ביט בורגניון (תבשיל סלק)

לרגל יום הולדתי ה-30 שחל היום, אני עושה את המוטל עלי, ולכן חופר לעצמי בחיי. אחד הדברים שמעסיקים אותי ביותר, בימי חפירה כמו בימי שגרה, הוא עניין התזונה.
פעם מושפע מכתבה כזאת, פעם מאחרת, פעם לא רוצה לשתות יותר חלב, אחר כך לא רוצה לשתות חלב סויה, פעם רוצה לנסות רק מיץ,
פעם ככה ופעם ככה. קיצר, דקצת פוק. אבל יש דבר אחד שחוזר אלי באופן עקבי מהאחרים ולכן אני בטוח בו יותר, והוא עניין הצמחונות. ולגביו, אני חושב שמה שהבנתי הוא כזה:
אני כבר לא אחזור להיות 100% צמחוני. מדי פעם אני אגנוב איזה פרוסת נקניק או איזה חתיכת בשר, ובעל-האש בטיול של העבודה אני מוכן לקנות קצת שקט עם איזה קבב. אבל רוב הזמן, נגיד ב-98% ככה, אני אהיה צמחוני הרבה יותר.

תבשיל הסלק הנהדר הזה הוא תחליף מצויין לתבשיל בשרי, כבד כמעט באותה מידה אבל נטול כל ייסורי מצפון. אנחנו החלפנו את העדשים השחורות בפירה שמנמנן ומלא חמאה. מתכון + תמונה: גארדיאן. הכמות אגב, ענקית.

שם מצחיק יש למנה הזאת

חומרים (4 מנות)

  • 4 כפות שמן זית
  • 1 בצל, קצוץ
  • 4 שיני שום, כתושות
  • 8 סלקים קטנים, מקולפים ומחולקים לרבעים
  • 6 גזרים, חתוכים לחתיכות גדולות
  • 3 עלי דפנה
  • 2 ענפי תימין
  • מלח אטלנטי
  • פלפל שחור גרוס
  • 2 כפות רסק עגבניות
  • 250 מ"ל יין אדום יבש
  • 500 מ"ל ציר ירקות
  • 400 גרם עדשים שחורות (לא שעועית!)
  • מעט מלח
  • 2-3 פטריות פורטבלו, פרוסות
  • 10 פטריות שמפניון קטנות
  • 10 בצלצלים, קלופים
  • 2 כפיות אבקת arrowroot (כמו קורנפלור, אבל טבעי יותר או משהו. אנחנו השתמשנו בקורנפלור), מומסות ב-2 כפות מים
  • כמה עלי תימין

אופן ההכנה

  1. מחממים 2 כפות שמן בסיר בעל תחתית עבה. מאדים את הבצל הקצוץ ואת השום עד שמתרככים.
  2. מוסיפים את הסלקים, הגזר, עלי הדפנה, מלח ופלפל ומאדים כ-5 דקות תוך כדי ערבוב.
  3. מוסיפים את רסק העגבניות, היין וציר הירקות, ומבשלים 20 דקות על אש קטנה. בינתיים, שוטפים את העדשים תחת מים זורמים, מרתיחים ליטר מים,
  4. ומבשלים אותן 15-20 דקות, עד שהן מתרככות. כשהעדשים כמעט רכות, ממליחים מעט ומסננים. מניחים בצד מכוסה.
  5. במחבת גדולה מחממים את 2 כפות השמן הנותרות, וצורבים את הפטריות ואת הבצלצלים עד להזהבה. מתבלים לפי הטעם ומניחים בצד.
  6. טועמים את התבשיל ומתקנים תיבול. מוסיפים את תמיסת ה-arrowroot ומערבבים בעדינות עד שהוא סמיך וצלול. מוסיפים את הפטריות והבצלצלים ומבשלים 10 דקות נוספות.
  7. מוציאים את עלי הדפנה והתימין.
  8. להגשה, מוזגים לקערות מהעדשים, ועליהן יוצקים מהתבשיל.

