מחניודה מסעדה

לפני שלושה חודשים (בדיוק, מסתבר) כתבתי כאן על יודל'ה, הבאר של מחניודה. זה התחיל ככה:

יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. כן, זה הבאר של מחניודה, אבל הוא אינו באמת באר. מה הוא כן? יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא הרחבה של המסעדה. לצערי (?) לא הזדמן לי עדיין לאכול במחניודה, אבל הלוק הכללי והקונספט הם סוג של גרסה פשוטה למסעדה עצמה.

והנה, נביא גדול וחוזה עתידות שכמוני, הודיעה לי יושבת הבית לפני כחודשיים שהוזמנו מקומות, וביום שישי ה-7 בינואר 2010 אנו (היא, בת דודתה ואני) עתידים לסעוד במסעדה המדוברת, מוקד העלייה לרגל החדש אשר בירושלים. מה שהתפספס בתחזיות שלי, היתה העובדה כי ביום המדובר אהיה בסופו של שבוע עבודה מתיש ואינטנסיבי וכי על ראשי תרבוץ ערימת מאמרים מרתקים הדנים בסוגיות מוסריות נעלות של מיקור חוץ משפטי. כך או כך, בסופה של התלבטות מייגעת הוחלט כי המאמרים יחכו, הטוסטוס יחנה בצומת הנוסטלגית שבין רחוב מרמורק ויהודה הלוי, ואנחנו נעמיס את עצמנו על האלפא של הבת דודה בדרך לירושלים.

התחלנו בסיבוב בשוק מחנה יהודה. השוק הזה, סלחו על פרץ הנוסטלגיה, מזכיר לי את סיום התיכון ואת תקופת הצבא. שם נשתלו הזרעים לעיסוק שלנו, חבורת ילדים פוחזים, באוכל ובאלכוהול. מתענגים על בורקס טורקי מרמלה, מנסים איזה בקבוק וודקה או יין זול, ומצטיידים בשקיות ענק של סוכריות גומי. בשנים שעברו מאז, התפתחו קצת בלוטות הטעם שלנו והתפתח גם השוק, וכך התחיל המשחק המקדים שלנו עם מחניודה בסיבוב בשוק, שכלל הפעם ערימה של סוכריות גומי ואחרות (הבת דודה), גבינות וחרדל אגוזים מהמם אצל באשר, גרנולה מדוכן הפיצוחים של מזרחי, שתי כוסות אספרסו בלוק וינטג'י גמור שהשכיחו את העובדה שלא נקנו קפסולות כבר שבועיים, וארבעה חבושים ענקיים וצהובים שיהפכו עוד רגע לריבה. לקינוח, עצרנו בקובה בר של מסעדת אמא. חלקנו מנה טובה של  קובה מטפוניה, מרק כתום עם עלי תרד, שתי קוביות יפות של דלעת, עגבניות וארבע קובות טעימות. לצידה טעמנו קובה מטוגנת של אורז, עם טחינה בינונית וחמוצים משעממים. מסעדת אמא המקורית שוכנת לה בפאתי השוק כבר אלוהים יודע כמה שנים, והדוכן הקטן בשוק סובל מבעיה אחת בלבד, והיא פנפון יתר. היו צריכים להגיש כאן את הקובה במנות אישיות, בקערות חד פעמיות מתכלות ובעמידה, ולא בצלחות מבהיקות עם כפות ענק. יותר מהכל חשבתי שם על קערות עלי הבננה המיובשות שמגישים בהן תבשילים מסורתיים בפינות רחוב בהודו. בכל מקרה, הקובה בר של אמא הוא מקום ראוי. ביציאה ממנו, אגב, יש דוכן חדש שמתמחה בפיש&צ'יפס והוא נראה מבטיח.

