קח אוויר, חביבי

הנסיעה למצפה היתה בדיוק מה שהיינו צריכים. יומיים מחוץ לעיר, בלי העבודה, בלי הלימודים, בלי הרפתקנות אורבנית, בלי מועדונים, וכמעט כמעט גם בלי ארוחת ערב בשישי. ומעשה שהיה כך היה.

בעצלות שישי בבוקר, ראינו פרסומת למסעדת שף במצפה, Chez Eugene שמה. בעצלות שישי בצהריים, עת שהגענו בשיטוטים לרובע הבשמים המתחדש (כלומר 85% נטוש), ראינו את מסעדת השף. המקום נראה נעים והתפריט לא מצועצע מדי ולא יקר מדי, אז מייד נכנסו להזמין מקום. לא בלי בלבולים, אמרה לנו המארחת שנוכל להגיע למקום בתשע ורבע בערב, אבל שיש המון הזמנות, כך שאם יהיו שינויים היא תתקשר. פייר אינאף. לא התקשרה, הגענו. אבל לא היה מקום. או ככה לפחות היא אמרה. או חשבה. או התבלבלה. כדי לא להאריך, אספר רק שהגענו למסעדה פעמיים באותו ערב, הפעם השנייה לאחר שהמארחת התקשרה להתנצל שהיא איבדה את המקום שלנו ולכן חשבה שאין לנו מקום. בהיצע המסעדות של מצפה ביום שישי בערב, אדם חוזר על עקבותיו למסעדה.

מנות ראשונות: סלט שורשים בויניגרט הדרים ואגוזים (38 ש"ח), דניס כבוש על תפוח אדמה רט, צלפים ומיונז חרדל (38 ש"ח) ומאפה כרישה שמנת וטימין עם נגיעות כבד אווז (על חשבון הבית). סלט השורשים היה פשוט אבל נכון מאוד, עם חריפות עדינה שהכינה את הבטן להמשך. רצועות הדניס הוורדות הגיעו כשהן נחות על סלט תפוחי אדמה מצויין, אבל כשלעצמן היו קצת גדולות על יושבת הבית, שמעדיפה את הדגים שלה מאודים. לי הן היו טעימות, לא יותר. מאפה הכרישה היה המנה הכי חלשה בסבב הזה, שכן במקום לשמור  על קלילות של בצק פילו אפוי ושל כרישה, היה שמן, חרוך קצת בתחתיתו, ועם טעם עז של כבד אווז, שהפך את כל העסק למעין ריבת-כבד לא טעימה.

מנה עיקרית: פסטה שיכורה (58 ש"ח). פפרדלה טרייה (אבל תעשייתית) עם עגבניות שרי, שמנת ו-וודקה. אוקי.

קינוח: שני שוטים של אבסולוט, וקרמעוגת גבינה עם גרנולה ביתית וקולי פרי (שניהם על חשבון הבית). ללא ספק ההצלחה של הערב. עשיר, רציני ויפה.

ועכשיו, כל השאר. Chez Eugene היא מסעדה שמלאה בכוונות טובות. המשקיע, כך סיפרו לנו, חיפאי שרואה שליחות בהפרחת הנגב. השף הראשי, יאיר פיינברג, בא כמה פעמים בשבוע מתל אביב למצפה כדי לפקח על העניינים. ובכל זאת, Chez Eugene, היא מסעדה שמלאה בפספוסים קטנים ומטופשים. בראשם, אני חושב, ההתעקשות להגיש את ארוחת הערב שלהם בשני סבבים. העומס על המטבח היה כל כך גדול, שהזוג שלצדנו חיכה 45 דקות למנה העיקרית שלו. מלצרים רצו עם צלחות. קיצר, בלאגן. שנית, ההתנצלויות, הו ההתנצלויות. Chez Eugene היא מסעדה שהתנצלות בה היא ממש אינסטינקט. אני לא מסעדן גדול, אבל כמות המנות שיצאו על חשבון הבית או שזוכו בחשבון היתה לדעתי גבוהה במידה חריגה ממש. חברים, אם מישהו לא ניקה את הצלחת שלו, ייתכן שהמנה לא טעימה. אבל, לגמרי גם יכול להיות שהוא פשוט שבע. ואם הוא לא רוצה שתארזו, זה כנראה מפני שהוא חוזר למלון ולא הביתה. במחשבה מאוחרת, נדמה ש-Chez Eugene פשוט מנוהלת בידיים קצת צעירות מדי.

ולא שיש לי מילה רעה להגיד על הידיים הצעירות שמנהלות את המסעדה. השף התפעולי שחר דבח, ילד בן 25 עם רזומה שכולל שנתיים במסה, חודש בנומה, קייטרינג עצמאי ועוד כל מיני הרפתקאות, הוא התפוצצות של בטחון עצמי ואמביציה. הוא עזב את מסה כדי להתקדם מעמדת הסו-שף לעמדת השף, הוא בטוח בעצמו מאוד והוא טס קדימה. אבל הטיסה הזאת משפיעה לרעה על האורחים שלו. המארחת הלא מספיק מיומנת, השירות המבולגן, המנות שיוצאות כשאגלי הזיעה (המטפוריים) של הטבחים עוד עליהן. כל אלה לא מאפשרים לחוויה שהוא מופקד עליה להיות טובה כפי שראוי היה שתהיה.

על סיגריה בחוץ הוא מבקש שנרשום תאריך: 23.05.2016. זה היום, הוא מבטיח, שבו יפתח את המסעדה הכי לוהטת בתל אביב. בינתיים, הוא אומר, אני צריך עוד להשתפשף.