ארבעה דברים מרגיזים שקרו לנו אתמול במסעדת יונה

השקשוקה

ארוחות בוקר במסעדה הן תמיד קצת שקר, ותפריט ארוחות בוקר מרגיש לי כמו שקר כפול. אין שום סיבה הגיונית בעולם ששתי ביצים, חמאה, ריקוטה וסלט מחצי עגבניה וחצי מלפפון יעלו ששים או שבעים שקלים. ואם כל התפריט, או רובו המוחלט, מורכב מארוחות בוקר, אז אין אפילו לאן להימלט. אבל זהו שקר ידוע, ואנחנו בחרנו לצאת עם המשפחה לחגוג יום הולדת במסעדה, אז את המשוכה הזו צלחנו. בתמורה לצליחת המשוכה אני מצפה שהטרחה המועטה שאני מטריחה את המסעדה בארוחות הבוקר שהזמנתי תהיה שווה את זה.
אני לא יודעת להסביר לחייזר את ההבדל בין שקשוקה טובה לשקשוקה מחורבנת, אבל כל מי שאכל שקשוקה או שתיים בחייו יודע אותו: עד כמה הרוטב עז טעם, עד כמה המוצרים שאינם עגבניות או ביצים נותנים את טעמם, עד כמה שמנונית השקשוקה. בכל הפרמטרים האלו, השקשוקה של יונה נכשלה. מדובר היה בעגבניות ופלפלים בעיסה מתקתקה ומעליהן שתי ביצים שחלמונן איבד את נוזליותו. החלומי שהובטחה בתפריט נעלמה כנראה.
שני אנשים הזמינו את המנה, שני אנשים הסתכלו זו על זו בבלבול, שני אנשים החזירו את השקשוקה.

שקשוקה שנראית טעימה. לא במסעדת יונה

המלצרים
אין דבר שמרתיח אותי יותר ממלצרים שמתווכחים על נכונות התלונות של הסועדים.
אז כן, לא היה בשקשוקה חלומי, אבל אם תקחי את השקשוקה, תבחני אותה במיקרוסקופ, ותחזרי אליי עם דו"ח מעבדה אולי אשתכנע.
אז לא, אדוני המלצר, אם מישהו אומר שיש בחסה חול, התגובה הראויה היא לא לקחת את עלה החסה בידיים, לבחון אותו מול האור, לטפטף על כל סביבותיך רוטב, ולהגיד שזה לא חול.
לא ולא, אדוני המלצר, התגובה הנכונה היא לא לקחת את עלה החסה, ולשאול אחר כך אם היה עוד חול בסלט.
מה????
כן, אחרי שהמלצר הסכים איתנו שיש חול בחסה, הוא השאיר את הסלט. כשביקשנו שוב, הוא עדיין לא הבין למה רמת ההגיינה שלנו כה גבוהה שאנחנו לא ממשיכים לאכול את הסלט. ועדיין לא לקח את הסלט.
אפילו בסיני כבר היו מעבירים אותו לנהיגת גמלים.

הסלט
ראה לעיל

התזמון
שמונה אנשים מגיעים למסעדה. לבושים יפה ומוכנים לחגיגה. אין דבר מבאס יותר מחגיגה שמתנהלת בעצלתיים.
כמה קשה להוציא שמונה ארוחות בוקר ביחד? כמה קשה להביא מנה שהיא פיצוי על מנה שהוחזרה תוך פחות מחצי שעה? מדוע צריכים לחכות עשרים דקות לקפה?

מסקנה
מסעדה בקוד פתוח, מכנה את עצמה יונה, אולי הם למדו מגיקים של מחשבים שקוד פתוח הוא סימן בדוק לחוסר תשומת לב לאלגנטיות.
אנחנו, לעומת זאת, אוהבים את המסעדות שלנו טעימות, אלגנטיות ושמחות לארח.

ג'ין של גברים וג'ין של נשים

אחד מהיתרונות הגדולים של ברלין, אני חושבת, כמו כל עיר באמת גדולה אחרת, היא שאתה יכול למצוא עולמות מקבילים שלעולם לא ייפגשו. רוב הישראלים שאני מכירה שעוברים לגור בברלין לזמן קצר (כמוני) או ארוך בוחרים באופציה הזולה. משלמים שלוש מאות יורו על שכר דירה, שישה יורו על ארוחת צהריים בחוץ ושני יורו על חצי ליטר בירה מהחבית. בתמורה הם מקבלים את כל השקט הברלינאי, אירופה, חופשה מממחשבות על הכיבוש, הרבה טורקים וקצת טינופת מבורכת. הם לעולם לא יטריחו את עצמם להגיע לרובעים שבהם מתקיימת האופציה ההפוכה לחלוטין, שנגמרת ביוקרה: מלונות יוקרה, מותגי יוקרה, מכוניות יוקרה, ורק מסעדות יוקרה לא פגשתי שם.
אני כמובן בחרתי באופציה הזולה גם, כי מה אני, רוטשילד? אבל אני גם אוהבת הרפתקאות, ועל כן לילה אחד הזמנתי אותנו למלון בוטיק יוקרתי (עולה כמו צימר בארץ) שטובי מעצבי הפנים ומעצבי החוויה טרחו עליו, והוא נמצא בלב ליבו של הקו-דאם, רחוב המותגים המרכזי בעיר ושכונה אירופית מבוססת ותיקה. הקור בחוץ היה אחושרמוטה קור, המלון בפנים היה אחושרמוטה נעים, ואנחנו נכנסו למלון בשעה שתיים בצהריים ולא יצאנו ממנו עד הבוקר שלמחרת. מה עשינו? ובכן, בערב ירדנו לבר של המלון ושם, בחברת כמה ברוקרים מעודכנים ומשועממים ומבוגרים אדומי לחיים, אכלנו המבורגר ושתינו הרבה מאד טום קולינס – ג'ין עם לימון וסודה. כיסאות בר ייעודיים לבר הזה, מפיות שחורות, כוסות גבוהות, הרבה מאד סטייל. למחרת בבוקר גילינו שהלילה במלון עלה כמו החגיגה הנהדרת למטה.

