סורבה ג'ין טוניק

בתור אחד שתמיד חושש מפני השפעתם של אנשים על הסביבה, יש דבר אחד שאף פעם לא היססתי לדרדר אליו אנשים, והוא לשתות עוד כוסית משקה. לא הגבורה הכי גדולה, אני יודע, אבל זה מה יש. ככה נולדה הזוגיות שלנו, על הבאר בארמדילו, ככה עשינו חברים, וככה, אין מה לעשות, החיים קצת יותר נוחים. בשנים האחרונות המאמצים שלי מתרכזים בגזרה שבין ג׳ין טוניק וטום קולינס. ג׳ין ומשהו שקצת ירכך אותו.
בבלוג האוסטרלי המהמם the boys club, מקום שבו יודעים אלגנטיות מהי, מצאתי לא מזמן את המתכון הבא למקפא ג׳ין טוניק, שאותו אני מקווה להגיש ליושבת הבית ולאורחינו, במרפסת ביתנו החדש והמבושש להימצא. צריך מכונת גלידה, אבל אפשר גם בלי.
רכיבים (לבערך 1 ליטר סורבה)
  • חצי כוס (120 מל׳) מים
  • חצי כוס (110 גרם) סוכר
  • גרידה משני ליים / לימונים
  • מיץ משני ליים / לימונים
  • 2 כוסות וחצי (600 מל׳) מי טוניק
  • חצי כוס (120 מל׳) ג׳ין
אופן ההכנה
  1. מכינים סירופ סוכר בסיסי. מרתיחים את המים ביחד עם הסוכר, מערבבים בכף עץ. כשהסוכר נמס, מכבים את האש ומניחים בצד.
  2. מוסיפים את גרידת הליים והמיץ למי הסוכר, מערבבים ומניחים להם להתקרר לגמרי.
  3. כשמי הסוכר קרים, מוסיפים אליהם את הג׳ין ומי הטוניק, מערבבים ומסננים אותם לתוך המעכל של מכונת הגלידה שלכם. מכאן ממשיכים על פי ההוראות של מכונת הגלידה שלכם להכנת סורבה.
    אם אין לכם מכונת גלידה, מקפיאים את התערובת ל-4 שעות, ואז מגרדים עם מזלג. חוזרים על התהליך פעמיים נוספות.


מדמיין חוף ים בפיליפינים

בורבון תפוחים

אוח, החיים. העבודה. הכסף. הצריך עוד כסף. הפגישות. עוד פגישות. זה כן הקצב הנכון. זה לא הקצב הנכון. זה מספיק מהר. לא, זה לא. החיים הם לפעמים עסק מעייף, ואין, אין איך לצאת מזה בלי לצאת קלישאה של ילד מפונק.

אבל התלונה הזאת היא כללית מדי. הקטע המעייף בחיים, התגלות לפניכם, היא השגרה. לקום בבוקר, לבחור את החולצה הנכונה, לנסוע למשרד, להספיק או לא להספיק קפה בדרך, לעבוד יום שלם, לחזור הביתה, לאכול ארוחת ערב, להימרח קצת, לצאת לשתות איזה משהו, לתכנן את מחר, להירדם ושוב ולקום בבוקר. ואתה אומר לעצמך, אם ככה, לפחות נגוון בתוך זה. נגיד, נעזוב את העולם הבנקאי הסוער ונלך לעשות משהו שקשור בתיירות! שם בטח לוהט. כל היום מלונות יוקרה, טיסות בחברות אקזוטיות, חליפות מבריקות, בארים נוצצים וארוחות ערב מלאות שומן ואלכוהול.

שקר גמור. בינתיים, תביא משהו לשתות. (מתכון + תמונה דרך The Boys Club)

 

10 דרינקים (בכוסות לואו בול)

שייקר + מסנן

  • 7.5 כוסות סיידר תפוחים
  • 2.5 כוסות בורבון
  • 2.5 כוסות קרח
  • 5 כפות נקטר אגבה
  • 2.5 כפיות גרידת לימון
  • 5 כפיות אגוז מוסקט, מגורר
  • 10 טיפות ביטר
  • 2 כפיות ג'ינג'ר מגורר
  • ענפי רוזמרין לקישוט

אופן ההכנה

  1. בשייקר מערבבים כמה קוביות קרח ביחד עם רבע כוס ויסקי, 3/4 כוס סיידר, 1/2 כף אגבה, 1/2 כפית מגרידת הלימון, 1/2 כפית אגוז מוסקט ומעט גי'נג'ר. משקשקים היטב!
  2. מסננים את המשקה לכוס לואו בול עם קוביות קרח. מטפטפים טיפה של ביטר ומעטרים בענף רוזמרין.

