מרק גספצ'ו ונגיס גבינה

סיפור שהיה באמת. יושבת הבית פוקחת עין משום שהיא חשה שמישהו מתבונן בה. והנה הוא נמצא שם, יושב הבית, מחייך אליה ואומר לה: קומי, כבר בוקר, הולכים לים. מה השעה, היא רוטנת שואלת. שש וכמה דקות, הוא משיב בנימת ניצחון לא ברורה. מה? זה בוקר? היא משתדלת להדוף אותו. כן, בואי, הולכים לים, הוא אומר. עשרים דקות מאוחר יותר יושב הבית ויושבת הבית משכשכים בים, ביחד עם כמה זקנים ואלוהים. איזה כיף! חבל רק שאחר כך צריך ללכת לעבודה, במקום לאכול גספצ'ו עם נגיס גבינה, לשתות קפה ולחזור לישון. המתכון והתמונה של "ניו יורק טיימס

".

הגבינה הזאת, זאת ההצלה של הגספצ'ו מתחושת רסק העגבניות

רכיבים ל-4 מנות

  • 6 כפות פקורינו רומנו מגוררת
  • 0.5 קילו עגבניות, ללא גרעינים, קצוצות גס
  • 340 גרם יוגורט עזים או רגיל
  • 0.25 כוס שמן זית
  • 12 עלי בזיליקום
  • 2 שיני שום גדולות, קלופות וקצוצות
  • 2 בצלים ירוקים, קצוצים גס
  • 2 קוביות קרח
  • 2 כפיות מלח
  • 1.5 כפיות חומץ יין אדום
  • קמצוץ פלפל

אופן ההכנה

  1. מכינים את נגיס הגבינה. מחממים מחבת גדולה על אש בינונית. מפזרים שתי כפות גבינה מגוררת לכדי שכבה דקה במחבת. מניחים לגבינה להשחים על המחבת, כשלושים שניות עד דקה. בעזרת מרית הופכים את הגבינה ומשחימים גם את הצד השני, עוד דקה. מעבירים את הגבינה המטוגנת לצלחת עם מגבת נייר. חוזרים על הפעולה עם יתרת הגבינה, שתי כפות בכל פעם. חותכים את הגבינה המטוגנת לחתיכות גדולות
  2. מכינים את המרק. מניחים עגבניות, יוגורט, שמן זית, בזיליקום, שום, בצל ירוק, קרח, מלח, חומץ ופלפל בבלנדר. מעבדים למחית חלקה. טועמים ומוסיפים מלח וחומץ אם צריך. מוזגים לקערות קטנות ומעטרים בפיסות גבינה מטוגנת

 

סרדינים ממולאים של קיץ

רוח המהפכה לוקחת את הבחורה שלי ומבלבלת אותה קלות. אני, שאיני מהפכן גדול, שמח לתמוך בה ושמח לתמוך במהפכה. בדרך אל התיקונים הפרטיים שלי, פתאום אני פוגש זוג מכרים. הם יושבים על שולחן ליד השוק, שמתחיל להעלות ריחות של סוף יום וארבעים מעלות. בכוס עם רגל קצרה שותים בירת בוטיק ישראלית, על השולחן מונחות שלוש צלוחיות קטנות. אני ניגש להגיד שלום, ולא יכול שלא להתפלא נוכח האלגנטיות של זוג, שיצא את הבית, מתעלם לגמרי מהחום, מתכנן תוכניות מעל צלוחיות קטנות של אחר צהריים. הם לא נראים טרודים בענייני מהפכות או חום, יש להם אחד את השני. [מתכון + תמונה Hunger and Sauce]

סרדינים ממולאים בלימון כבוש וצנוברים

חומרים

  • 6 סרדינים גדולים ומנוקים, שטופים ויבשים
  • 3 לימונים כבושים, קצוצים
  • חצי כוס פירורי לחם
  • 3 כפיות צנוברים קלויים
  • רבע כף פלפל שחור גרוס טרי
  • 2 כפות פטרוזיליה קצוצה

אופן ההכנה

  1. מערבבים ביחד את כל המרכיבים, פרט לסרדינים. בעדינות, ממלאים את חלל הבטן של הסרדינים בתערובת, ובעזרת שיפוד עץ או קיסם, סוגרים את הדגים, כך שהמילוי לא יברח והדגים ישארו שלמים במהלך הטיגון.
  2. צולים או מטגנים את הסרדינים מעל הגריל או על מחבת, כ-3 דקות מכל צד, עד שהדג עסיסי ועורו קצת תפס צבע.

