלח
  • 0.5 כוס חומץ לבן
  • 1 כוס מים

טופו

  • 170-200 גרם טופו
  • 1 כף רוטב סויה
  • 1 כף שמן צמחי
  • 1 כפית שמן שומשום
  • 2 פקעות למון גראס, קצוצות
  • 1 שן שום, קצוצה

ממרח

  • 4 כפות מיונז
  • 1 כף כוסברה, קצוצה דק
  • אפשרות נוספת: רוטב סויה

עוד דברים בסנדוויץ'

  • מלפפון בינוני, חתוך לאורך
  • 1 או 2 חלפיניו, חתוכים
  • קומץ כוסברה

אופן ההכנה

  1. מחמיצים את הירקות. בקערה גדולה מערבבים סוכר, מלח, חומץ ומים. מוסיפים את הצנונית והגזרים ומערבבים. מכסים ומאחסנים במקרר לפחות שעה. מייבשים לחלוטין לפני השימוש
  2. מכינים את הטופו. חותכים את הטופו לפרוסות בעובי שישה מילימטרים, ולוחצים אותן בין מגבות מטבח נקיות, כדי להיפטר מנוזלים מיותרים. בצלחת עמוקה מערבבים רוטב סויה, שמן צמחי, שמן שומשום, למון גראס ושום. מניחים את פורוסות הטופו בצלחת ומכסים אותן במרינדה. דואגים שהן יתפרשו כמה שיותר על הצלחת בשכבה אחת, ומאחסנים במקרר לפחות שעה. מטגנים במחבת על אש בינונית עד שהפרוסות משחימות והופכות קריספיות משני הצדדים
  3. מכינים את הממרח. בקערה קטנה, מערבבים מיונז וכוסברה. אפשר גם להוסיף סויה
  4. מרכיבים. נו, לא צריך להסביר את זה. זה פאקינג סנדוויץ'
יש צנונית. יש גזר. מדפי הטופו, היר איי קם
יש צנונית. יש גזר. מדפי הטופו, היר איי קם

סלט מנגולד וחומוס ברוטב מיסו

עכשיו, כשאנחנו גרים ליד השוק וליד המכולת הסינית, אני ממש בעניין של מתכונים שנותנים כבוד לירקות ולא עושים הרבה מעבר ללא-להרוס. אני חושבת שהסלט הזה עומד בקריטריונים. המתכון והתמונה של "המבושל והנא".

רכיבים ל-4-6 מנות
לסלט

  • 2 כוסות גרגרי חומוס, מבושלים
  • החלקים הירוקים מ-6-8 עלי מנגולד + 2 גבעולים
  • מלח ים
  • פלפל לבן
  • 3 כפות שמן לטיגון

לרוטב

  • 0.25 כוס שמן זית
  • 1.5 כפית משחת מיסו
  • 2 לימונים, המיץ
  • 1 כפית סירופ אורז מלא
  • 1 כפית שמן שומשום קלוי
  • 1 כף זרעי שומשום שחור
  • מלח ים

אופן ההכנה

  1. מכינים את הסלט. שוטפים היטב את גבועלי המנגולד ומסירים את החלקים הקשים. חותכים לחתיכות של כ-1-2 סנטימטרים. שוטפים גם את העלים וקוצצים. מחממים שמן בווק, מוסיפים מעט מים, זורקים פנימה את העלים והגבעולים, מבשלים בערבוב, עד שהעלים מתרככים, כמה דקות. מוסיפים את החומוס, מתבלים במלח ופלפל ומערבבים. מעבירים לקערת סלט, נפטרים מכל הנוזלים, ומניחים להצטנן
  2. מכינים את הרוטב. בקערה קטנה מערבבים, שמן זית, סירופ אורז, מיץ לימון, שמן שומשום וזרעי שומשום. ממיסים את משחת המיסו בכף מים חמים ומערבבים עד שתערובת אחידה. מוסיפים את המיסו ליתר חומרי הרוטב ומערבבים. מוסיפים מלח אם יש צורך
  3. מרכיבים את הסלט. מחלקים לצלחות אישיות ושמים מעל את הרוטב. מקשטים בזרעי שומשום שחור
התפצלחות ומעיכה כאחת
התפצלחות ומעיכה כאחת