סברינה. או: שנות השישים

אז מד מן חזרה לעונה חמישית. אני מודה, הייתה התרגשות בבית. אפילו אצלי, למרות שאני תמיד חושבת שהסדרה הזאת מהוללת יותר ממה שמגיע לה. ארבע עונות של דון דרייפר, ועדיין אי אפשר באמת לדעת מה האיש הזה רוצה ומרגיש, מלבד הידיעה על הסוד הנורא מעברו. אז התכנסנו עם חברים כדי לצפות בפרק הראשון והשני. היינו צריכים הרבה סבלנות, כי בכל זאת מדובר בשעה וחצי של סדרה שההתמחות הכי גדולה שלה היא עיצוב חללים ותלבושות. על כל פנים, התכנסנו.
אני החלטתי להכין קינוח תקופתי, וחשבתי שזאת תהיה הזדמנות מעולה, שלא לומד חד פעמית, להכין סברינה. עשיתי מחקר קטן באינטרנט, שגילה שמדובר בסך הכל בעוגה עם הרבה מאד שמרים שספוגה ברום. שום דבר ממחוזות המרגרינה וההדלדלות שזכורים לכם מילדתכם. יצא מעולה. עד כדי כך ששרדנו את כל השעה וחצי. זו לא עוגה מהירה להכנה, אבל היא בהחלט פשוטה, על אף טריליון השלבים.
המתכון של "רשת האוכל

" והתמונות שלי ושל יושב הבית.

לפני ואחרי הקצפת

רכיבים
לעוגה

  • 0.5 כוס חלב
  • 4 כפות שמרים יבשים (14 גרם)
  • 2 כוסות קמח לחם (אני השתמשתי ברמח חיטה לבן רגיל)
  • 3 ביצים
  • 2 כפיות סוכר
  • קמצוץ מלח
  • 1 כפית גרידת תפוז
  • 1 כפית גרידת לימון
  • 100 גרם חמאה, נמסה

לסירופ רום

  • 2 כוסות מים
  • 1.25 כוסות סוכר
  • 2 כפיות גרידת לימון
  • 2 כפיות גרידת תפוז
  • 0.5 מקל וניל, חצוי לאורכו
  • 5 כפות רום

להגשה

  • שמנת מתוקה לקצפת
  • פירות יער, אם רוצים

אופן ההכנה

  1. מחממים חלב בסיר קטן, לטמפרטורה של כחמישים מעלות (אני עשיתי את זה במיקרו, עד שיצא פושר)
  2. בקעה של מיסר (או בעזרת מיקסר ידני) מערבבים חלב, שמרים וחצי כוס קמח. מניחים לתערובת להכפיל את נפחה ולהסמיך, כעשרים דקות
  3. מכינים את הסירופ. מערבבים את כל חומרי הסירופ חוץ מהרום בסיר בינוני. מביאים לרתיחה ומערבבים כדי להמיס את הסוכר. מסירים מהאש ומניחים ל-30 דקות. מוסיפים את הרום. מסננים כדי להוציא את המוצקים. מכסים ומשאירים חמים
  4. מוסיפים ביצה ביצה, ואז כוס וחצי קמח, סוכר, מלח וגרידות לימון ותפוז. טורפים בעזרת המיקסר או המיקסר הידני עד לקבלת בצק רך. מוסיפים בעדינות את החמאה. מניחים לעוד עשרים דקות
  5. מחממים תנור ל-180 מעלות ומשמנים ומקמחים תבנית פלא (אפשר גם בתבנית קישוטית אחרת. או בתבנית מאפינס, אבל אז צריך לקצר את משך האפייה)
  6. מעבירים את הבצק לתבנית, מכסים בניילון נצמד, ומניחים לתפוח במקום חמים, עד שהבצק כמעט מגיע לקצה התבנית, כ-40 דקות
  7. אופים 30 דקות, או עד שהחלק העליון מזהיב והצדדים החלו להיפרד מהתבנית. מוציאים מהתנור ומעבירים לצינון על רשת עשר דקות. מחוררים את הסברינה בעזרת קיסם שיניים ומציפים ברום. מניחים לה לספוג את הרום חמש דקות
  8. הופכים את סברינה על רשת, שמתחתיה צלחת. מחוררים שוב ומוזגים את שארית הרום, בשתי מנות. נותנים לה לנזול חצי שעה
  9. מעבירים לצלחת. מגישים עם שמנת מתוקה מוקצפת ועם פירות יער (אם אוהבים. אני לא)