פאייה צמחונית: תפוז וזעפרן

אחד הדברים הכי קשים והכי רצויים בחייו של אדם הוא לנער מעל עצמו הרגלים. להתחיל מחדש. לבדוק. להתנסות. לשנות אולי. אם לא, אתה צובר הרגל מעל הרגל ולפני שאתה יודע, הבית שלך מלא בספרים, בתמונות שפעם חשבת שהן יפות, במזכרות שאספת לאורך הדרך, בחשבונות שלא שולמו, בענפים של שגרה מטפסת שחונקים אותך. כן, יושבי הבית בתקופת קינון, ויש להם מחבת פאייה חדשה, היישר מאנדלוסיה. המתכון והתמונה של "veggie num num". המחבת באדיבות ענבל.

כולל תחתית שרופה

רכיבים לארבע מנות

  • 3 כפות שמן זית
  • 1 ק"ג דלעת, קלופה וחתוכה לקוביות של 2.5 סנטימטרים
  • 1 תפוז גדול, מפולט וחתוך לפיסות
  • 1 בצל, קצוץ
  • 3 שיני שום, מחוצות
  • 2 כפות רסק עגבניות
  • 0.25 כפית חוטי זעפרן
  • 0.25 כוס מים חמים
  • 1.5 כוסות אורז ארבוריו (ריזוטו)
  • 1 ליטר ציר ירקות
  • 120 גרם אפונה ירוקה
  • 30 גרם פיסטוקים, קלויים במחבת חמה כמה דקות

אופן ההכנה

  1. מחממים תנור ל-200 מעלות
  2. מערבבים את הזעפרן עם 0.25 כוס מים חמים
  3. מערבבים את הדלעת בקערה גדולה עם כף שמן זית, עד שהקוביות מכוסות. מסדרים בשכבה אחת בתבנית ואופים 15 דקות
  4. מוציאים את התבנית מהתנור, מערבבים את הדלעת ומוסיפים לה את חתיכות התפוז. מחזירים לתנור לעוד חמש דקות
  5. מביאים את הציר לרתיחה בסיר, מכבים את האש, ומותירים מכוסה
  6. במחבת פאייה או כל מחבת מחממים שתי כפות שמן זית על אש בינונית. מוסיפים את הבצל ומטגנים כמה דקות עד שהוא מתרכך. מוסיפים את השום ומבשלים עוד דקה
  7. מוסיפים את רסק העגבניות ואת מי הזעפרן. מערבבים על אש נמוכה ומוסיפים את האורז
  8. מוסיפים כחצי מהציר ומנערים את המחבת מדי פעם, כדי לוודא שהאורז מתפזר באופן אחיד על הקרקעית. מבשלים את הפאייה על אש בינונית/גבוהה עד שהאורז סופג את כל הנוזלים ומתחיל להיווצר קרום בתחתית המחבת
  9. מוסיפים את יתר הציר ואת האפונה. לא מערבבים ומנמיכים את האש. מבשלים עד שהאורז סופג את הנוזלים, כ-10-15 דקות
  10. כאשר נותרו ממש ממש מעט נוזלים, מוסיפים את הדלעת ואת התפוזים, מבלי להפריע לקרום שנוצר בתחתית המחבת
  11. כאשר באמת נגמרו כל הנוזלים והאורז כבר רך, מוסיפים פנימה את הפיסטוקים. מסירים מהאש ומותירים מכוסה כ-10 דקות
  12. מגישים עם פלחי תפוז או לימון ומעט מיונז או איולי

 

לימונים כבושים לחיסכון

שוב אנחנו מוציאים יותר מדי כסף, אני אומר לה. לא, יא מצחיקה, אני לא מאשים אותך, אני את התואר שלי בבזבוזים עשיתי כשאת עוד למדת ספרות או משהו.
וברור, אף אחד מאיתנו לא עושה את זה לבד, הרי אנחנו מבזבזים הכי טוב כשאנחנו ביחד. זה פשוט, אני מנסה להסביר לה מה עובר לי בראש, זה כמו שעוברים דירה ואז יש חודש חודשיים שרק קונים, עד שממלאים את המזווה. ומאותה נקודה, רק עושים השלמות. אז בואי נפסיק לרגע למלא את המזווה, וכשנצטרך נעשה השלמות.

ואתם, לכו קנו לכם חצי קילו של לימונים קטנים.

אם כבר סנדוויצ'ים, לפחות שיהיו עם טונה

המרכיבים:

  • 0.5 ק"ג לימונים קטנים, שטופים
  • 0.5 כוס מלח גס (או רגיל, אם אין)
  • 1 כפית פפריקה חריפה טחונה
  • 2 כפות שמן זית

אופן ההכנה:

  1. חורצים שני חריצי אורך בקליפה של כל לימון.
  2. מכניסים לצנצנת ומוסיפים את המלח והפפריקה. ממלאים במים עד לכיסוי, סוגרים ומנערים.
  3. פותחים את הצנצנת, מוסיפים שמן זית וסוגרים. מניחים בחוץ לשבוע, שבמהלכו מנערים את הצנצנת (סגורה!) פעם ביום, כשאתם חוזרים הביתה מהעבודה.