הבר של מלון Q! בברלין

ומאז אנחנו מחפשים. אם בכל עיר גדולה יש עולמות מקבילים, הרי שברור שגם בתל-אביב צריך להיות הבר הנכון שבו אפשר לשתות את הקוקטיילים הנכונים בסטייל הנכון. אבל לא כאלו שייקחו מאיתנו חמישים שקל למשקה, אבל לא יידעו להתייחס בחזרה כמו שצריך. אם אנחנו משלמים, אנחנו רוצים תמורה. בשבוע שעבר נתנו לעיר הזאת הזדמנות נוספת בבר שנקרא, כמה הולם, אימפריאל קוקטייל בר. רחוב הירקון ליד השגרירות האמריקאית, מלון קטן, ובפנים בר קוקטיילים! הרבה אלכוהול מאחורי הבר, כיסאות גבוהים, אפילה מעוטרת בפסקול משנות הארבעים (היה פורים, אולי זה קשור למוזיקה), מלצרים קשובים ואווירת מה-שמתחיל-באמפריאל-נשאר-באמפריאל.

יושב הבית האהוב

מה שתינו? יושב הבית שתה ג'ין של גברים (Olive Tree Martini – היימנס ג'ין, נויילי פראט יבש, מיץ זיתים, רוזמרין) ויושבת הבית שתתה ג'ין של נשים (Clover Club – היימנס ג'ין, לימון טרי, סירופ תותים ביתי, אנגוסטורה ביטרס). שניהם היו מוצלחים מאד! וגם הג'ין האחר שביקשתי, אחרי שנמאס לי מהמתיקות של התותים, היה מעולה.
מה אכלנו? סביצ'ה סלמון – סלמון פרוס בוויניגרט ים תיכוני, צנוניות, עגבניות שרי וטמפורה קראנץ'. במראה, המנה הזכירה קצת סלט פפאיה, שזו פתיחה מצויינת בשבילנו. בטעם, הסלמון היה חמצמץ, והשתלב מעולה עם הצנוניות. במרקם, הטמפורה נתנה לכל העניין קצת קראנצ'יות של בוטני בר. מוצלח מאד.
כמה שילמנו? לא זוכרת.
האם נשוב? בהחלט! כל עיר צריכה בר קוקטיילים!
כתובת: טרומפלדור 7, תל אביב יפו

ביקורת: קיטשן מרקט

בחיים של יושבי הבית יש שלושה סוגים של אכילה במסעדות. יש את הסוג ההכרחי – אנחנו רעבים ואין אוכל בבית, אין לנו חשק להכין ואנחנו לא רוצים להסתפק בסנדוויץ; יש את הסוג הרומנטי – כזה שמקבלים עליו זימון בקלנדר לפני, אחרי שמישהו מאיתנו השקיע מחשבה רבה בבחירת המסעדה והתזמון, ומתלבשים יפה, ומזמינים בו יין; והרנדומלי – לעתים קורה המקרה והרעב מגיע בדיוק ברגע בו רגליך ניצבות אל מול מסעדה שרצית לאכול בה. אם אתה לא נכנס, אתה אחושילינג פראייר.
הכניסה שלנו לקיטשן מרקט הייתה לחלוטין מהסוג השלישי. היה יום שבת, הגענו בטעות לנמל תל-אביב במקום להגיע לנמל יפו, ואחרי שיחה ארוכה ופוקחת עיניים (יושב הבית הוא סוג של גאון בפתרון הגדרות מתוסבכות, שתדעו לכם), הגיע הזמן שלנו לטעום משהו חדש. זה באמת מצב רוח מושלם בשביל מסעדה, כשהסועדים שלה טובי לב ורעבים במידה. קיטשן מרקט לא אכזבה.

 

בצלים ענוגים

המנה המושלמת – בצלים ממולאים קבב דג ים
שלושה בצלים יפים מאד למראה הגיעו. בתוך כל אחד מהם היה קבב דג ים, בתיבול כוסברה ועוד דבר תאילנדי שלא הצלחתי לזהות. הבצל היה רך רך והקבב היה בדיוק בגודל הנכון, כך שכל פעם שחתכת לעצמך ביס מהדג, קיבלת בדיוק את ליווי הבצל הראוי. בלי להסתבך עם הסכין ובלי כלום. ליד כל זה היה קרם ארטישוק ירושלמי ותרד ירוק ירוק ומסביבו עיגול דקדק של תמרינדי עם קינמון. ביחד היו לך בפה מלא טעמים, עם מלא מרקמים, והכל מהונדס לביס מושלם; מענג ומפתיע ואלגנטי.
המחיר: 43 שקלים