ארטיק דובדבן וויסקי סאוור

יושבת הבית קמה באמצע הלילה. יותר לא יכלה לישון. לא מחשבות טרדו את מנוחתה כי אם התחושה שהיא ישנה את כל חייה. הלכה לסלון וקראה את הספר שהיא קוראת. בשל השעה המאוחרת, השקט העמוק והספר עצמו שקעה בהשוואות: היא לעומת הסופר של הספר. זהו ספרו השני, והוא בן גילה. הוא עושה פוסט-דוק בפילוסופיה והיא עוד לא נרשמה לדוקטורט שלה אפילו. הוא קיבל את פרס ראש הממשלה והיא עוד לא פרסמה את הספר שלה אפילו. ובכל זאת, הספר שלו, למרות שכתוב בבכישרון כתיבה לא מבוטל, לא מתחבר לכדי יישות קוהרנטית. אז האם היא עליונה או תחתונה? והרי ידוע לכל שאסור להשוות. אסור להשוות. שהלא כל אדם עולם ומלואו הוא, עם תנאי חייו, קצב ההתקדמות שלו, השאיפות שלו, ההקרבות שלו, ומידת הגיבוש של המחשבות שלו. וכל השוואה חותכת פיסה מהאדם הזה ושמה אותו על המיקרוסקופ לצד פיסה מיושבת הבית. ומה בכלל נותנת ההשוואה, אם לא תמונה חד מימדית וחלקית ביותר? ובכל זאת, ללא הרף, עליונה או תחתונה? הגיע הזמן להתקרר באיזה ארטיק עם אלכוהול, אולי זה יחזיר מעט בינה לראשה. המתכון והתמונה של "בישול אינסופי".

יו, זה נראה מה זה כיף

רכיבים לשמונה ארטיקים

  • 3 כוסות דובדבנים – בערך חצי קילו
  • 1 תפוח ירוק גדול – 170 גרם
  • 1 לימון – בערך 100 גרם
  • 1 כוס וויסקי
  • 0.5 כוס מים
  • 05 כוס סוכר
  • 1 כוס מיץ לימון

אופן ההכנה

  1. מכינים תערובת חמוץ מתוק. מערבבים חצי כוס מים עם חצי כוס סוכר בסיר עד שהסוכר נמס. מוסיפים את הלימון ומערבבים. מסירים מהאש ומצננים
  2. מכינים ארטיקים. מגלענים את הדובדבנים, ומניחים בצד. מקלפים את התפוח ואת הלימון וחותכים את הפירות לרבעים
  3. מכניסים דובדבנים, תפוח, לימון, ויסקי וחצי כוס תערובת חמוץ מתוק למעבד ומזון ומערבבים עד שהפירות הופכים למחית. התערובת תהיה סמיכה
  4. שופכים את התערובת לתבנית של ארטיקים ומקפיאים בערך שעתיים או עד שהתערובת מתחילה להיות יציבה מספיק כדי להחזיק את מקל הארטיק ישר. אם משתמשים בתבנית בלי מקלות, מוסיפים עכשיו את המקלות ומקפיאים כל הלילה. אם משתמשים בכזה כמו שלי, שיש בו מקלות מובנים, אז פשוט מקפיאים כל הלילה.
  5. כדי להוציא את הארטיקים, מזרימים מים חמים על התבנית מבחוץ לשתיים-שלוש שניות

פוקצ'ה עם רוקט ושרימפס

בפנטזיה על מקום האוכל הקטן שיהיה לי בגיל 40, כשיהיה לי כבר מספיק כסף פנוי ויימאס לי מעבודה, אני רואה את האייטם הזה מעכבר העיר או טיים אאוט או איך שיקראו לזה אז. ומספרים שם בהתרגשות קומוניקטים על האיש הזה שעזב את העבודה והלך להאכיל את האנשים. ומתארים את המנות, ואת זה שיש תפריט אלכוהול קטן אבל מדוייק, ושהכל מאוד לא פורמלי, ואפשר לבוא, לאכול פוקצ'ה אישית עם רוקט ושרימפס (ברוטב קיסר) ולשתות גוורצטרמינר קר, ושאיזה מגניב זה.

במתכון המקורי, מתשמשים בשרימפסים טריים ובפאניני חצי אפוי. בהתאמות למצרכים שבמקרר, השתמשתי בפוקצ'ה, ובייבי שרימפס. אז לא יצא מושלם, אבל עוד פעם או פעמיים ואני חותם לכם שגם יושבת הבית תתפתה לגנוב איזה ביס. בינתיים, אני אכתוב שצריך להשתמש בפוקצ'ה, ואתם תרגישו חופשי להחליף בכל לחם שיש לכם שאפשר לקלות אותו קצת, ואם ממש תתעצלו (או תחשבו על אייל שני) אז אפילו בחצי פיתה.