מחניודה מסעדה

לפני שלושה חודשים (בדיוק, מסתבר) כתבתי כאן על יודל'ה, הבאר של מחניודה. זה התחיל ככה:

יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. כן, זה הבאר של מחניודה, אבל הוא אינו באמת באר. מה הוא כן? יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא הרחבה של המסעדה. לצערי (?) לא הזדמן לי עדיין לאכול במחניודה, אבל הלוק הכללי והקונספט הם סוג של גרסה פשוטה למסעדה עצמה.

והנה, נביא גדול וחוזה עתידות שכמוני, הודיעה לי יושבת הבית לפני כחודשיים שהוזמנו מקומות, וביום שישי ה-7 בינואר 2010 אנו (היא, בת דודתה ואני) עתידים לסעוד במסעדה המדוברת, מוקד העלייה לרגל החדש אשר בירושלים. מה שהתפספס בתחזיות שלי, היתה העובדה כי ביום המדובר אהיה בסופו של שבוע עבודה מתיש ואינטנסיבי וכי על ראשי תרבוץ ערימת מאמרים מרתקים הדנים בסוגיות מוסריות נעלות של מיקור חוץ משפטי. כך או כך, בסופה של התלבטות מייגעת הוחלט כי המאמרים יחכו, הטוסטוס יחנה בצומת הנוסטלגית שבין רחוב מרמורק ויהודה הלוי, ואנחנו נעמיס את עצמנו על האלפא של הבת דודה בדרך לירושלים.

התחלנו בסיבוב בשוק מחנה יהודה. השוק הזה, סלחו על פרץ הנוסטלגיה, מזכיר לי את סיום התיכון ואת תקופת הצבא. שם נשתלו הזרעים לעיסוק שלנו, חבורת ילדים פוחזים, באוכל ובאלכוהול. מתענגים על בורקס טורקי מרמלה, מנסים איזה בקבוק וודקה או יין זול, ומצטיידים בשקיות ענק של סוכריות גומי. בשנים שעברו מאז, התפתחו קצת בלוטות הטעם שלנו והתפתח גם השוק, וכך התחיל המשחק המקדים שלנו עם מחניודה בסיבוב בשוק, שכלל הפעם ערימה של סוכריות גומי ואחרות (הבת דודה), גבינות וחרדל אגוזים מהמם אצל באשר, גרנולה מדוכן הפיצוחים של מזרחי, שתי כוסות אספרסו בלוק וינטג'י גמור שהשכיחו את העובדה שלא נקנו קפסולות כבר שבועיים, וארבעה חבושים ענקיים וצהובים שיהפכו עוד רגע לריבה. לקינוח, עצרנו בקובה בר של מסעדת אמא. חלקנו מנה טובה של  קובה מטפוניה, מרק כתום עם עלי תרד, שתי קוביות יפות של דלעת, עגבניות וארבע קובות טעימות. לצידה טעמנו קובה מטוגנת של אורז, עם טחינה בינונית וחמוצים משעממים. מסעדת אמא המקורית שוכנת לה בפאתי השוק כבר אלוהים יודע כמה שנים, והדוכן הקטן בשוק סובל מבעיה אחת בלבד, והיא פנפון יתר. היו צריכים להגיש כאן את הקובה במנות אישיות, בקערות חד פעמיות מתכלות ובעמידה, ולא בצלחות מבהיקות עם כפות ענק. יותר מהכל חשבתי שם על קערות עלי הבננה המיובשות שמגישים בהן תבשילים מסורתיים בפינות רחוב בהודו. בכל מקרה, הקובה בר של אמא הוא מקום ראוי. ביציאה ממנו, אגב, יש דוכן חדש שמתמחה בפיש&צ'יפס והוא נראה מבטיח.

בסדר, בסדר, מחניודה. בשעת צהריים של יום שישי, המסעדה הזאת היא האסקפיזם המושלם מהקור הירושלמי, מהגברות כפופות הגב ולמודות השנים ומהשלט הגדול של מרכז יהדות כורדיסטאן שנמצא ממש מולה. דלת שהמארת ממהרת לטרוק מכניסה אותך לחלל הרועש, עם המטבח הפתוח, עם דקלון וזוהר שמזכירים שאתה עדיין בירושלים, ועם הבטחה לאוכל הכי טוב בעיר. יש סוג כזה של מסעדות, כמו ננוצ'קה, הבסטה או הסלון של אייל שני, מסעדות שהכניסה אליהן מבטיחה כניסה לעולם של הדוניזם מושלם, של אוכל מלא בתשוקה, של צלחות שבורות ושל סמים בשירותים. וזה בעיני הדבר הכי שנוי במחלוקת שאפשר להגיד על מחניודה. מצד אחד, אין דבר משמח יותר מבקבוקי ויסקי שנפתחים כך באמצע היום, בקבוקים ריקים של קאווה מנופצים בקול וזוגות אוכלים מתוך קערת נירוסטה גדולה. מצד שני, אין דבר יותר מעצבן מחבורת חוגגים שיכורים שואגים שמתרוצצת ברחבי המסעדה עם מגדל צלחות.