 

סורבה ג'ין טוניק

בתור אחד שתמיד חושש מפני השפעתם של אנשים על הסביבה, יש דבר אחד שאף פעם לא היססתי לדרדר אליו אנשים, והוא לשתות עוד כוסית משקה. לא הגבורה הכי גדולה, אני יודע, אבל זה מה יש. ככה נולדה הזוגיות שלנו, על הבאר בארמדילו, ככה עשינו חברים, וככה, אין מה לעשות, החיים קצת יותר נוחים. בשנים האחרונות המאמצים שלי מתרכזים בגזרה שבין ג׳ין טוניק וטום קולינס. ג׳ין ומשהו שקצת ירכך אותו.
בבלוג האוסטרלי המהמם the boys club, מקום שבו יודעים אלגנטיות מהי, מצאתי לא מזמן את המתכון הבא למקפא ג׳ין טוניק, שאותו אני מקווה להגיש ליושבת הבית ולאורחינו, במרפסת ביתנו החדש והמבושש להימצא. צריך מכונת גלידה, אבל אפשר גם בלי.
רכיבים (לבערך 1 ליטר סורבה)
  • חצי כוס (120 מל׳) מים
  • חצי כוס (110 גרם) סוכר
  • גרידה משני ליים / לימונים
  • מיץ משני ליים / לימונים
  • 2 כוסות וחצי (600 מל׳) מי טוניק
  • חצי כוס (120 מל׳) ג׳ין
אופן ההכנה
  1. מכינים סירופ סוכר בסיסי. מרתיחים את המים ביחד עם הסוכר, מערבבים בכף עץ. כשהסוכר נמס, מכבים את האש ומניחים בצד.
  2. מוסיפים את גרידת הליים והמיץ למי הסוכר, מערבבים ומניחים להם להתקרר לגמרי.
  3. כשמי הסוכר קרים, מוסיפים אליהם את הג׳ין ומי הטוניק, מערבבים ומסננים אותם לתוך המעכל של מכונת הגלידה שלכם. מכאן ממשיכים על פי ההוראות של מכונת הגלידה שלכם להכנת סורבה.
    אם אין לכם מכונת גלידה, מקפיאים את התערובת ל-4 שעות, ואז מגרדים עם מזלג. חוזרים על התהליך פעמיים נוספות.


מדמיין חוף ים בפיליפינים

בורבון תפוחים

אוח, החיים. העבודה. הכסף. הצריך עוד כסף. הפגישות. עוד פגישות. זה כן הקצב הנכון. זה לא הקצב הנכון. זה מספיק מהר. לא, זה לא. החיים הם לפעמים עסק מעייף, ואין, אין איך לצאת מזה בלי לצאת קלישאה של ילד מפונק.

אבל התלונה הזאת היא כללית מדי. הקטע המעייף בחיים, התגלות לפניכם, היא השגרה. לקום בבוקר, לבחור את החולצה הנכונה, לנסוע למשרד, להספיק או לא להספיק קפה בדרך, לעבוד יום שלם, לחזור הביתה, לאכול ארוחת ערב, להימרח קצת, לצאת לשתות איזה משהו, לתכנן את מחר, להירדם ושוב ולקום בבוקר. ואתה אומר לעצמך, אם ככה, לפחות נגוון בתוך זה. נגיד, נעזוב את העולם הבנקאי הסוער ונלך לעשות משהו שקשור בתיירות! שם בטח לוהט. כל היום מלונות יוקרה, טיסות בחברות אקזוטיות, חליפות מבריקות, בארים נוצצים וארוחות ערב מלאות שומן ואלכוהול.

שקר גמור. בינתיים, תביא משהו לשתות. (מתכון + תמונה דרך The Boys Club)

 

10 דרינקים (בכוסות לואו בול)

שייקר + מסנן

  • 7.5 כוסות סיידר תפוחים
  • 2.5 כוסות בורבון
  • 2.5 כוסות קרח
  • 5 כפות נקטר אגבה
  • 2.5 כפיות גרידת לימון
  • 5 כפיות אגוז מוסקט, מגורר
  • 10 טיפות ביטר
  • 2 כפיות ג'ינג'ר מגורר
  • ענפי רוזמרין לקישוט

אופן ההכנה

  1. בשייקר מערבבים כמה קוביות קרח ביחד עם רבע כוס ויסקי, 3/4 כוס סיידר, 1/2 כף אגבה, 1/2 כפית מגרידת הלימון, 1/2 כפית אגוז מוסקט ומעט גי'נג'ר. משקשקים היטב!
  2. מסננים את המשקה לכוס לואו בול עם קוביות קרח. מטפטפים טיפה של ביטר ומעטרים בענף רוזמרין.