חשבתי על זה, הפוקצ'ה בר בירושלים היה מקום מושלם לגדול בו

פוקצ'ה עם רוקט ושרימפס ברוטב קיסר

  • פוקצ'ה אישית, חמה ופריכה.
  • 8-10 שרימפסים, קלופים ובלי ראש (או כוס של בייבי שרימפס)
  • כף מיץ לימון
  • חצי שן שום, כתושה
  • פילה אנשובי משומר, מעוך
  • כף מיונז
  • חצי כפית חרדל, רגיל או דיז'ון
  • חצי כוס רוקט, שטוף ומיובש
  • מעט פרמזן מגוררת
  • מלח ופלפל

אופן ההכנה

  1. מטגנים את השרימפסים בכפית שמן זית, עד שהם משנים את צבעם לוורוד, 2-3 דקות. מוציאים ומניחים להתקרר מעט.
  2. בקערה, מערבבים את האנשובי, המיונז, החרדל ומיץ הלימון לרוטב קיסר זריז.
  3. מערבבים את השרימפסים ברוטב.
  4. מפזרים על הפוקצ'ה את עלי הרוקט, ועליהם את השרימפסים. אוכלים מייד.

לינגוויני עם פטריות יער צהובות ובייקון

לאחרונה גילינו פיצר חדשני ומהמם בבית שלנו, והוא – אפשר לסגור את החלונות! ולא רק זה, אלא שגם המזגן החדש מהניילונים, זה שהותקן לפני כמה חודשים, יכול גם לחמם את הבית. בקיצור, סטארט אפ, לא חייבים לגור באוהל. מה אתם יודעים.

וככה, עם המעבר שלנו מהאוהל לבית סמי בורגני ממוזג, עשיתי את ההשלמות לקניות שהיא עשתה בשוק, בשופרסל בבן יהודה. כמובן שחזרתי משם עם ערימה של דברים שלא באמת היו דרושים, ואילו את עלי הלזניה ללזניה השארתי בסופר. בין היתר, הגיע מגש קלקר כחול ובתוכו ערימה של פטריות צהובות. אלה פטריות יער אורגניות, לא שנטרל לפי הבנתי (בשביל זה תצטרכו לגור בדנמרק, או משהו), ואני לא זוכר שבישלתי כאלה בעבר. לפיכך, אני הולך לחבר אותן לקצת פסטה, למזוג לנו כוס יין ולנגן פרק של אימפריית הטיילת במחשב. חורף, וזה.

[מתכון, באדיבות foodista, והתמונה השנייה גם]

איך אפשר לסרב

חומרים (3 מנות סבבה)

  • 4 פרוסות בייקון מאיכות טובה, חתוכות בגודל 2 ס"מ
  • חצי קילו פנטריות שנטרל, פרוסות
  • חצי כוס יין לבן
  • 2 כפות שמנת
  • חבילה לינגוויני (450 גר' בערך)
  • כף פטרוזיליה, קצוצה
  • פרמזן
  • מלח

אופן ההכנה

  1. בסיר גדול מרתיחים מים עם מלח. מוסיפים את הפסטה ומבשלים על פי הוראות היצרן.
  2. במחבת, מטגנים את הבייקון עד שהוא משחים. מוסיפים את הפטריות ומבשלים עד שהן מתרככות.
  3. מוסיפים את היין ומבשלים עד שהאלכוהול מתאדה. מוסיפים את השמנת, ומתקנים תיבול.
  4. מסננים את הפסטה, ומעבירים למחבת עם הרוטב. מוסיפים את הפטרוזיליה הקצוצה.
  5. מגישים עם גרידת פרמזן נאה מלמעלה.

מחניודה מסעדה

לפני שלושה חודשים (בדיוק, מסתבר) כתבתי כאן על יודל'ה, הבאר של מחניודה. זה התחיל ככה:

יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. כן, זה הבאר של מחניודה, אבל הוא אינו באמת באר. מה הוא כן? יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא הרחבה של המסעדה. לצערי (?) לא הזדמן לי עדיין לאכול במחניודה, אבל הלוק הכללי והקונספט הם סוג של גרסה פשוטה למסעדה עצמה.

והנה, נביא גדול וחוזה עתידות שכמוני, הודיעה לי יושבת הבית לפני כחודשיים שהוזמנו מקומות, וביום שישי ה-7 בינואר 2010 אנו (היא, בת דודתה ואני) עתידים לסעוד במסעדה המדוברת, מוקד העלייה לרגל החדש אשר בירושלים. מה שהתפספס בתחזיות שלי, היתה העובדה כי ביום המדובר אהיה בסופו של שבוע עבודה מתיש ואינטנסיבי וכי על ראשי תרבוץ ערימת מאמרים מרתקים הדנים בסוגיות מוסריות נעלות של מיקור חוץ משפטי. כך או כך, בסופה של התלבטות מייגעת הוחלט כי המאמרים יחכו, הטוסטוס יחנה בצומת הנוסטלגית שבין רחוב מרמורק ויהודה הלוי, ואנחנו נעמיס את עצמנו על האלפא של הבת דודה בדרך לירושלים.