בסדר, בסדר, מחניודה. בשעת צהריים של יום שישי, המסעדה הזאת היא האסקפיזם המושלם מהקור הירושלמי, מהגברות כפופות הגב ולמודות השנים ומהשלט הגדול של מרכז יהדות כורדיסטאן שנמצא ממש מולה. דלת שהמארת ממהרת לטרוק מכניסה אותך לחלל הרועש, עם המטבח הפתוח, עם דקלון וזוהר שמזכירים שאתה עדיין בירושלים, ועם הבטחה לאוכל הכי טוב בעיר. יש סוג כזה של מסעדות, כמו ננוצ'קה, הבסטה או הסלון של אייל שני, מסעדות שהכניסה אליהן מבטיחה כניסה לעולם של הדוניזם מושלם, של אוכל מלא בתשוקה, של צלחות שבורות ושל סמים בשירותים. וזה בעיני הדבר הכי שנוי במחלוקת שאפשר להגיד על מחניודה. מצד אחד, אין דבר משמח יותר מבקבוקי ויסקי שנפתחים כך באמצע היום, בקבוקים ריקים של קאווה מנופצים בקול וזוגות אוכלים מתוך קערת נירוסטה גדולה. מצד שני, אין דבר יותר מעצבן מחבורת חוגגים שיכורים שואגים שמתרוצצת ברחבי המסעדה עם מגדל צלחות.

למנה ראשונה חלקנו יושבת הבית ואני מנה של פולנטה ומנת חמשוקה. הפולנטה הצדיקה את מעמדה כמנת הדגל של המסעדה. בתוך צנצנת זכוכית נחה לה פולנטה רכה, כשבתוכה מסתתרים שלושה גבעולי אספרגוס, מעליה ראגו של פטריות טריות ומעל הכל פרמזן מצוינת בכמות נדיבה. בתוך הצנצנת הסגורה הזאת נמסים המרכיבים האלה אחד לתוך השני, וכל ביס מביא איתו רכות בטעם אחר. מנת החמשוקה היתה בעיני המנה השנייה המצטיינת של הארוחה. על מצע של טחינה ויוגורט בפאלו נח לו "קבב מפורק", קצוץ וטעים. יחד איתם במחבת התערבבו קצת עמבה, ממרח פלפלים חריף ושלוש עגבניות שרי צלויות. פיתה שליוותה את המנה היתה דקה מדי ויבשה.

חמשוקה במחניודה
שם דבילי, מנה מעולה. חמשוקה

בת הדודה ניגשה ישר לעניינים ובחרה בפילה בקר טעים מאוד שלנו עם פירה (או משהו דומה). שתי קוביות הבשר שקיבלה הגיעו יחד עם פירה וקצת אספרגוס, והיא דיווחה שטעים לה מאוד, אם כי הבשר היה קצת נא מדי לטעמה. יושבת הבית פרשה בשלב הזה, ואני העתקתי את ההזמנה מהזוג שישב לצידי, ובחרתי בקלאמרי צרובים. 5 גופים שמנמנים וטריים של קלאמרי הגיעו אחרי סיבוב קצר על הגריל, כשהם עטופים ברכז רימונים (ירושלמים קוראים לזה עו, עם ע' גרונית מאוד), ולצידם שוב עגבניות שרי צלויות, טחינה עם יוגורט וההברקה האמיתית של המנה – קרם חצילים שרופים. קרם אוורירי בצבע שחור, מלא בטעמים של אדמה ושל קליפת חציל שרופה, ולגמרי מרגיש כמו החיבור הנכון בין הים ליבשה. לטעמי המנה הזאת סבלה מעודף מרכיבים (היו שם גם קונפי שום ונבטי חמניה) ומחמיצות יתר, ובסך הכל היא פספוס מבחינתי. לזכותה של הברמנית ייאמר שהיא היתה מאוד קשובה לתלונה הזאת שלי, ורק שאלה מדוע לא אמרתי זאת קודם והיא היתה מחליפה את המנה.