בייבי ארטישוקים צלויים

השבוע קנינו אוטו. הכל התחיל עם המעבר של העבודה שלי מרמת גן ללוד. רבע שעה נסיעה בטוסטוס, פעם היא מקדימה פעם אני, רבע שעה של התעוררות משותפת בדרכים הפכה לפני חודש וחצי לשעה ורבע (לכל כיוון) של היטלטלות בדרכים, באוטובוס או ברכבת אל לוד. עשרים קילומטר בסך הכל שהתחבורה הציבורית הגרועה בארץ הפכה אותם למסע מפרך ומעצבן. לא עזרו הספרים שלקחתי, לא המגזינים שדחפתי לתיק, לא האפליקציות שהורדתי, הדרך נשארה ארוכה. אז הסתכלנו על הדברים והבנו שבישראל 2012, כנראה שהדרך לשרוד היא לקנות אוטו. וכמה שזה מרגיז, החלטנו להסתכל על הירונות ולראות באוטו גם הבטחה מסוימת לחופש ולקלות שלא היתה לנו עד עכשיו.

מנת הארטישוקים הזאת מגיעה אחרי פוסט ארוך שנוגע בנסיעה כמקום טוב לחשוב בו, בדרך שאנחנו אוצרים את הרעיונות האלה ובחייו שלה האדם העירוני שנדרש להסתובב עם אוטו. שזה כבר מנחם, לראות שזה לא רק אנחנו. וגם ארטישוק, הוא אחד האהובים עלי לאחרונה. מתכון + תמונה: turnable kitcheng

בייבי ארטישוקים צלויים עם מנטה ולימון (2-4 מנות ראשונות)

המצרכים

  • 12 בייבי ארטישוקים, קיומי עלים וחצויים לאורך
  • גרידה מחצי לימון
  • 3-4 פילטים של אנשובי
  • מלח ופלפל
  • כף של עלי מנטה / נענע קצוצים, ועוד קצת לקישוט
  • שמן זית
  • מיץ מחצי לימון

אופן ההכנה

  1. מנקים את הארטישוקים ומניחים בקערה עם מים קרים ומיץ לימון. כשמסיימים לטפל בכולם, שופכים את המים ומערבבים את הארטישוקים עם גרידת הלימון, המנטה הקצוצה, מלח, פלפל ורבע כוס דמן זית.
  2. מחממים 3 כפות שמן זית במחבת ברזל גדולה ומוסיפים את האנשובי. מערבבים עד שהאנשובי נמס לתוך השמן. מוסיפים את הארטישוקים, צידם החתוך כלפי מטה.
  3. מנמיכים לאש בינונית ולא מזיזים את הארטישוקים כחמש דקות. הופכים אחד כדי לראות אם הוא נעשה קצת חום (אבל לא שחור). אם כן, הופכים את הארטישוקים על גבם לעוד 4-5 דקות. אם לא, משאירים  עוד רגע. מבשלים עד שהארטישוקים זהובים בשני הצדדים ומזלג שנתקע בהם נכנס בקלות.
  4. מפזרים עוד קצת מעלי המנטה ומגישים.

באק צ'וי צלוי

וואו, יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב. ראשית, חזר הגז. באמת, יותר משהרגשתי בחסרונו של הגז, הרגשתי דפוק. משלמים עשרות אלפי שקלים בשנה על שכירות, חיים באמצע העיר, ובכל זאת, ב-2012 עדיין אפשר להיות תקועים במדינה הזאת שבוע שלם בלי גז. וד"ש לטיטי וחני מאמישראגז.

דבר שני, ביחד עם הסתיו התיאורטי שמתחיל להיכנס פה, אני מרגיש שאני מתחיל להיות מסוגל לחזור למטבח. לארוחת שישי אפילו הכנתי מרק (תרד), שיצא מגעיל מגעיל והלך ישר לפח. אני לא אתן לכם אפילו לינק למתכון שניסיתי,  אבל אזהיר אתכם שאם יש לכם ספק בנוגע לציר שבו אתם הולכים להשתמש – פשוט ותרו על זה 🙂

וגם, אכלנו בשבוע שעבר בננה-בר. שזה אחלה מקום לארוחת ערב קלה. לא המקום הכי לוהט בעיר, נכון, אבל גם לא כזה שתופס עליך תחת. ככל שעובר הזמן אני מעריך את התכונה הזאת יותר.