התחלנו בסיבוב בשוק מחנה יהודה. השוק הזה, סלחו על פרץ הנוסטלגיה, מזכיר לי את סיום התיכון ואת תקופת הצבא. שם נשתלו הזרעים לעיסוק שלנו, חבורת ילדים פוחזים, באוכל ובאלכוהול. מתענגים על בורקס טורקי מרמלה, מנסים איזה בקבוק וודקה או יין זול, ומצטיידים בשקיות ענק של סוכריות גומי. בשנים שעברו מאז, התפתחו קצת בלוטות הטעם שלנו והתפתח גם השוק, וכך התחיל המשחק המקדים שלנו עם מחניודה בסיבוב בשוק, שכלל הפעם ערימה של סוכריות גומי ואחרות (הבת דודה), גבינות וחרדל אגוזים מהמם אצל באשר, גרנולה מדוכן הפיצוחים של מזרחי, שתי כוסות אספרסו בלוק וינטג'י גמור שהשכיחו את העובדה שלא נקנו קפסולות כבר שבועיים, וארבעה חבושים ענקיים וצהובים שיהפכו עוד רגע לריבה. לקינוח, עצרנו בקובה בר של מסעדת אמא. חלקנו מנה טובה של  קובה מטפוניה, מרק כתום עם עלי תרד, שתי קוביות יפות של דלעת, עגבניות וארבע קובות טעימות. לצידה טעמנו קובה מטוגנת של אורז, עם טחינה בינונית וחמוצים משעממים. מסעדת אמא המקורית שוכנת לה בפאתי השוק כבר אלוהים יודע כמה שנים, והדוכן הקטן בשוק סובל מבעיה אחת בלבד, והיא פנפון יתר. היו צריכים להגיש כאן את הקובה במנות אישיות, בקערות חד פעמיות מתכלות ובעמידה, ולא בצלחות מבהיקות עם כפות ענק. יותר מהכל חשבתי שם על קערות עלי הבננה המיובשות שמגישים בהן תבשילים מסורתיים בפינות רחוב בהודו. בכל מקרה, הקובה בר של אמא הוא מקום ראוי. ביציאה ממנו, אגב, יש דוכן חדש שמתמחה בפיש&צ'יפס והוא נראה מבטיח.

בסדר, בסדר, מחניודה. בשעת צהריים של יום שישי, המסעדה הזאת היא האסקפיזם המושלם מהקור הירושלמי, מהגברות כפופות הגב ולמודות השנים ומהשלט הגדול של מרכז יהדות כורדיסטאן שנמצא ממש מולה. דלת שהמארת ממהרת לטרוק מכניסה אותך לחלל הרועש, עם המטבח הפתוח, עם דקלון וזוהר שמזכירים שאתה עדיין בירושלים, ועם הבטחה לאוכל הכי טוב בעיר. יש סוג כזה של מסעדות, כמו ננוצ'קה, הבסטה או הסלון של אייל שני, מסעדות שהכניסה אליהן מבטיחה כניסה לעולם של הדוניזם מושלם, של אוכל מלא בתשוקה, של צלחות שבורות ושל סמים בשירותים. וזה בעיני הדבר הכי שנוי במחלוקת שאפשר להגיד על מחניודה. מצד אחד, אין דבר משמח יותר מבקבוקי ויסקי שנפתחים כך באמצע היום, בקבוקים ריקים של קאווה מנופצים בקול וזוגות אוכלים מתוך קערת נירוסטה גדולה. מצד שני, אין דבר יותר מעצבן מחבורת חוגגים שיכורים שואגים שמתרוצצת ברחבי המסעדה עם מגדל צלחות.

למנה ראשונה חלקנו יושבת הבית ואני מנה של פולנטה ומנת חמשוקה. הפולנטה הצדיקה את מעמדה כמנת הדגל של המסעדה. בתוך צנצנת זכוכית נחה לה פולנטה רכה, כשבתוכה מסתתרים שלושה גבעולי אספרגוס, מעליה ראגו של פטריות טריות ומעל הכל פרמזן מצוינת בכמות נדיבה. בתוך הצנצנת הסגורה הזאת נמסים המרכיבים האלה אחד לתוך השני, וכל ביס מביא איתו רכות בטעם אחר. מנת החמשוקה היתה בעיני המנה השנייה המצטיינת של הארוחה. על מצע של טחינה ויוגורט בפאלו נח לו "קבב מפורק", קצוץ וטעים. יחד איתם במחבת התערבבו קצת עמבה, ממרח פלפלים חריף ושלוש עגבניות שרי צלויות. פיתה שליוותה את המנה היתה דקה מדי ויבשה.