בתמונה: הבטחה לא ממומשת

בכלל, למרות מה שאומרים על השירות המתנשא של המסעדה וההתעלמות מטלפונים, הברמנית ששירתה אותנו היתה סופר נחמדה ומפנקת, אך גם כזאת שלא מפחדת להגיד את דעתה על המנות ויודעת לשיר את התפריט היומי של המסעדה, וכאלה הן דבר שלא יצא לי לפגוש הרבה בירושלים.יחד עם 3 כוסות של גינס, 2 טובורג, מרטיני ולימונצ'לו, השאירה כאן בת הדודה, כ-450 ש"ח. השארנו עוד 70 שקלים טיפ וחזרנו הביתה, לשנ"צ מושלם.

נחזור לכאן? בטח.

יודל'ה. לא באר

יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. כן, זה הבאר של מחניודה, אבל הוא אינו באמת באר. מה הוא כן? יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא הרחבה של המסעדה. לצערי (?) לא הזדמן לי עדיין לאכול במחניודה, אבל הלוק הכללי והקונספט הם סוג של גרסה פשוטה למסעדה עצמה.

זה מתחיל במבנה. במרכז הבאר נמצאת עמדת בישול גדולה. להבות גדולות, מחבתות עולות ויורדות, פעם בכמה דקות מודלק איזה ערק. ביום חמישי לקראת השעה אחת עשרה, המקום עמוס בירושלמים שבאו לשמוח. הטבחים מזיעים, הבחורים מחפשים להתפרק, הבחורות נראות בלי הרבה פוזה. תפריט האלכוהול מצומצם; בירה מגישים כאן בכוסות של 370 מ"ל. למה הגודל הזה? ירושלמים, לך תבין. שתינו, האחות ואני, שתי כוסות של סטלה (25 ש"ח) טרייה וצוננת. על הבאר בעיקר כוסות של קאווה וצ'ייסרים של וודקה, לא נראה שמישהו כאן מתרשם מקיר היינות. לקראת סוף הבירה מוצאת לנו המלצרית / מארחת מקום ישיבה על החלון שפונה לרחוב. מקום טוב. אנחנו מקבלים גם תפריט אוכל.

התפריט כאן משתנה כל יום, מודפס על נייר חום. כמו שבטח קראתם על המסעדה האם, שמות המנות מסתוריים, מספרים מספיק כדי לתת תמונה כללית של המנה, אבל בפירוש לא מפרטים יותר מדי. ניכר שהאנשים שמכינים אותן עושים את זה באהבה אין סופית, ובכלל, אם יש דבר אחד מובהק בקשר ליודל'ה, זו האהבה. האנשים כאן אוהבים לאכול, הם אוהבים לשתות, והם רוצים להיות שמחים. ניכר כי אסף גרניט וחבורתו, האנשים שלעולם יגרמו לי להתגעגע לביסק הסרטנים של "אדום", אוהבים גם הם. לרגע אני חושב שזה בדיוק מסוג המקומות שקוראים עליהם במדריכי טיולים לברצלונה, כאלה שיש בהם סצנה מטורפת של אוכל, מנות שנעשות באהבה ממה שהיה היום בשוק ואנשים שמחכים שעה בתור. אה, אני מדבר על Cal Pep!! (היא התעצלה לחכות שם בתור, אלה הדברים שזוכרים אצלנו, מה לעשות).