המנה הטעימה: עגבניות מוצרלה
עגבניות תמר, עגבניות שרי צהובות, עגבניות שרי מנומרות, צנוניות, בצל סגול, מוצרלה טרייה טרייה ומסביב לצלחת לבנה עם נענע מיובשת לניגוב. שום דבר שלא ראיתם בכל מסעדת שוק הסמוכה למקום מגוריכם. אבל העגבניות היו טריות טריות, המוצרלה טעימה, הלחם טרי והלבנה בדיוק במידה. התמחור, כרגיל במסעדות מהז'אנר המאוס הזה, מופרך
המחיר: 48 שקלים

המנה למבוגרים: טרטר טונה אדומה
מלבן יפהפה של טרטר טונה אדומה עם ביצי דג וביצי שליו. וואלה, זה בטח היה טעים, כי יושב הבית הכי נהנה. עליי זה גדול באיזה שתי מידות.
המחיר: 46 שקלים

המנה הכי מיותרת: The wall
עוד מלבן. הפעם לקינוח. עוגת ספוג שוקולדית הכי סתמית ועליה קרם קרמל ושוקולד לבן, שמעליה קצת זהב לאכילה ומשני צדדיה דפי שוקולד בדוגמאות שונות. המנה הכי לא טעימה בכל הארוחה, ואפילו לא היה לה שום תירוץ. זה היה כאילו יפה, אבל רק אם האסטתיקה שלך היא של פאר אולמות חתונות.
המחיר: חינם (ככה זה כשהמלצרית שופכת עליך בטעות קצת שמן זית)

שעועית ארוכה עם חזה עוף

אתמול אכלתי את אחת מארוחות הצהריים המבאסות שאכלתי בזמן האחרון. היה זה סלט עוף ב Olive בצומת של לינקולן וקרליבך.

עכשיו תראו, למדתי כבר שארוחות צהריים בין פגישות, במסעדות שבין צומת עלית ברמת גן לאלנבי תל אביב הן כמעט אף פעם לא מציאה גדולה, אלא אם כן אתה נוחת באבו אדהם (אי אפשר, דיאטה) או בקופי באר (לא באמת קורה), אבל הסלט הזה היה ממש מבאס.

אבל לא באתי לבאס, באתי לעשות תיקון. אז אני לוקח את העוף, שבסלט של אתמול היו איזה 30 גרם ממנו, שגם אותם פוררו לחתיכות ממש קטנות, ובמקום התיבול ה"מזרחי" והבצל המטוגן (מי אמר מעורב ירושלמי?) ומערבב אותו עם רוטב צדפות, קצת סויה ושעועית ארוכה, שהאיש באמצע השוק שמוכר ירקות אסיאתים ישמח למכור לכם. מתכון ותמונה, דרך Fuss Free Cooking

ועוד משהו, לבחור מכלל פיננסים. אחי, זאת שאתה אוכל איתה ומספר לה על הדייטים שלך? בעניין שלך הרבה יותר משהיא בעניין לסיפורים שלך.

נו הארד פילינגס, כן?

חומרים (2 מנות)

  • צרור של שעועית ירוקה, חתוכה לחתיכות באורך של כ-5 ס"מ
  • 2 פילטים של חזה עוף, חתוכים לקוביות
  • 1 פלפל צ'ילי, קצוץ דק
  • 3 שיני שום, קצוצות
  • 1 כפית רוטב סויה
  • 1 כפית רוטב סויה כהה (לכו למזרח מערב)
  • פלפל לבן
  • 2 טיפות שמן שומשום
  • 1 כף רוטב צדפות
  • 1 כף מים
  • מים רותחים

אופן ההכנה

  • מכינים מרינדה מ 2 סוגי הסויה, שמן השומשום והפלפל הלבן. מניחים בתוכה את העוף ומניחים בצד.
  • מבשלים את השעועית במים רותחים עם מלח, עד שהיא משנה את צבעה לירוק בהיר יותר. מוציאים לקערה עם מי קרח
  • משמנים מחבת עם כף שמן על אש בינונית, ומטגנים את השום והצ'ילי קלות. מוסיפים את העוף ומטגנים עד שהוא מבושל לגמרי.
  • מוסיפים את השעועית למחבת, ומטגנים יחד כשתיים שלוש דקות נוספות. מוסיפים את רוטב הצדפות, וכשהוא מתאדה – יודעים שאפשר להגיש.
  • מגישים חם על קערת אורז לבן, או לצד סלט עגבניות קטן.