למנה ראשונה חלקנו יושבת הבית ואני מנה של פולנטה ומנת חמשוקה. הפולנטה הצדיקה את מעמדה כמנת הדגל של המסעדה. בתוך צנצנת זכוכית נחה לה פולנטה רכה, כשבתוכה מסתתרים שלושה גבעולי אספרגוס, מעליה ראגו של פטריות טריות ומעל הכל פרמזן מצוינת בכמות נדיבה. בתוך הצנצנת הסגורה הזאת נמסים המרכיבים האלה אחד לתוך השני, וכל ביס מביא איתו רכות בטעם אחר. מנת החמשוקה היתה בעיני המנה השנייה המצטיינת של הארוחה. על מצע של טחינה ויוגורט בפאלו נח לו "קבב מפורק", קצוץ וטעים. יחד איתם במחבת התערבבו קצת עמבה, ממרח פלפלים חריף ושלוש עגבניות שרי צלויות. פיתה שליוותה את המנה היתה דקה מדי ויבשה.

חמשוקה במחניודה
שם דבילי, מנה מעולה. חמשוקה

בת הדודה ניגשה ישר לעניינים ובחרה בפילה בקר טעים מאוד שלנו עם פירה (או משהו דומה). שתי קוביות הבשר שקיבלה הגיעו יחד עם פירה וקצת אספרגוס, והיא דיווחה שטעים לה מאוד, אם כי הבשר היה קצת נא מדי לטעמה. יושבת הבית פרשה בשלב הזה, ואני העתקתי את ההזמנה מהזוג שישב לצידי, ובחרתי בקלאמרי צרובים. 5 גופים שמנמנים וטריים של קלאמרי הגיעו אחרי סיבוב קצר על הגריל, כשהם עטופים ברכז רימונים (ירושלמים קוראים לזה עו, עם ע' גרונית מאוד), ולצידם שוב עגבניות שרי צלויות, טחינה עם יוגורט וההברקה האמיתית של המנה – קרם חצילים שרופים. קרם אוורירי בצבע שחור, מלא בטעמים של אדמה ושל קליפת חציל שרופה, ולגמרי מרגיש כמו החיבור הנכון בין הים ליבשה. לטעמי המנה הזאת סבלה מעודף מרכיבים (היו שם גם קונפי שום ונבטי חמניה) ומחמיצות יתר, ובסך הכל היא פספוס מבחינתי. לזכותה של הברמנית ייאמר שהיא היתה מאוד קשובה לתלונה הזאת שלי, ורק שאלה מדוע לא אמרתי זאת קודם והיא היתה מחליפה את המנה.

בתמונה: הבטחה לא ממומשת

בכלל, למרות מה שאומרים על השירות המתנשא של המסעדה וההתעלמות מטלפונים, הברמנית ששירתה אותנו היתה סופר נחמדה ומפנקת, אך גם כזאת שלא מפחדת להגיד את דעתה על המנות ויודעת לשיר את התפריט היומי של המסעדה, וכאלה הן דבר שלא יצא לי לפגוש הרבה בירושלים.יחד עם 3 כוסות של גינס, 2 טובורג, מרטיני ולימונצ'לו, השאירה כאן בת הדודה, כ-450 ש"ח. השארנו עוד 70 שקלים טיפ וחזרנו הביתה, לשנ"צ מושלם.

נחזור לכאן? בטח.

מטבוחה, כן

ובכן, הסערה המדומה לא פסחה גם עלינו. הכרזנו על סוף שבוע ביתי, מצויידים בצרור מטלות שעוד רגע היו הופכות דחופות, בפרקים הראשונים של עונה 3 של מד-מן, שישיית בירות וחברים שהזמנו מראש. בין לבין, היא הכינה עוגת תפוחים מהממת, חנכה את תבנית הפיצה החדשה ופיזרה פירורים של נחת בין המיטה לספה. אני אידתי קצת תרד, והגשתי לה עם סלמון וקצת אורז לבן, ככה זה אצלנו בנורווגיה. לפני ההומאז' הקטן שלי לנובל, אספתי קופסא של חומוס ממפגש רחל, וחיפשתי מתכון טוב למטבוחה.