אנחנו הולכים על שרימפס בערק (44 ש"ח) ועל מנת הסביח (34 ש"ח), ממנות הדגל. אחרי כ 25 דקות מגיעה המלצרית, מספרת לנו בביישנות  שהמנות שלנו מייד יוצאות. ברור לכולם שהיא פשוט שכחה להזמין אותן, ואנחנו שואלים אותה על כך. בחן, יש לומר, היא מזמינה אותנו למנה של לחם בינוני עם חמאה מצויינת ומתובלת במלח גס ולשני קרוקטים מצויינים של שרימפס, שמעבירים כמה דקות עד שמגיע האוכל. מנת השרימפס קטנה מאוד. 5 שרימפסים, אחד מהם קטן בהרבה מגודל לגיטימי של שרימפס. הם נחים בתוך שלולית של שמנת, עגבניות וערק ומקושטים בשתי עגבניות שרי צלויות. עכשיו, חזרה למשפט הפתיחה – יודל'ה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. למה? כי באר שמגיש שרימפס, אלא אם הוא אויסטר באר, לא אמור להגיש שרימפסים לא מקולפים ושעירים. אתה לא יכול להתחיל עם בחורה בעודך שולף בידיים חשופות בשר מקליפתו. למעשה, קילוף שרימפסים בשמנת בבאר הוא אחד המעשים המטריחים ביותר. הוא מסיח את דעתך מהחברה, הוא כרוך בעבודה רבה, והוא לא נותן לך שניה אחת להתרכז בטעמו של הבשר. בשנייה שהצלחתי, גיליתי שרימפסים טובים וטריים, ורוטב טוב מאוד ונכון להיספג בלחם. מנת הסביח, לעומת זאת, היא משאלתם של כל החצילים הקטנים כולם. חציל קטן שרוף על האש, מקולף, נח בתוך שלולית של טחינה טובה (תקראו עליה אצל דודי ונעמה, תעשו לי טובה) ועגבניות מרוסקות, מעליו תפוח אדמה מבושל שטוגן בשמן עמוק ועמבה חריפה במידה הנכונה. מנה מצויינת.

עוד סיבוב של בירה, היא נשארת עם סטלה, אני בטובורג (18 ש"ח). אנחנו מחפשים את המלצרית כדי לבקש חשבון. זה לוקח לנו עוד איזה 20 דקות כדי לקבל אותו. אני חושב עם אשוב לכאן, נראה לי שכן. אולי לערב עם יותר וודקה. בינתיים בחוץ, ירושלים. היא מספרת לי על הניסוי שהיא עושה עם חברה. הן בודקות תיאוריה שהגו, לפיה כל המקומות בעיר, עמוסים ככל שיהיו, מתרוקנים לגמרי עד רבע לאחת. השעה כבר קרוב לחצות וחצי, אני מהמר שהיא צודקת.

מסעדות. ירושלים.

בסוף השבוע שעבר נסענו עם אחותה ובעלה לסוף שבוע בירושלים, ללא ספק העיר שמעוררת בי הכי הרבה רגשות סותרים ואמביוולנטיים. מחד, גדלתי שם. הזכרונות הראשונים שלי משם, היו שנים שיכולתי להישבע שלא אזוז ממנה, ושאם כן אז לאירופה, איפה שקר. בטח לא לתל אביב. די מהר מצאתי את עצמי אורז תיק ויורד לשפלה. מאז, כבר כמה שנים שכל נסיעה לעיר הקודש כוללת שלושה דברים: מונית שירות, ארוחה משפחתית, וקיטורים אין ספור על ההיסטוריה והעוני הכבדים שרובצים על כל אבן בה.

בתקופה האחרונה אני מתרכך. פתאום אני מוצא קצת זמן לגלות מקומות חדשים ישנים, עושה איזה סיבוב בדרך להורים, ומנסה להקשיב קצת לעיר הלא ברורה. והנה בא סוף השבוע הזה, ואיתו החלטה אחת, לא מאוד מפתיעה; לכבוש את מסעדות העיר. ובכן, להלן סיכום.