נומה נומה ילדתי

מרק ביטמן הוא אחד מכותבי האוכל האהובים עליי ביותר. יש לו טור בניו יורק בטיימס שנקרא the minimalist, שם הוא נותן מתכונים מעולים שהם גם הגיוניים להכנה וגם משתמשים בכל טוב הארץ. והוא בניו-יורק, כך שטוב הארץ לא קטן. יותר מהכל, הוא מזכיר את דורעם גונט. בכל אופן, לפני כמה זמן מצאתי את הבלוג שלו, והוא מספר שם על הנסיעה שלו לנומה. ביטמן היה אחד מהשופטים של סן פלגרינו בשנה שעברה, כאשר אל בוליו זכתה בפרס בפעם הרביעית ברציפות. השנה הוא סירב להשתתף בחבר השופטים בטענה שהמרדף אחר המסעדה הטובה ביותר הוא קצת מטופש. או במילותיו: "השאלה הנכונה היא 'מהן המסעדות שלהן אנחנו לא מקדישים מספיק תשומת לב'… פרס המסעדה הטובה במתכונתו הנוכחית הוא בעיקר תחרות פופולאריות… חלק מהמסעדות ברשימה אינן שוות ביקור, ובטח אינן מצדיקות את המחיר (שהוא בדרך כלל גבוה מדי) שאותו תשלמו מכסף שעבדתם עבורו קשה. (לא, אני לא מתכוון לתת שמות). אחרות הן כל כך ברורות מאליהן, שאפילו משרד המסחר והתעשייה יכול לשלוח אתכם אליהן".
כל זה הוביל אותי לשאול את עצמי מחדש האם אני רוצה ללכת לנומה. לא שיש אופציה כזו באופק. אבל בנאדם צריך לשאול את עצמו את השאלות העקרוניות האלו כדי שיידע מה לזמן לעצמו בחלומות.
אז ככה, מצד אחד יש את המשפט הזה: "בערך באמצע הארוחה הבנתי שלא אכלתי שמן זית, ולא פרמזן, ולא עגבניות, ולא בזיליקום ובאופן מדהים, גם לא לימון. שום דבר שלא גדל בצפון אירופה (כן, יש חריגות: קפה, למשל. והרבה מהיים הוא מצרפת)". שזה משפט מדהים. נגיד, במטבח התאילנדי לא משתמשים בשמן זית. אבל יש שם עגבניות. בדברים הגרמניים שאכלתי אין הרבה עגבניות, אבל לגמרי יש שמן זית. וככה. אז להיות במקום שלא משתמש בכל אלו, עושה הרפתקה לגמרי חדשה ונפלאה.
מצד שני, יש את התמונה הזאת. מדובר בקרום חלב. שמוגש במנה. אני יודעת, הרפתקה זה גם דברים כאלו. אבל אלוהים, לשלם כל כך הרבה כסף ולקבל קרום חלב. קרום חלב. איכככס. זה הרבה יותר מדי הרפתקה בשבילי.

Salsify and milk skin, truffle from Gotland, צילום paz.ca

בקיצור, לא בחלומות שלי. אולי באלו של יושב הבית. ואז אני אבוא, ברור.

תפוח אדמה סגול

ביום שישי בבוקר הלכתי לאכול שווארמה אצל ד"ר שקשוקה. אני אגיד את זה שוב: ביום שישי בבוקר הלכתי לאכול שווארמה אצל דוקטור שקשוקה. הפעם האחרונה שאכלתי שווארמה היתה לדעתי לפני משהו כמו 4 שנים. באופן כללי אני לא  מת על דברים שנדחפים לתוך פיתה, מטנפים לך את הצורה, עולים תמיד יותר מדי כסף ואז עוד מפילים אותך לשארית היום, כולך בריח של עמבה ופטרוזיליה. בפעם האחרונה שאכלתי אצל הדוקטור, בחיי שנשבעתי שלא אדרוך שם יותר.

אבל דודי ונעמה מהבייגלה לא הפסיקו להפציץ בפוסטים, ובהודעות ובהזמנות, והפכו את ארוחת הבוקר שלהם לארוחת בוקר המונית. ואני, על אף שלא הכרתי אותם אישית, כבר קלטתי שאם יש משהו שהם טובים בו, זה בלדגמן נהנתנות. וזו תכונה שאני מעריך. אז הלכתי, ואמרתי שלום, והתיישבתי לשולחן, ואחרי כמה דקות קיבלתי שווארמה. עכשיו תראו, כפי שהבנתם, אם תלכו לפי מדד השווארמה של בנאדם שלא אכל בשר בשנים האחרונות, כנראה שרחוק לא תגיעו. מצד שני, באמת שהיה מדובר בפיתה משמחת.  יותר מכל, הסיבה שהיא היתה משמחת היתה הכבוד שהיא עשתה למה שנח בתוכה. לא סלטים, לא עמבה, לא חריף, שום כלום. רק פיתה מצויינת, בשר שניכר שטיפלו בו באהבה (לכו תקראו אצל דודי, אני לא הולך להתפייט על זה), קצת בצל, פטרוזיליה וכף של טחינה מעל. ואז אחרי שעה בערך כבר נהיה חם מדי, ואני, החום הזה הוא לא בשבילי. אז נסעתי הביתה. ובדרך חשבתי שעד שהיא תחזור, אני חייב להכין משהו שישמח אותה. זה הוביל אותי ישר אל שעריו של מתחם התחנה. בכל זאת, מה הסיכוי שבשוק האורגני במתחם הבורגני בעיר, לא אצליח למצוא תפוח אדמה סגול? אז זהו. שאין. למעשה, זה אחד השווקים הגרועים שהייתי בהם, אבל לא בא לי לדבר על זה עכשיו.