[מתכון + תמונה: BBCGoodFood

]

 

היה כאן פעם מתכון דומה. בעצם, זה בערך כל מה שעושים עם באק צ'וי

חומרים

  • 4 ראשי באק-צ'וי
  • 1 סנטימטר שורש גי'נג'ר טרי, קלוף וקצוץ

לרוטב

  • 50 גרם שומשום
  • סוכר חום
  • שן שום, פרוסה
  • 3 כפות סויה
  • שמן שומשום

להגשה

  • מעט שמן צ'ילי (לא בכוח)

אופן ההכנה

  1. מכינים את הרוטב: קולים מעט את השומשום על מחבת ללא שמן, עד שהוא משחים מעט ונותן קצת ריח. מוסיפים את השום,  הסוכר והשומשום. מועכים ומערבבים קלות. מתבלים במעט שמן שומשום.
  2. צולים את הבאק-צ'וי: מחממים מעט שמן בווק, ומטגנים את השום והג'ינג'ר. מוסיפים את הבאק-צ'וי וצולים עד שהשורשים מתרככים מעט.
  3. מסדרים: מניחים את הבאק-צ'וי על צלחת הגשה, ומזלפים את הרוטב. אם רוצים, מוספים מעט שמן צ'ילי.

סרדינים ממולאים של קיץ

רוח המהפכה לוקחת את הבחורה שלי ומבלבלת אותה קלות. אני, שאיני מהפכן גדול, שמח לתמוך בה ושמח לתמוך במהפכה. בדרך אל התיקונים הפרטיים שלי, פתאום אני פוגש זוג מכרים. הם יושבים על שולחן ליד השוק, שמתחיל להעלות ריחות של סוף יום וארבעים מעלות. בכוס עם רגל קצרה שותים בירת בוטיק ישראלית, על השולחן מונחות שלוש צלוחיות קטנות. אני ניגש להגיד שלום, ולא יכול שלא להתפלא נוכח האלגנטיות של זוג, שיצא את הבית, מתעלם לגמרי מהחום, מתכנן תוכניות מעל צלוחיות קטנות של אחר צהריים. הם לא נראים טרודים בענייני מהפכות או חום, יש להם אחד את השני. [מתכון + תמונה Hunger and Sauce]

סרדינים ממולאים בלימון כבוש וצנוברים

חומרים

  • 6 סרדינים גדולים ומנוקים, שטופים ויבשים
  • 3 לימונים כבושים, קצוצים
  • חצי כוס פירורי לחם
  • 3 כפיות צנוברים קלויים
  • רבע כף פלפל שחור גרוס טרי
  • 2 כפות פטרוזיליה קצוצה

אופן ההכנה

  1. מערבבים ביחד את כל המרכיבים, פרט לסרדינים. בעדינות, ממלאים את חלל הבטן של הסרדינים בתערובת, ובעזרת שיפוד עץ או קיסם, סוגרים את הדגים, כך שהמילוי לא יברח והדגים ישארו שלמים במהלך הטיגון.
  2. צולים או מטגנים את הסרדינים מעל הגריל או על מחבת, כ-3 דקות מכל צד, עד שהדג עסיסי ועורו קצת תפס צבע.

קח אוויר, חביבי

הנסיעה למצפה היתה בדיוק מה שהיינו צריכים. יומיים מחוץ לעיר, בלי העבודה, בלי הלימודים, בלי הרפתקנות אורבנית, בלי מועדונים, וכמעט כמעט גם בלי ארוחת ערב בשישי. ומעשה שהיה כך היה.

בעצלות שישי בבוקר, ראינו פרסומת למסעדת שף במצפה, Chez Eugene שמה. בעצלות שישי בצהריים, עת שהגענו בשיטוטים לרובע הבשמים המתחדש (כלומר 85% נטוש), ראינו את מסעדת השף. המקום נראה נעים והתפריט לא מצועצע מדי ולא יקר מדי, אז מייד נכנסו להזמין מקום. לא בלי בלבולים, אמרה לנו המארחת שנוכל להגיע למקום בתשע ורבע בערב, אבל שיש המון הזמנות, כך שאם יהיו שינויים היא תתקשר. פייר אינאף. לא התקשרה, הגענו. אבל לא היה מקום. או ככה לפחות היא אמרה. או חשבה. או התבלבלה. כדי לא להאריך, אספר רק שהגענו למסעדה פעמיים באותו ערב, הפעם השנייה לאחר שהמארחת התקשרה להתנצל שהיא איבדה את המקום שלנו ולכן חשבה שאין לנו מקום. בהיצע המסעדות של מצפה ביום שישי בערב, אדם חוזר על עקבותיו למסעדה.