תאילנד, אהובתי

בדרך כלל, אם אני מנצח אותה באיזה התערבות, אני מוותר לה. זה לא במיוחד ג'נטלמני לגבות זכיות בהתערבות מהאישה שאתה אוהב. לפני שבועיים, התערבנו על משהו שקשור לדירה החדשה. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שהפרס לזוכה היה ארוחה בבית תאילנדי. ניצחתי, ברור. באיזה יום סופר מתיש, קמתי ממנוחת הצהריים (כלומר, התרסקות הערב אחרי העבודה) וכולי מלא רחמים עצמיים ורעב גדול. גלגלתי כמה מקומות בראש, התייעצתי איתה, קצת אינטרנט, ואז נזכרתי. היי! את חייבת לי בית תאילנדי!

בשעה עשר ורבע, אחרי הליכה קצרה ברגל, הגענו לבית תאילנדי. אין הרבה מסעדות בעיר שעברו את שלב הבאזז בחייהן ושעדיין צריך לחכות בהן עשרים דקות לשולחן בשעה הזאת. חיכינו.

המלצרית, שראתה שאת זמן ההמתנה שלנו בילינו עם סיגריה ביד, שאלה מייד אם זה בסדר שנשב באיזור העישון. הסכמנו. על אף שאני מעדיף את האוכל שלי בלי עשן, זה היה בסדר. בניגוד לתאילנד האמיתית, בבית תאילנדי מאווררים יפה את איזור העישון שלהם, ככה שלא תאכל בתוך מסך עשן, ותוכל לראות את מעמד הפלסטיק הקטן שכתוב עליו "אלכוהול בזול!", דרך אלגנטית (טוב, לא ממש) לספר לכם שתמורת 18 שקלים תקבלו כוס קאווה סטנדרטית מאוד, וב 22 ימזגו לכם כוס מרטיני. בשלב הזה של היום, זה בדיוק מה שהיה נחוץ, אלכוהול קל ומרגיע.

אכלנו ביחד, לא רוצים להעמיס על הבטן יותר מדי, אנחנו עושים את זה מדי פעם.
לראשונות לקחנו סלט פפאיה ירוקה, שהוא המאכל התאילנדי האהוב עליה בעולם כולו ומנה של אגרול. סלט הפאפאיה (28 ש"ח) היה טוב מאוד, מרענן וטרי. ההתאמה לטעם הישראלי, שכללה מעט – עד – לא – בכלל רוטב דגים (שהוא בעצם המלח של התאילנדים) ופחות מדי חריף היתה קצת יותר מדי, אבל בסך הכל מדובר במנה טובה. שני האגרולים (20 ש"ח) שקיבלנו, היו קטנים ומדוייקים מאוד. אם גדלתם על האגרול במסעדות אסייתיות זולות, אתם בטח חושבים עכשיו על טעם של שמן לטיגון עמוק. לא כך היו האגרולים בבית תאילנדי. אלה היו חפים משמנוניות מוגזמת, ופריכים במידה כזאת שגם בסוף הביס, לא נשרכו שום ירקות החוצה.

למנה עיקרית  לקחנו מנה של קארי ירוק בחלב קוקוס, עם טופו, חציל ובזיליקום תאילנדי. לצידם הגיעה גם קערית של סטיקי רייס. בלי להגזים, זו מנה שיכולה להתחרות במנות שמגישים בתאילנד. המרקם המדוייק של הנוזלים במנה, מנעד הטעמים שבין מספיק מתוק ללא חריף מדי, הרוך של הטופו מול קליפות החצילים הקשות (היא אומרת שהיה אפשר להיפטר מהן), עלי הבזיליקום התאילנדי, שאי אפשר לאכול אותם אבל נמצאים בדיוק במידה כדי שלא תצטרך לעבוד בלהוציא אותם, הכל מדויק. אח! עזבי אותך לעבור דירה, אני אומר לה, אני מוכן לגור בקערה הזאת.  מוותרים על קינוחים והולכים לקושש ארגזים ברחובות העיר.