הרבה מתכונים יש לסלט האדום הזה, וכולם נראו לי לא מתאימים. אחד משתמש ב-3 קילו עגבניות, השני בשלושה סוגי פלפלים, אחד סתם נראה דוחה. בין כל המתכונים האלה, הצלחתי לאתר אחד שנראה היה שהוא מתקרב למטבוחה שרציתי. הכמות מספיקה לצנצנת קטנה, והחריפות מתחשבת גם בחיך פולני.

חומרים

  • 6-7 עגבניות קלופות וקצוצות לקוביות גדולות
  • 1 פלפל אדום
  • 1/2- 1 פלפל ירוק חריף
  • 1 שן שום, פרוסה
  • 1 כף פפריקה מרוקאית
  • 1/4-1/3 כוס שמן
  • מלח

אופן ההכנה

  1. בסיר בינוני מביאים את העגבניות לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים עד שאין יותר נוזלים בסיר. מקפידים לבחוש כל כמה דקות, כדי שלא יישרף. בערך במחצית הזמן מוסיפים את הפלפל האדום (אגב, אני השתמשתי בפלפל אדום טרי. במחשבה שנייה, הייתי צריך לקלות ולקלף אותו, אל תתעצלו).
  2. מוסיפים את הפלפל הירוק ומבשלים עוד כמה דקות, עד שהוא מתרכך קצת ומשנה את צבעו לכהה יותר.
  3. מוסיפים את המלח, הפפריקה והשום ובוחשים בזהירות (לא לשרוף את הפפריקה!) כ-3 דקות נוספות.
  4. מוסיפים לאט לאט את השמן. בתחילה העגבניות "ישתו" אותו, אבל בערך לאחר חצי הכמות הן יפרישו אותו חזרה, וכל העיסה תקבל צבע קצת זרחני ומרקם דומה לשל ריבה. אז יודעים שהמטבוחה מוכנה. הסלט לא צריך להיות שומני מדי, אז אל תרגישו חובה להשתמש בכל השמן.
רחל הייתה משתגעת

כרישות צלויות ברוטב פלפלים

אתמול הייתי שבר כלי נפשי ורגשי (איך אני שונאת שכותבים נפשי ורגשי. זה ישר שולח אותי לחשוב מה בעצם ההבדל ביניהם ולעולם איני מצליחה להגיע להסבר ראוי). יושב הבית, המהמם באדם, הוריד אותי בבית אחרי העבודה, אמר לי "תזמיני לאישה שלי משהו טעים לאכול" והלך לסרט עם חבר. ואכן, האישה שלו, כאחרונת הנשים לפני מחזור, פתחה מייד את המחשב והזמינה ביג מאמא, כזאת שמנונית עם אקסטרה פטה ועם פלפלים קלויים, ואכלה אותה בתאווה מול שני פרקים של CSI ניו-יורק. זה לא מאד עזר כדי לגרום לי להתאושש ממתקפת ההורמונים, אבל אחרי שעשיתי איזה בצק והכנתי עוגת בצק פריך רוויה בשוקולד, מצב העניינים התחיל להתבהר. כל זה אבל גרם לי לחשוק במאכלים מעט עדינים יותר. המאכל הזה, כך אומרים, הוא טאפאס ידוע בקטלוניה. המתכון והתמונה של "ניו-יורק טיימס".

על גבול הלא-משביע

רכיבים לשש מנות
לרוטב

  • 1 פלפל אדום בינוני, קלוי, מקולף, מגורען
  • 1 עגבניה גדולה
  • פרוסה עבה של באגט, קלוי קלות
  • 1 שן שום, קלופה
  • 0.25 כוס שקדים קלויים
  • 1 כפית צ'ילי
  • 2 כפיות פטרוזיליה, קצוצה
  • 0.5 כפית פפריקה מתוקה
  • מלח ופלפל
  • 1 כף חומץ שרי
  • 0.25 כוס שמן זית