חמשוקה במחניודה
שם דבילי, מנה מעולה. חמשוקה

בת הדודה ניגשה ישר לעניינים ובחרה בפילה בקר טעים מאוד שלנו עם פירה (או משהו דומה). שתי קוביות הבשר שקיבלה הגיעו יחד עם פירה וקצת אספרגוס, והיא דיווחה שטעים לה מאוד, אם כי הבשר היה קצת נא מדי לטעמה. יושבת הבית פרשה בשלב הזה, ואני העתקתי את ההזמנה מהזוג שישב לצידי, ובחרתי בקלאמרי צרובים. 5 גופים שמנמנים וטריים של קלאמרי הגיעו אחרי סיבוב קצר על הגריל, כשהם עטופים ברכז רימונים (ירושלמים קוראים לזה עו, עם ע' גרונית מאוד), ולצידם שוב עגבניות שרי צלויות, טחינה עם יוגורט וההברקה האמיתית של המנה – קרם חצילים שרופים. קרם אוורירי בצבע שחור, מלא בטעמים של אדמה ושל קליפת חציל שרופה, ולגמרי מרגיש כמו החיבור הנכון בין הים ליבשה. לטעמי המנה הזאת סבלה מעודף מרכיבים (היו שם גם קונפי שום ונבטי חמניה) ומחמיצות יתר, ובסך הכל היא פספוס מבחינתי. לזכותה של הברמנית ייאמר שהיא היתה מאוד קשובה לתלונה הזאת שלי, ורק שאלה מדוע לא אמרתי זאת קודם והיא היתה מחליפה את המנה.

בתמונה: הבטחה לא ממומשת

בכלל, למרות מה שאומרים על השירות המתנשא של המסעדה וההתעלמות מטלפונים, הברמנית ששירתה אותנו היתה סופר נחמדה ומפנקת, אך גם כזאת שלא מפחדת להגיד את דעתה על המנות ויודעת לשיר את התפריט היומי של המסעדה, וכאלה הן דבר שלא יצא לי לפגוש הרבה בירושלים.יחד עם 3 כוסות של גינס, 2 טובורג, מרטיני ולימונצ'לו, השאירה כאן בת הדודה, כ-450 ש"ח. השארנו עוד 70 שקלים טיפ וחזרנו הביתה, לשנ"צ מושלם.

נחזור לכאן? בטח.

ראגו בולונז

ובכן, שבוע איטליה הלא רשמי שלנו נמשך. והפעם רוטב קלאסי. באבחנה שלאחר ארוחה, אמרה דנה שהפער בין ההתרגשות שלנו מהרוטב הזה לתגובה הצוננת מאוד של האורחים שלנו אליו, נעוצה בעובדה שאנחנו כמעט כמעט ולא מבשלים בשר. בשביל אנשים שאוכלים בשר על בסיס קבוע, מסתבר, פסטה עם רוטב בולונז היא דבר שבשגרה. בשבילנו, ילדי הדגים והתרד, רק ללכת לסופר ולבקש בשר זה חתיכת עניין. כך או כך, הבולונז האחרון שאכלתי היה באיטלקיה בפשפשים והוא היה טוב. הבולונז הזה היה לפחות באותו רמה.

במתכון המקורי, שלקוח מאותו ספר של בטאלי, יש שימוש בשלושה סוגי בשר – בשר טלה, בשר חזיר ובייקון. אנחנו השתמשנו במקומם בצ'ך בקר (ירכה) במשקל של 700 גר' סך הכל. הרכב הבשרים המקורי מופיע במתכון, אבל אם אין לכם או אתם לא בעניין של טליים, אפשר לשחק עם העניין הזה. כמו כן, אם אתם מקפידים על ענייני כשרות, לא נראה לי שיש בעיה לוותר גם על החלב. הכמות במתכון היא ל- 5 כוסות, שמתלבשות יופי על חבילה של 500 גר' פסטה (לבחריתכם, אני לא הולך להיכנס לכם לסיר).

פעם ראשונה בבלוג שמכינים כזה

חומרים ל-5 כוסות רוטב

  • רבע כוס שמן זית כתית מעולה
  • 2 בצלים בינוניים, קצוצים קטן
  • 4 גבעולי סלרי, קצוצים קטן
  • 2 גזרים, קצוצים קטן
  • 5 ראשי שום, פרוסים
  • 450 גר' בשר עגל, טחון
  • 450 גר' בשר חזיר (pork), טחון
  • 100 גר' קוביות בייקון או פנצ'טה
  • 1 קופסא קטנה של רסק עגבניות, במשקל של כ 150 גר'
  • 1 כוס חלב 3%
  • 1 כוס יין לבן יבש
  • 1 כף עלי טימין טריים
  • מלח ופלפל שחור גרוס

אופן ההכנה

  1. בסיר רחב עם תחתית גבוהה, מחממים את שמן הזית על חום בינוני. מוסיפים פנימה את הבצלים, הסלרי, הגזר והשום, ומבשלים עד שהם מתחילים להיות שקופים ורכים, אבל לא משחימים עדיין (כ-5 דקות).
  2. מוסיפים את הבשר(ים) ומגבירים את האש. מערבבים עד שהבשר משחים, כמה דקות.
  3. מוסיפים את רסק העגבניות, החלב, היין והטימין, ומביאים עד לרתיחה. מנמיכים את האש, ומבשלים על אש נמוכה כשעה – שעה וחצי. מורידים מהאש, מצננים קצת ומוסיפים את המלח והפלפל.
  4. מגישים מיד עם פסטה, או מאחסנים במקרר עד יומיים, או בהקפאה עד חודש.