תחנה ראשונה: עזורה. השוק הירושלמי עובר בשנים האחרונות מהפכה של ממש, והופך ממרכז קניות עממי למרכז קניות ובילוי. ראשון היה שם מזרחי מהפיצוחים שפתח לבתו את בית הקפה "הכל לאופה וגם קפה" והביא את האספרסו והברוסקטות לרחובות השוק. אחריו הגיעו מקומות קטנים אחרים, ובחודשים האחרונים מסתובב באזז עצבני על "מחניודה". לפני כולם היתה עזורה. מסעדה קטנה בתוך השוק העירקי, עם כמה פתיליות ותפריט שכתוב על הקיר. בהיעדר מקומות פנויים במחניודה, זו היתה הבחירה הטבעית. אכלנו שם צלחת חומוס טובה, מנה של סופריטו בקר, מרק קובה אדום, ממולאים (שנראו קצת עייפים) ודג מרוקאי חריף. כל הצלחות, בלי יוצא מן הכלל, נוקו עד תום ולוו באנחות עונג קלות וקלות פחות. אוכל מדויק, היסטורי, כזה שמתבשל מהבוקר וגורם לך לתהות איך לכל הרוחות מגיעים לנימוחות כזאת ועדיין שומרים שהמנות לא יתפרקו. משם הלכנו לחנות היין של אבי בן, להצטייד בבקבוק פיג'לינג ושוקלד בלגי מאיכות בינונית.

את ארוחת הערב אכלנו בזוני, שהמקורות הירושלמים שלי דיווחו עליה כעל הבראסרי המקומי. ובאמת, אי אפשר לטעות. המקום פתוח 24 שעות, עם עיצוב שמרפרר בעקשנות לבראסרי, מחירים של בראסרי ותפריט א-לה צרפתי. הבעיה בזוני, היא שבניגוד לבראסרי, כאן כן מתפשרים על האוכל. תמורת קצת פחות מ 500 שקלים אכלנו כאן מנות לא מספקות של טורטליני דלעת וטורטליני כבד עוף, ומנות טובות יותר של עוגת סרטנים וחציל קלוי עם יוגורט. אוכל טוב אבל בפירוש לא מרגש, ובהחלט יקר מדי.

משום שאכלנו בשעה מוקדמת, עוד היה לנו את כל הלילה לשתות. בשלב הזה פרשו האחות ובעלה לענייניהם, ואנחנו המשכנו למונא. לפני אי אלו שנים, מונא היה המקום ההוא שבו יושבים כתבי הטלוויזיה והעיתונים הזרים שמוצבים בירושלים. זה היה מקום עם ניחוח של אבן ירושלמית כבדה, שיק ארטיסטי וקהל דובר שפות זרות. משמח מאוד היה לגלות ששום דבר מזה לא השתנה, והמקום בבית האמנים עדיין כזה. שתינו שם שני סיבובים של ג'וני שחור ובומביי טוניק, ולקינוח לקחנו מנה טובה של פחזניות עם גלידה טובה ברוטב שוקולד. סך הכל הוצאנו כאן כ 200 שקלים (כולל טיפ), ובעיקר בעיקר הצטערנו שלא באנו לכאן לארוחת הערב, שכן המנות שיצאו מן המטבח נראות מפתות מאוד. בשלב הזה של הערב, מוותרים על מקומות הבילוי של העיר, התגלגלנו לנו אל בית המלון.

בבוקר עשינו טיול בעיר העתיקה של ירושלים, קנינו טחינה מעולה וזעתר לרוב, וכשלנו שוב ושוב למצוא את מקדש הכנאפה של ג'עפר. במקום זה, אכלנו ארוחת בוקר בלינא, חומוסיה ותיקה. גם כאן כמו בזוני, הפוזה לא היתרגמה לאיכות, וקיבלנו מנה זערורית של חומוס ירושלמי חמוץ (תמיד הוא חמוץ!), מלווה בפיתות דקות ושטוחות ופחית פאנטה (20 שקלים ביחד). יצאנו מכאן לחפש פלאפל ראוי, אבל במקומו מצאנו את הדרך חזרה למונית השירות.

——–

קישורים:

מונא באר

עזורה באתר מפה

ביקורת של שוקי על לינא