לכרישות

  • 6 כרישות יפות
  • 2 כפות שמן זית
  • מלח ופלפל

אופן ההכנה

  1. מכינים את רוטב הרומסקו. מחממים תנור למקסימום ומכסים תבנית בנייר אלומיניום. מניחים את העגבניה בתבנית ואופים 2-4 דקות עד שהיא מתחילה להתכווצ'ץ בצד אחד. הופכים ואופים את הצד השני עוד 2-4 דקות. מוציאים מהתנור, מצננים, מקלפים ומגרענים
  2. מכניסים את השום למעבד מזון, ומעבדים עד שהוא קצוץ. מוסיפים שקדים קלויים, לחם וצ'ילי. מעבדים למשחה. מגרדים את צדי הקערה, ומוסיפים פלפל, עגבניה, פטרוזיליה, פפריקה, מלח ופלפל. מוסיפים חומץ ושמן זית בזילוף איטי עד שהתערובת חלקה. מצננים, אם מתאפקים, עד לטמפרטורת החדר
  3. מכינים את הכרישות. חותכים וזורקים את החלק הירוק כהה של הכרישות. אם הכרישות גדולות, חותכים לרבעים לאורך, ושוטפים היטב במים קרים. אם הכרישות הן בקוטר של עד סנטימטר וחצי, לא חייבים לחתוך אותן לאורך.
  4. מביאים מים לרתיחה בסיר. מניחים את הכרישות בסיר אידוי ומאדים עשר דקות. מעבירים לקערה ומערבבים עם שמן זית, מלח ופלפל
  5. מחממים מחבת לצלייה. צולים את הכרישות עד שיש פסים יפים. מסירים מהאש ומגישים עם הרוטב

הבטחה לשנה החדשה

עת שעברו לדירתם החדשה, לפני כשנה, החלו יושבי הבית במסורת של ארוחות ערב לחברים. בזוגות או בבודדים, כמעט כל סופשבוע היינו מארחים מישהו, מכינים לו משהו שאנחנו חושבים שיתאים או שרצינו לנסות, וככה כמה חודשים. ואז, אולי לקראת מאי או יוני, זה הפסיק. זוגות נפרדו, הלימודים לחצו, העבודה הטרידה, כאלה שלא החזירו אהבה להזמנה שלהם נופו. וגם המונדיאל, סמסטר קיץ, ברצלונה, ברלין, קיצר, תירוצים כמו חול וזה.

אם כך, ההבטחה שלי לשנה החדשה (לאחר חזרתה מברלין, נו מה) היא להחזיר קצת מזה, זה חסר לי. לחברים, ולחברים חדשים. המתכון הזה מזכיר לי מנה די טובה של קוד על שעועיית לבנה ועגבניות שאכלתי בברצלונה, ובמעורפל מאוד גם את מנת הקוד שאכלנו בלופה, שתיהן הדגימו שעם טיפול נכון גם דג שנחשב פושט, יכול להיות סופר טעים. מתכון דרך Bonapetit, התמונה של ליסה שמבשלת, שאני כבר די מחבב אותה. התמונה לפני המתכון כדי שלא תתייאשו, זו מנה מושקעת.

הרג אותי, המתכון הזה

קוד (בקלה) בזיגוג תמרינדי עם סלסה הבאנרו – תפוזים

חומרים (4 מנות)

לסלסה הבאנרו-תפוזים

  • 4 תפוזים גדולים
  • שליש כוס כוסברה קצוצה
  • רבע כוס בצל אדום קצוץ דק
  • 2 כפיות חומץ בן יין אדום
  • 2 כפיות שמן זית משובח
  • חצי פלפל הבאנרו, נקי מגרעינים, כתוש. לדעתי יכול לעבוד עם פלפל אדום חריף.

לדג

  • 3 פלפלים אדומים מיובשים (אנצ'ו צ'ילי)
  • חצי כוס מים חמים
  • חצי כוס מיץ תפוזים סחוט טרי
  • רבע כוס דבש
  • 2 שיני שום
  • 3 כפיות ממרח תמרינדי
  • 2 כפיות חומץ בן יין אדום
  • 2 כפיות שמן זית משובח
  • 2 כפיות חרדל
  • סלסה הבאנרו-תפוזים
  • 4 פילטים של קוד (בקלה), טרייים, עם או בלי העור

אופן ההכנה:

  1. מתחילים עם הסלסה. קולפים ומנקים את התפוזים מגרעינים, מפרידים את הבשר מהקרומים הלבנים, קוצצים גס. בקערה, מערבים היטב עם שאר החומרים. מוסיפים מלח ופלפל לפי הצורך. מניחים בצד.
  2. ממשיכים עם הכנת הזיגוג; קולים את הפלפלים על אש גלויה במשך דקה או שתיים, עד שהם מתררכים. מצננים, ומנקים אותם. קורעים לפיסות גדולות, כ 2.5 ס"מ ומניחים בקערה גדולה. מוסיפים לקערה את המים החמים ועוזבים ל 20 דקות בערך.
  3. מעבירים את תכולת הקערה לבלנדר (יחד עם מי ההשרייה), ומוסיפים את מיץ התפוזים, הדבש, השום, תמרינדי, החומץ, שמן הזית והחרדל וקוצצים למשחה חלקה.
  4. מסננים את המסה (כדי להיפטר ממוצקים שלא נטחנו) לתוך מחבת קטנה, ומצמצמים על אש בינונית נמוכה, כ 10 דקות.

    עד כאן (כולל הסלסה) אפשר להכין לפני ההגשה, לא צריך הכל ביחד.