לסיכום, האוכל בבית תאילנדי הוא תאילנד במיטבה, והוא האפשרות המהירה והיחסית זולה לקבל קצת תאילנד בתל אביב. אבל, קחו בחשבון, רק יחסית זולה. עם האלכוהול הזול (שתי כוסות לכל אחד) סיימנו כאן ב 190 שקלים לפני טיפ. נכון, הם היו על חשבונה, אבל בתכל'ס, מדובר בקצת יותר ממה שאוכל אדם נורמלי אחד, וזה לא זול למסעדה שהיא בהגדרה מסעדת קאזו'אל. מצד שני, אתר האינטרנט שלהם מציע  ארוחות עסקיות במחיר המנה העיקרית, ויש מצב שזו אופציה טובה מאוד גם כן.

——

מעניין לעניין. אולי אתם מכירים, אולי לא, אבל לברכה גולשת יש בלוג שלם שמוקדש לאוכל תאילנדי. רוצו לבקר.

סופלה ברוקולי לימוני

אני חושבת שראיתי אולי פרק אחד של "עקרות בית נואשות". זה היה מפגן רע של פמיניזם בשקל עשרים. אני לא יכולה לסבול כאלה. אז לא ראיתי יותר. אבל אני מניחה שכמו ש"הגברים של שדרות מדיסון" מהווים קרקע נוחה לבלוגים של אופנת גברים, הרי ש"עקרות בית נואשות" מהווים קרקע נוחה לבלוגים של מתכונים. עכשיו האתר עם הניוזלטר המושקע "מרחב האפייה" מרים את הכפפה ויוצר שילוב אינטרנט מושלם: ביחד עם ABC הם עושים סדרת מתכונים של גיבורות הסדרה. מתוך הניוזלטר: "הגברות של משעול ויסטריה חזרו כדי להתחיל עונה שלמה חדשה של מאכלים עסיסיים וביסים דשנים, ומרחב האפייה הוא המקום היחיד בו תוכלו למצוא מה הן זוממות במטבח". לא היסטרי? הנה מתכון לדוגמה. המתכון של "מרחב האפייה".

רכיבים לתבנית סופלה 2 ליטרים

  • 340 גרם ברוקולי קצוץ
  • 0.3 כוס קמח
  • 1.5 כוסות חלב 1%
  • 0.3 כוס שמנת חמוצה ללא שומן
  • 1 כף גרידת לימון
  • 0.75 כפית מלח
  • 3 חלמונים מביצים גדולות
  • 1 שן שום, קצוצה
  • 6 חלבונים של ביצים גדולות
  • תרסיס שמן

אופן ההכנה

  1. מחממים תנור ל-160 מעלות
  2. מבשלים ברוקולי במים רותחים ארבע דקות, עד שהם רכים. מייבשים. מצננים לטמפרטורת החדר על מגבות נייר
  3. מודדים קמח בכוס מדידה יבשה, מיישרים עם סכין. מערבבים קמח וחלב בסיר קטן. מערבבים היטב. מביאים לרתיחה על איש בינונית. מבשלים דקה אחת, בערבוב מתמיד. מנמיכים את האש לבינונית-נמוכה. מערבבים פנימה שמנת חמוצה, גרידת לימון, מלח, חלמונים ושום. מבשלים דקה או עד שהתערובת מסמיכה. שופכים את התערובת לקערה גדולה, ומוסיפים את הברוקולי
  4. טורפים את החלבונים במיקסר במהירות גבוהה עד שנוצר קצף יציב. בזהירות מערבבים שליש מהקצף אל תערובת הברוקולי. מקפלים גם את שארית הקצף אל תערובת הברוקולי. מעבירים את התעורת בכף אל תבנית סופלה שני ליטרים, ששומנה בתרסיס זמן. מניחים על הרשת במרכז התנור. אופים 40 דקות ב-160 מעלות. מגישים מייד