רווקים, למטבח!

אזהרה: פוסט נסיוני.

היסטוריה: לפני שנתיים וחצי, קצת יותר, נסעתי להודו. זה היה אחרי תקופה ארוכה של עבודה באיזור התעשיה בהרצליה פיתוח. התן-ביס חגג, הבטן שלי גם, ולא השארתי מסעדה אחת בהרצליה פיתוח שלא ביקרתי בה. לקראת הסוף של אותה תקופה, כשכבר הרגשתי לגמרי שמיציתי, הרגשתי גם ששבעתי מכל המסעדות האלה, הארוחות העסקיות והבשר שלוקח לו ימים להתעכל. אמא שלי טענה לא מזמן שהקש ששבר אותי היה איזה סטייק מעובד שאכלתי באיזה על האש משפחתי. יחד עם הנסיעה להודו, הדרך לצמחונות היתה קלה מאוד, מהירה ומהנה. אבל לאחרונה אני מגלה שמדי פעם אני שמח באיזה חתיכת עוף או איזה סירלוין בנודלס שלי. סטייקים מגעילים אותי ואני בפירוש לא מאלה שיש להם בעיה לסרב לבשר או לעוף, תמיד העדפתי דגים. יושבת הבית, אם כבר שאלתם, הצטרפה לצמחונות כמה חודשים אחר כך.

החיים כרווק: מזמנים לך התעצלויות אין ספור כשמדובר באוכל. מה לעשות, הרבה יותר כיף לבשל כשיש עם מי לחלוק את האוכל, במיוחד אם אתה כל כך אוהב אותה. אז יוצא שאני אוכל קצת אוכל ג'יפה של רווקים. את המנה הפשוטה הזאת הכנתי בשבת בצהריים, מתוך מצאי לא הכי מרשים שהיה בפריזר ובמזווה. זה אוכל רווקים מושלם. זול, לוקח דקה וחצי להכין, ומשביע.

ועכשיו לניסוי: עד היום, בטח שמתם לב, כל המתכונים פה היו צמחוניים, או מקסימום עם דגים. התלבטנו קצת לאחרונה בשאלת העוף / בשר ומקומם בבלוג. אתם מוזמנים להביע את דעתכם.

יאללה, אוכל:

רווקות אלגנטית, לא?

רכיבים ל-2 מנות

  • כוס אורז
  • מים לבישול האורז
  • 1 בצל בינוני
  • 1 גזר, קצוץ דק (שאינו מופיע בתמונה)
  • 1 שן שום, כתושה
  • 1 קופסת שימורים של שעועית שחורה ברוטב עגבניות
  • 1 כפית שמן
  • 2 חזות עוף, חתוכים לקוביות בגודל 1-1.5 סמ"ר
  • חופן כוסברה / פטרוזיליה קצוצה
  • מלח ופלפל לתיבול
  • אבקת צ'ילי

אופן ההכנה:

  1. מבשלים את האורז כמו שאתם אוהבים. הכי טוב בעיני אורז לבן ונקי.
  2. במחבת גדולה מטגנים את הבצל עד שהוא מזהיב. מוסיפים את קוביות העוף והשום, ועל להבה בינונית "סוגרים" את העוף. נזהרים לא לשרוף את השום.
  3. לאחר שקוביות העוף שינו את הצבע ללבן (3-4 דקות), מוסיפים את השעועית למחבת. מבשלים את הכל ביחד כ-5 עד 7 דקות נוספות. אם הרוטב מצטמצם מדי, מוסיפים רבע כוס מים. טועמים ומתקנים תיבול – מלח, פלפל וצ'ילי.
  4. בצלחת עמוקה מסדרים מנה של אורז, וחצי מכמות התבשיל. מפזרים מעל כוסברה קצוצה. מגישים חם עם בקבוק בירה קר.

יודל'ה. לא באר

יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. כן, זה הבאר של מחניודה, אבל הוא אינו באמת באר. מה הוא כן? יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא הרחבה של המסעדה. לצערי (?) לא הזדמן לי עדיין לאכול במחניודה, אבל הלוק הכללי והקונספט הם סוג של גרסה פשוטה למסעדה עצמה.