  5. ממליחים ומפלפלים את פילה הדג. צורבים את הדגים על גריל פתוח או על מחבת פסים, כ-2 דקות מכל צד.
  6. על כל פילה, מורחים כף מהזיגוג ומשאירים על האש ל-2 דקות נוספות, עד שהזיגוג מבעבע.
  7. להגשה, מניחים את הדגים בצלחת, ומניחים מעל כל פילה מהסלסה. מגישים מייד.

פאטאטאס בראווס

בשל החום הנורא שפקד את העיר בסוף השבוע, העברנו את קניות השבת שלנו לסופר. יש הבדל גדול בין קניות שעושים בסופר לקניות בשוק – בכמויות, בצורה ובריח. אחד האיזורים הכי משונים שבהם ההבדל הזה מורגש, הוא איזור תפוחי האדמה בסופר. בעוד שבשוק הם תמיד נזרקים כלאחר יד בתוך סלסלו, בסופר מקבל המצרך הכל כך בסיסי הזה כבוד של ממש. וכך, מתוך שקי רשת עדינים, יוצאים להם תפוחי אדמה קטנים, או גדולים, צהובים, או אדומים, ונראים שמחים בחלקם.

תפוחי האדמה העצבניים (פאטאטס בראוואס) במתכון שכאן, הם  תפוחי אדמה די רגועים. במקום טיגון בשמן עמוק הם אפויים, ובמקום רוטב המיונז החריף הנהוג בברצלונה, כאן יש רוטב עגבניות, שמכינים מראש ומחממים. שני הנתונים האלה יקלו על יושבת הבית לחבב את המתכון. (דרך: BBC GoodFood).


רכיבים לרוטב

  • 3 כפיות שמן זית
  • 1 בצל קטן, קצוץ
  • 2 שיני שום, כתושות
  • 1 פחית קטנה של עגבניות משומרות, קוביות
  • 1 כפית רסק עגבניות
  • 2 כפיות פפריקה מתוקה
  • קורט צ'ילי
  • קורט מלח
  • פטרוזיליה קצוצה לקישוט

לתפוחי האדמה

  • 900 גרם תפוחי אדמה
  • 2 כפיות שמן זית

אופן ההכנה

  1. מכינים את הרוטב מראש: במחבת, מחממים את השמן, ומטגנים קלות את הבצל הקצוץ עד שמתרכך. מוסיפים את השום, העגבניות, רסק העגבניות, ושאר תבליני הרוטב (בלי הפטרוזיליה). מאדם כ 10 דקות ומניחים
  2. לתפוחי האדמה: מחממים תנור לחום בינוני, 180-200 מעלות. חותכים את תפוחי האדמה לקוביות קטנות ומייבשים במגבת נייר. מפזרים אותם בתבנית ומזלפים שמן זית מעל. אופים כ 40-50 דקות, עד שהם זהובים וקריספי.
  3. מסדרים את תפוחי האדמה בקערות, מחממים מעט את הרוטב ומניחים מעל. מעטרים בפטרוזיליה.
מעניין איך זה בוולנסיה

טאפאסים!