אם מישהו יודע איפה מוצאים, נא לשתף. בינתיים, קצת כבוד דרך smitten kitchen

רכיבים [4 מנות]

  • חצי קילוֿ תפוחי אדמה סגולים, שטופים
  • 4 בצלצלי שאלוט קטנים, קצוצים
  • 2 כפות טרי סחוט מיץ לימון
  • 6 כפות שמן זית
  • מלח ים אלטנטי, לפי הטעם
  • פלפל לבן, לפי הטעם
  • 2 כפות פטרוזיליה קצוצה

אופן ההכנה

  1. בסיר גדול, מרתחים מים והרבה הרבה מלח. מבשלים את תפוחי האדמה, עם הקליפה, עד שהם מתרככים, משהו כו 15 דקות.
  2. מוציאים את תפוחי האדמה מהסיר, מקררים מעט, ומקלפים אותם (כשהם עדיין חמים).
  3. מניחים את תפוחי האדמה הקלופים בקערה גדולה, ומרסקים אותם בעדינו עם מזלג, בעדינות ובנחישות.
  4. מערבבים פנימה את השאלוטס, מיץ הלימון, השמן, המלח והפלפל הלבן. מעטרים בפטרוזיליה קצוצה, מגישים חמ(ים).
לא מתאים לפיתה שווארמה

רדיו רוסקו + לוציפר

פוסט אורח של אורה הכפולה

. היא ואני. ארוחת ערב. יין. ג'ין טוניק. רשות הדיבור לגברת;

נדב ואני ניסינו למצוא מקום לאכול בו ארוחת ערב ביום שישי. יכולנו לערוך את ארוחת הערב המסורתית שלנו בבית שלו – אוכל טעים שהוא מבשל וג'ין וטוניק שאני מוזגת. אבל הערב התחשק לנו משהו אחר, מקום שבו נוכל לאכול אוכל טעים , לשתות כוס יין או שתיים ולדבר כמה שעות מבלי שיאיצו בנו. היו מגבלות, אני לא יכולה לאכול גלוטן ושנינו לא רצינו להוציא המון כסף ולמרות זאת נדב הצליח לקרוא את הלך הרוח שלי (והספר שלי שמתרחש באיטליה) כי בסוף הוא הציע שנלך לרדיו רוסקו. רדיו רוסקו היא אומנם מסעדה איטלקית (מנה שטרום על התפריט) שקצת עבר ההייפ שלה, אבל התפריט שלה מציע כמה מנות שלא נכנסות לקטגוריה של פיצה/פסטה שמאפשרות גם לאנשים כמוני (כלומר, בעייתים) להנות מערב של חברותא.

החלל של רדיו רוסקו, ששוכנת איפה שהיתה פעם שושנה ג'ונסון, מאוד נעים. יש חצר קטנה בחוץ מרוצפת במרצפות תל אביביות ישנות ויפות עם כמה שולחנות קטנים תחת העצים. אבל מכיון שהלחות בחוץ היתה לא הגיונית החלטנו לשבת בפנים, שם קידמו את פנינו חלונות גדולים מלאי עציצים וצמחים מטפסים שנשתלו בתוך קופסאות שימורים של עגבניות מאיטליה. הזמנו שתי מנות ראשונות: קרפצ'יו בקר וחציל ממולא בפרמז'ן ורוטב עגבניות. יחד עם זה הזמנו שתי כוסות של יין שאני אישית מאוד אוהבת, ואלפוליצלה. יין פירותי אך לא מעיק.

מיד קיבלנו לשולחן את הלחם שמלווה את מנת הקרפצ'יו. נדב טעם אותו ומיד עשה פרצוף. הלחם נראה ישן ולא כזה אטרקטיבי. הקרפצ'יו היה טעים, אבל לא מסעיר ודי קטן. מנת החציל לעומת זו היתה טובה. בין השיחה על מצב הזוגיות הטריה שלי והזוגיות הותיקה שלו, נחו שכבות של חציל וביניהם גבינת פרמזן מותכת ברוטב עגבניות פשוט מאוד אבל טעים. לא קל לעשות רוטב עגבניות פשוט שלא יזכיר בטעם שלו רסק של מלאווח ואכן ברדיו רוסקו יודעים לעשות לפחות את זה.

בשלב זה של הערב קרה דבר מוזר. כוס המים שלו הייתה סדוקה בקצה וגרמה לו לדמם ולמלצרית כמעט להתעלף. לא נעים בכלל, אבל מיד קיבלנו לשולחן שתי כוסות חדשות של יין. אולי יש ליין סגולות של עצירת דימומים שלא ידענו עליה. למנות העיקריות הזמנו פיצה עם ביקון ופטריות ומנה של מדליוני פילה עם תפו"א עגבניה ובצל צלויים על  הגריל.  הפיצה היתה דקה ודי גדולה יחסית למנה אישית. הוא הצליח לסיים את כולה, למרות שלא נראה שהוא עומד להתעלף ממנה, אולי מהדימום בשפה. כנראה שפיצה טובה עדיין עדיף לאכול באיטליה או בטוני וספה. הפילה שלי היה נחמד. שמתי לב שהמלצרית לא שאלה אותי לגבי דרגת הצליה אבל כנראה שזה לא חשוב כי ברדיו רוסקו יודעים שאני אוהבת את הפילה שלי מדיום רייר. הירקות הצלויים היו טעימים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.

יצאנו לעשן סיגריה וכשחזרנו המלצרית מיד ניגשה לשולחן שלנו עם עוגת שוקולד שנראתה מאוד טעימה. שאלתי אותה בבישנות אם יש קמח בעוגה כי אסור לי .  לא רק שהיא לא התעצבנה על השאלה אלא מיד התנצלה על כך שהיא הביאה לנו קינוח מתנה שאני לא יכולה לאכול. קיבלנו במקום מנה של פנקוטה עם דובדבנים שהושרו בליקר. אחרי ביס אחד שמנו לב שיש לכל העניין טעם מרומז של קפה. ללא ספק הקינוח פיצוי שלנו היה בעיני הדבר הכי טעים בערב.