זה מתחיל במבנה. במרכז הבאר נמצאת עמדת בישול גדולה. להבות גדולות, מחבתות עולות ויורדות, פעם בכמה דקות מודלק איזה ערק. ביום חמישי לקראת השעה אחת עשרה, המקום עמוס בירושלמים שבאו לשמוח. הטבחים מזיעים, הבחורים מחפשים להתפרק, הבחורות נראות בלי הרבה פוזה. תפריט האלכוהול מצומצם; בירה מגישים כאן בכוסות של 370 מ"ל. למה הגודל הזה? ירושלמים, לך תבין. שתינו, האחות ואני, שתי כוסות של סטלה (25 ש"ח) טרייה וצוננת. על הבאר בעיקר כוסות של קאווה וצ'ייסרים של וודקה, לא נראה שמישהו כאן מתרשם מקיר היינות. לקראת סוף הבירה מוצאת לנו המלצרית / מארחת מקום ישיבה על החלון שפונה לרחוב. מקום טוב. אנחנו מקבלים גם תפריט אוכל.

התפריט כאן משתנה כל יום, מודפס על נייר חום. כמו שבטח קראתם על המסעדה האם, שמות המנות מסתוריים, מספרים מספיק כדי לתת תמונה כללית של המנה, אבל בפירוש לא מפרטים יותר מדי. ניכר שהאנשים שמכינים אותן עושים את זה באהבה אין סופית, ובכלל, אם יש דבר אחד מובהק בקשר ליודל'ה, זו האהבה. האנשים כאן אוהבים לאכול, הם אוהבים לשתות, והם רוצים להיות שמחים. ניכר כי אסף גרניט וחבורתו, האנשים שלעולם יגרמו לי להתגעגע לביסק הסרטנים של "אדום", אוהבים גם הם. לרגע אני חושב שזה בדיוק מסוג המקומות שקוראים עליהם במדריכי טיולים לברצלונה, כאלה שיש בהם סצנה מטורפת של אוכל, מנות שנעשות באהבה ממה שהיה היום בשוק ואנשים שמחכים שעה בתור. אה, אני מדבר על Cal Pep!! (היא התעצלה לחכות שם בתור, אלה הדברים שזוכרים אצלנו, מה לעשות).

אנחנו הולכים על שרימפס בערק (44 ש"ח) ועל מנת הסביח (34 ש"ח), ממנות הדגל. אחרי כ 25 דקות מגיעה המלצרית, מספרת לנו בביישנות  שהמנות שלנו מייד יוצאות. ברור לכולם שהיא פשוט שכחה להזמין אותן, ואנחנו שואלים אותה על כך. בחן, יש לומר, היא מזמינה אותנו למנה של לחם בינוני עם חמאה מצויינת ומתובלת במלח גס ולשני קרוקטים מצויינים של שרימפס, שמעבירים כמה דקות עד שמגיע האוכל. מנת השרימפס קטנה מאוד. 5 שרימפסים, אחד מהם קטן בהרבה מגודל לגיטימי של שרימפס. הם נחים בתוך שלולית של שמנת, עגבניות וערק ומקושטים בשתי עגבניות שרי צלויות. עכשיו, חזרה למשפט הפתיחה – יודל'ה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. למה? כי באר שמגיש שרימפס, אלא אם הוא אויסטר באר, לא אמור להגיש שרימפסים לא מקולפים ושעירים. אתה לא יכול להתחיל עם בחורה בעודך שולף בידיים חשופות בשר מקליפתו. למעשה, קילוף שרימפסים בשמנת בבאר הוא אחד המעשים המטריחים ביותר. הוא מסיח את דעתך מהחברה, הוא כרוך בעבודה רבה, והוא לא נותן לך שניה אחת להתרכז בטעמו של הבשר. בשנייה שהצלחתי, גיליתי שרימפסים טובים וטריים, ורוטב טוב מאוד ונכון להיספג בלחם. מנת הסביח, לעומת זאת, היא משאלתם של כל החצילים הקטנים כולם. חציל קטן שרוף על האש, מקולף, נח בתוך שלולית של טחינה טובה (תקראו עליה אצל דודי ונעמה, תעשו לי טובה) ועגבניות מרוסקות, מעליו תפוח אדמה מבושל שטוגן בשמן עמוק ועמבה חריפה במידה הנכונה. מנה מצויינת.

עוד סיבוב של בירה, היא נשארת עם סטלה, אני בטובורג (18 ש"ח). אנחנו מחפשים את המלצרית כדי לבקש חשבון. זה לוקח לנו עוד איזה 20 דקות כדי לקבל אותו. אני חושב עם אשוב לכאן, נראה לי שכן. אולי לערב עם יותר וודקה. בינתיים בחוץ, ירושלים. היא מספרת לי על הניסוי שהיא עושה עם חברה. הן בודקות תיאוריה שהגו, לפיה כל המקומות בעיר, עמוסים ככל שיהיו, מתרוקנים לגמרי עד רבע לאחת. השעה כבר קרוב לחצות וחצי, אני מהמר שהיא צודקת.