טוב, חזרנו מברצלונה ועוד לא אמרנו כלום על טאפאסים. אז יש לי מילה אחת בשבילם: שקר!
ויקיפדיה אומרת שיש שתי אגדות על מוצא הטאפאסים. האחת היא שהמלך משהו משהו נעזר בטאפאסים, יעני בנשנושים קטנים בין הארוחות, כדי להחלים ממחלה קשה. כולנו היינו שם. הבטן שלך לא משהו, ואתה אוכל קערות קטנות של אורז לבן מגעיל שאימא שלך מכינה לך בדאגה רבה כדי להחלים. סבבה. האגדה השנייה היא שפעם פאבים היו מכסים את כוסות המשקה שהגישו בגבינה או נקניק כדי למנוע מהזבובים למצוא את דרכם לשתייה. עוד יותר סבבה.
עד כאן, הטאפסים דווקא מתנהגים כמו שהם אמורים. הם נשנוש. הם כיסוי. הם משהו בין ארוחות. וזה המשיך. אמא שלי, קצת פחות עתיקה, סיפרה לי שכשהם היו באורגוואי בשנות ה-70, כל בר היה מבטיח מלא טאפאסים כדי שיבואו לשתות אצלו. וככה היית שותה צנזנו (נשבעת שזה מה שהם שתו) והברמן היה דופק לך איזה שלוש פרוסות נקניק, בשביל הטעם. כידוע, אוכל צריך שתייה, אז היית מזמין עוד צנזנו. והברמן היה מפנק אותך באיזה חריץ גבינה קטנטן. טעים. היית נשאר עוד. מדבר עם חברים שלך. שותה עוד. בקיצור, תורמוסים.
אבל מאז, הטאפאסים תפסו תחת. הם נהיו עאלק מטבח קטלוני. הם נהיו עאלק אותנטיים. אז זה הולך ככה: אתה מגיע למסעדה ומקבל תפריט באורך יוטבתה בעיר בשנותיה היפות. חמש מאות סוגי צלוחיות. אז אתה מתחיל לעבוד אצל התפריט. אתה בוחר כזה. אתה בוחר כזה. אתה מתלבט על זה ואתה מוותר על זה. יאללה, הגעת לחמש מנות, שזה יותר ממה שאתה צריך לבחור בכל ארוחה אחרת. ואתה ממתין בסבלנות. כדי לעבור את השלב הזה, בדרך כלל מביאים לך פאן קון טומטו, שזה טוסט עם שמן זית ועגבניות, שאותו דווקא הייתי יכולה לאמץ בכיף.
ואז אתה מקבל, לא מפתיע האמת, חמש צלוחיות. הן יכולות להיות צלוחיות מצויינות, כמו שלוש פרוסות דקיקות של מוחאמה, שזה טונה מיובשת בשיטה ערבית עתיקה, עם עגבניות ופלפלים קצוצים דקדק, שעושים לך נעים מאד בפה, או ריבוע בגודל שלושה על שלושה סנטימטר של מוסקה נימוחה. הן יכולות להיות צלוחיות בינוניות כמו פטאטאס בראווס, שזה תפוחי אדמה ברוטב מיונז וצ'ילי מתוק, שלפעמים בא לך בול על הבירה. או שתי חתיכות קטנטנות של דג כריש (monkfish), שהוא כנראה דג המאכל הכעור ביותר בעולם, ששוחה בחומוס רך רך עם עגבניות. והן יכולות להיות צלוחיות תמוהות כמו Pimentos de padron שהם פלפלים מהאי פדרון. מדובר בפלפלים ירוקים קטנים מתוקים. טעימים, לא אכחיש. אבל פלפלים. שמגישים אותם קצת קלויים. אוקיי.

מוחאמה עם שקדים. במנה שהיא ללא ספק ביתית בגודלה (annalibera)

אז אכלת שלושה ורבע ביסים. אולי ארבעה ורבע. אתה לא רעב. אבל אתה גם לא שבע. אתה נינוח. כי זה טאפאסים. והם לא אמורים לעלות הרבה. ואתה בחופשה. ואתה יודע שמקסימום תזמין עוד. אז בינתיים אתה מזמין חשבון. ואתה לוגם עוד קצת מהבירה שלך. אולי שותה איזה קורטדו קטן. ואתה מגלה שאתה הולך לשלם על ניחוח האוכל הזה חמישים שישים יורו!
ובפעם הראשונה, אתה אומר יאללה, שיהיה. אבל אז עוברות שלוש שעות ואתה נהיה רעב שוב. ואתה הולך למסעדת טאפאסים אחרת, כדי לשבת שוב חצי שעה מול התפריט, ולבחור עוד חמש מנות, שמגיעות בעוד חמש צלוחיות קטנות שלא משביעות אותך, כדי לשלם עוד חמישים יורו על משהו שהוא אפילו לא רבע ארוחה!
אז אתה מתעצבן! אתה אומר לעצמך: אני רעב! אני רוצה אוכל! אני רוצה תבשיל חם עם מלא מלא אוכל בתוכו! ואני רוצה שהוא לא יעלה יורו לביס, בדיוק כפי שקורה במדינות אחרות! אבל זה לא קורה. ואתה ממשיך לנסות, וכל טאפאס ממשיך לעלות ארבעה חמישה יורו, לזולים שביניהם. ואתה נהיה יותר ויותר מתוסכל, עד שבסוף גם אתה, כמו כל התיירים, הולך לאכול פיצה.
אבל אני יש לי נקמה. נכון התורמוסים? נכון אדממה? נכון חומוס מבושל עם פלפל שחור? יום אחד הם יהיו המטבח הישראלי. יקראו להם צלוחיות (זלוהיות, אם אתה דובר אנגלית). הם יסמלו את השבת אחים גם יחד של התרבות הישראלית. הם יופיעו ביחד עם צלוחיות אחרות כמו: כף קוטג' עם פלח עגבניה. לבן עם צ'ילי חריף. חביתה בלחמניית ביס. חומוס עם בצל. פול ירוק. ואפילו עגנגב: עגבניה מאיזור הנגב שגודלה בתנאים מחמירים ועושה לך שיר בפה. הם יעלו עשרה שקלים לצלוחית. ואם אתה תייר, בדיוק כמו השבעה מיליון שפוקדים את ברצלונה בשנה, הם יעלו לך חמישה דולר לצלוחית. אתם תראו, אני עוד אראה להם מה זה.