מכיון שעדיין לא נגמר הערב, אבל רצינו לשנות אווירה קפצנו לבר שצמוד לרוסקו – הלוציפר. הבר הזה , כך אמר לי נדב, אמור להיות הדבר החם הבא בתל אביב. אולי לכל האנשים החמים בתל אביב היה חם מכדי לכתת רגליהם לאלנבי כי המקום נראה יותר כמו פאב גריאטרי. הלוציפר אמור היה להיות סליזי ואומנם בכניסה מקדמת את פניך תמונה ענקית המציגה גבר (שהזכיר לי ממש את  סלבדור דאלי) מנשנש את אחוריה של גברת שאת פניה אי אפשר לראות. אכן תמונה שיש בה הבטחה, אבל הפאב עצמו דווקא די סולידי. הדבר היחיד שהלהיב אותי ממש היו שלושה מסכי טלווזיה התלויים מעל לבר שהציגו תמונות בלייב של רחוב אלנבי. אם נשב שם מספיק זמן אולי נראה איזה עסקת סמים. קירות בצבע כחול עמוק עם צוהרים עגולים שצופים למסעדה הסמוכה וברמנית שלא לבשה אפילו חולצה עם מחשוף ראוי לשמו, מבטיחים לך חוויה מנומנמת של דרינק אחד והלכנו. אף אחד לא ירקוד פה על הבר בסוף הערב, עוד עלול להתפס לו הגב.

גורקי פארק

אני חושדת שאלו הצלחות של ארוחת הבוקר שמושכות אותי למקום הזה, לגורקי פארק.
אכלתי בו לראשונה בשנת 2003, כשנפגשתי עם חברה בברלין בדרך חזרה מטיול של שלושה חודשים בברזיל וארגנטינה. ירדנו מההוסטל בבוקר אחרי שהגעתי, ינואר וקר, ומולנו עמד מקום שנראה כמו סלון של סבא, אבל במובן הכי חיובי של המילה. אז, טרם הריף ראף, סלון ברלין, הפרוזדור, ואפילו סוניה געצל שפירא, זה נראה כמו הדבר הכי מקסים שעין אדם שזפה. במיוחד אחרי שלושה חודשים של ים וסטייקים. מייד הלכנו אליו כדי לשתות את הקפה שלנו, והזמנו לנו ארוחת בוקר. והיא הגיעה. מסודרת למשעי בתוך צלחת. לא כמו ארוחות הבוקר של ישראל, עם עשרים צלוחיות, חביתה בגודל סוס, עוד שולחנון קטן בשביל עשרים סוגי לחמים ומלצר שנאבק כדי למצוא מקום לקפה ולמיץ תפוזים. לא. צלחת אחת. עם כל מיני דברים. בגודל נורמלי. מסודרים יפה. עכשיו, תהיו מהפכנים טובים, ותאכלו.

מכאן אימא רוסיה שולחת אוכל (צילום: של המקום)

מאז, אני חוזרת לשם. כל פעם שאני מגיעה לברלין, מייד אני נוסעת לגורקי פארק, כאילו היה זה הגורקי פארק האמיתי, פארק השעשועים במוסקבה. וכל פעם מחדש הגורקי פארק אומר לי: שלום חמודה, ברוכה הבאה לברלין, רובע המיטה פה, כמו שאת זוכרת, אלכסנדר פלאץ פה, כמו שאת גם זוכרת, ועכשיו, אם לא אכפת לך, תביאי איזה סיגריה.
אתמול הלכנו גם. ברור. אני הזמנתי ארוחת בוקר צמחונית. וקיבלתי צלחת אחת עם שני רבעי בליני (קרפ של רוסים). בליני אחד עם תרד. ואחד עם גבינה. קצת פירות. קצת ריבה. שתי חביתיות מתוקות. צלוחית ביצה מקושקשת עם ים ים ים של גבינה. וצלוחית שמנת חמוצה. כדי שאני אזכור מאיפה באה אימא רוסיה ולאן היא הלכה. והכל הסתדר שוב בצלחת. בדיוק בגודל הנכון. כי אף אחד לא חשב פה להגיש את כל הקרפ. חתכו אותו לרבע, וגם את השני לרבע, והנה, ארוחת טעימות בצלחת. ואף אחד לא חשב להוסיף קערה נוספת בשביל הפירות. חתכו פלח מלון, קצת דומדמניות, חצי תאנה, וכל אדם סביר ישמח במנת הפרי שלו. רוני הצליחה גם, עם ארוחת בוקר קולחוז, שכללה ביצה מקושקשת עם נקניקיות ותפוחי אדמה, ובצד מלפפון חמוץ קטן וחמוד.
ואולי זה פשוט העובדה שזה היה המקום הראשון בברלין שהיה "שלי". כמו הקפה השכונתי. כמו הבר השכונתי. וכמו חנות הבגדים שבכל פעם שמגיעים אליה מוצאים משהו.

צילום: יחצ

ביתיות + עונג בוקר + שתי ארוחות בוקר + שני קפה + שני מים = 18.75 אירו.

גורקי פארק
Weinbergsweg 25 – 10119 Berlin
Tel  +49 30 448 72 86
Monday – Sunday       09.30 am – 02.00 am

סאקורה תל אביב

המחשבה הראשונית שלי, הייתה לפתוח את הפוסט הזה בקינה על מצבה המתדרדר של ירושלים. הייתי כותב כמה מילים, מקטר קצת ואז מתחיל לדבר על סאקורה. זה היה מכניס אתכם לתמונה יפה לאווירה. אבל אם הייתם בירושלים בשנים האחרונות אתם יודעים במה מדובר ועל כן אחסוך את זה מכם, ואדבר ישר על סאקורה.

סאקורה נולדה בירושלים, וממה שאני זוכר, כבר כשנולדה עטפה אותה הילה אצילית, של בועז צאירי, לגמרי איש העולם, של יוקרה וחומרים לא מכאן. בתור נערים גרגרנים לפני צבא, אני זוכר שממש שמחנו כשקיץ אחד יצאו במסעדה בתפריט לילה מוזל. משעה מסויימת, בטח עשר או אחת-עשרה, הגישו שם מגש "כל מיני" שהורכב על פי רצונו של הסושי מאסטר, במחיר שאפילו אנחנו יכולנו להרשות לעצמנו. כשקיבלת את המגש לשולחן, המלצרים היו נותנים הסבר קצר על כל רול, ומכינים אותך למה אתה הולך לעבור. שם אכלתי את הצלופח הראשון שלי, ושם פגשתי לראשונה ביצי דגים. וזה היה מרגש, תאמינו לי זה היה מרגש.

כשנפתחה סאקורה בתל אביב, איכשהו זה עבר לי מעל הראש. קשה לשכנע אותי להיכנס לאווירת האוכל בקינג ג'ורג' (אוקי, דוקטור סעדיה) וגם – פשוט לא יצא. ואז קיבלתי את המייל מאתר יממה, שמודיע על תפריט בחצי מחיר בסאקורה. על אף שביום רגיל הייתי מתחיל לחשוד כבר בשלב הזה, כאן שמחתי כל כך לשמע שמה של המסעדה האהובה הזאת, שישר הייתי בטוח שמדובר בהזדמנות מצויינת ללכת לערב של סושי מעולה.

ובכן, סאקורה תל אביב היא מסעדה טובה. לא מבריקה כמו פעם, לא כל כך מרגשת, ובעיקר מרגישה כאילו ספגה יותר מדי מאווירת הרחוב הקצת מחופפת שבו היא נמצאת. מייד כשהתיישבנו, הזמנו שני בקבוקים של בירה קירין, שהגיעה צוננת ועזרה להשיב את נפשנו קצת, שכן הערב היה חם במיוחד, ומזגן המסעדה "קצת עושה בעיות ביומיים האחרונים", כפי שנאמר לנו.

לפתיחת הארוחה הזמנו אגדאשי טופו (29 ש"ח). צלחת מכובדת מאוד של קוביות טופו גדולות, שנחו על רוטב עם בצל ירוק, כרישה, פטריות ושבבי אצות. הטופו עצמו, שמטוגן בקורנפלור, היה קריספי מבחוץ ורך מבפנים, והרוטב היה מדוייק ונכון בטעמיו. מנה טובה מאוד. שני שיפודי יקיטורי (29 ש"ח) היו מלהיבים הרבה פחות. העוף (רק אני אכלתי) היה יבש, הרוטב מתוק מדי, וכל המנה הרגישה יותר מדי כמו שניצל שמישהו רץ להביא ממסעדת קינג ג'ורג' הסמוכה.

אחרי הפסקה קצרה לסיגריה, החום במסעדה כבר הפך למעיק, ואנחנו החלטנו לזרז את הארוחה וללכת להתפנק במזגן בבית. רול של ספייסי טונה (39 ש"ח) היה טוב. לא יודע אם בועז צאירי של סאקורה בירושלים היה מכניס מיונז לסושי, אבל בנוסטלגיה שלי הוא בטוח היה מקפיד יותר על הצורה של הרול ובעיקר על הצורה של הדג. באיזו תכנית על סושי שראיתי לא מזמן, דיברו על כך שסושי מאסטרים ביפן, מתאימים את גודל החתיכות של הסושי לגודל הפה של הסועד. לא כך בתל אביב, שבה הרול היה רחב מאוד, לנו כמו גם לשולחנות שישבנו לצידנו, שנאבקו עם הרולים שלהם בידיים. שני ניגירי סלמון (19 ש"ח) היו טובים, עם דג טרי ומבריק. יחד עם מגש הסושי הצנוע שלנו לקחנו גם סלט וואקמה (12 ש"ח). אין לי מה להגיד עליו, מעבר לכך שהוא הרגיש כאילו יצא ממקרר. לא מרגש, גם לא לא.

בסך הכל הסתכם החשבון שלנו ב 180 שקלים. כאשר המלצרית ראתה שבאנו עם תלושים בשווי 200, היא הציעה שניקח בקבוק בירה נוסף, כדי שנכסה את כל הסכום. זו היתה הצעה נדיבה, וכמובן ששמחנו עליה, שכן היא עמדה בניגוד ליחס הצונן של המלצר שלנו באותו ערב, שהתרוצץ בין השולחנות כמעט לבדו, ולא היה פנוי להסברים, חיוכים או כל דבר שהוא מעבר לקורקטי. זה לא לזכותו. נחזור לכאן? אולי בחורף, אולי עוד כמה שנים.

איטלקיה בפשפשים

בשבועות האחרונים התמלאו העיר והרשתות החברתיות בהייפ של מסעדות איטלקיות. שתיים מתוכן, על אף כל המאמצים, בחרו באותה תבנית של שם. אחת איטלקיה בתחנה, השנייה איטלקיה בפשפשים. ביניהן, משהו כמו 6 דקות נסיעה על הטוסטוס. זאת שבתחנה שייכת לאמיר מרקוביץ, אקס פורלין (ביקורת עליה בוואלה! מזכירה באופן מחשיד את מה שכתבתי כאן לפני שנה), שהפך את עורו וממסעדן שאמור להתמחות במטבח  צרפתי עם דגש של דגים ופירות ים הפך פתאום למומחה לאוכל איטלקי. אני לא יכול לסבול כאלה מהפכים, שמייצגים בעיני את כל מה שדפוק במסעדות העיר.  הנה, יש מקום חדש, אז בוא נעבור אליו, נשנה את השם, נגיד שהיינו כמה שבועות באיטליה  ונגיד שהסרדינים בפסטו שהיו בפורלין מנת דגל צרפתית, הם עכשיו מנת דגל איטלקית. את השף של האיטלקיה בפשפשים, לא הכרתי קודם. מסתבר שקוראים לו פז רוטנברג, ושהוא עבד בפסטיס עליה השלום (שהיתה אחת האהובות עלי), בטוטו וברפאל. כמובן שגם הוא עבד באיטליה, אבל לו אני מאמין יותר.

הגענו לכאן בשעת צהריים רותחת, אחרי שלושה ימים של צינון קשה שבמהלכו זזתי בעיקר מהמיטה לספה, ומגליל טישיו אחד לשני. המצב התחיל להשתפר, והרגשתי שאני צריך קצת שמש וקצת בשר כדי לחזק את הגוף. על אף החום, שבאמת היה בלתי נסבל, והמיקום באמצע צומת בשוק הפשפשים, אצל האיטלקיה בפשפשים היה נעים. מטבח פתוח, שני מאווררים, ומפות (לא לגמרי נקיות) משובצות בירוק ולבן. מייד הזמנו בקבוק מים גדול (1 ליטר, 24 ש"ח) כדי להתאושש.

למה ראשונה בחרנו בסלט מלפדוניה (34 ש"ח), שהורכב מעלי חסה טריים, עגבניה אחת, פרוסות של צנון ופרוסות דקיקות של סלרי, שכוסו בקרפצ'יו של בורי שמנמן. יחד עם שתי פרוסות של לחם שאור חם וחמאה מתובלת, זו היתה מנת פתיחה נכונה ומרעננת, שהרגיעה את הרעב והכינה אותנו למנות העיקריות.
בעיקריות יש בעיקר פסטה, פיצות להרכבה עצמית ושני ספיישלים. החלטנו ללכת על פסטות, ועל אף שבתפריט כתוב שבמנות הפסטה יש בחירה בין 4 סוגים משתנים, כשאנחנו הגענו הבחירה צומצמה לפוזילי קצרים בלבד. לנו זה התאים, אבל בשעת צהריים דבר כזה מעיד על חוסר תכנון נכון. יושבת הבית בחרה ברוטב פוטהנסקה (36 ש"ח), שהורכב מצלפים, זיתים ירוקים ואנשובי על בסיס של רוטב עגניות סמיך. מנה קצת חמוצה, שתאמה בדיוק את החיבה שלה לטעמים חמוצים באוכל, אבל ממה שהתרשמתי היתה חמוצה ונדיבה בטעמים בדיוק במידה. מנת הבולוניה ראגו (48 ש"ח) שאני לקחתי הורכבה גם היא מאותם פוזילי קצרים ומסולסלים, שנעטפו ברוטב  שבושל שעתיים (כך בתפריט) והורכב מבשר טחון על בסיס העגבניות, פיסות דקות של גזר וסלרי. זו היתה מנה טובה וגדולה, שבתחילה נדרשתי להוסיף לה קצת מלח ופלפל כדי להעיר אותה, אבל סופה היה בניגוב שאריות הרוטב מהצלחת. למזלי, יכולתי לברוח הביתה לנוח.

לסיום קינחנו בשתי כוסות אספרסו על קרח (8 ש"ח). כאן האיטלקיה מקבלת אצלי עוד נקודה. העיר בקיץ האחרון מתחלקת למקומות ששמחים להגיש לך אספרסו ארוך עם כוס של קוביות קרח, ולכאלה שפותחים עליך זוג עינים תמהות. כאן ידעו מייד מה  אנחנו רוצים, ולא הטריחו אותנו בהסברים ושאלות מיותרות. על קינוח היה חם מכדי לדבר, והחלטנו שנבדוק את הגזרה בפעם אחרת.

לסיכום, איטלקיה בפשפשים היא מסעדת קאז'ואל מצויינת. ברור שהיא לא בסטנדרטים של קוצ'ינה תמר, אבל לזכותה יאמר שהיא גם לא מנסה ושהיא מתומחרת בהתאם (טוב, קצת נסחפתם עם המחיר של המים). כמה בעיות קטנות, כמו מגוון הפסטה בצהריים ושירות קצת עייף (שאני נמנע לשפוט בשל החום והלחות האכזריים) בוודאי ייפתרו בקרוב. אנחנו נחזור לשם, ובשמחה.