מנות ראשונות: סלט שורשים בויניגרט הדרים ואגוזים (38 ש"ח), דניס כבוש על תפוח אדמה רט, צלפים ומיונז חרדל (38 ש"ח) ומאפה כרישה שמנת וטימין עם נגיעות כבד אווז (על חשבון הבית). סלט השורשים היה פשוט אבל נכון מאוד, עם חריפות עדינה שהכינה את הבטן להמשך. רצועות הדניס הוורדות הגיעו כשהן נחות על סלט תפוחי אדמה מצויין, אבל כשלעצמן היו קצת גדולות על יושבת הבית, שמעדיפה את הדגים שלה מאודים. לי הן היו טעימות, לא יותר. מאפה הכרישה היה המנה הכי חלשה בסבב הזה, שכן במקום לשמור  על קלילות של בצק פילו אפוי ושל כרישה, היה שמן, חרוך קצת בתחתיתו, ועם טעם עז של כבד אווז, שהפך את כל העסק למעין ריבת-כבד לא טעימה.

מנה עיקרית: פסטה שיכורה (58 ש"ח). פפרדלה טרייה (אבל תעשייתית) עם עגבניות שרי, שמנת ו-וודקה. אוקי.

קינוח: שני שוטים של אבסולוט, וקרמעוגת גבינה עם גרנולה ביתית וקולי פרי (שניהם על חשבון הבית). ללא ספק ההצלחה של הערב. עשיר, רציני ויפה.

ועכשיו, כל השאר. Chez Eugene היא מסעדה שמלאה בכוונות טובות. המשקיע, כך סיפרו לנו, חיפאי שרואה שליחות בהפרחת הנגב. השף הראשי, יאיר פיינברג, בא כמה פעמים בשבוע מתל אביב למצפה כדי לפקח על העניינים. ובכל זאת, Chez Eugene, היא מסעדה שמלאה בפספוסים קטנים ומטופשים. בראשם, אני חושב, ההתעקשות להגיש את ארוחת הערב שלהם בשני סבבים. העומס על המטבח היה כל כך גדול, שהזוג שלצדנו חיכה 45 דקות למנה העיקרית שלו. מלצרים רצו עם צלחות. קיצר, בלאגן. שנית, ההתנצלויות, הו ההתנצלויות. Chez Eugene היא מסעדה שהתנצלות בה היא ממש אינסטינקט. אני לא מסעדן גדול, אבל כמות המנות שיצאו על חשבון הבית או שזוכו בחשבון היתה לדעתי גבוהה במידה חריגה ממש. חברים, אם מישהו לא ניקה את הצלחת שלו, ייתכן שהמנה לא טעימה. אבל, לגמרי גם יכול להיות שהוא פשוט שבע. ואם הוא לא רוצה שתארזו, זה כנראה מפני שהוא חוזר למלון ולא הביתה. במחשבה מאוחרת, נדמה ש-Chez Eugene פשוט מנוהלת בידיים קצת צעירות מדי.

ולא שיש לי מילה רעה להגיד על הידיים הצעירות שמנהלות את המסעדה. השף התפעולי שחר דבח, ילד בן 25 עם רזומה שכולל שנתיים במסה, חודש בנומה, קייטרינג עצמאי ועוד כל מיני הרפתקאות, הוא התפוצצות של בטחון עצמי ואמביציה. הוא עזב את מסה כדי להתקדם מעמדת הסו-שף לעמדת השף, הוא בטוח בעצמו מאוד והוא טס קדימה. אבל הטיסה הזאת משפיעה לרעה על האורחים שלו. המארחת הלא מספיק מיומנת, השירות המבולגן, המנות שיוצאות כשאגלי הזיעה (המטפוריים) של הטבחים עוד עליהן. כל אלה לא מאפשרים לחוויה שהוא מופקד עליה להיות טובה כפי שראוי היה שתהיה.

על סיגריה בחוץ הוא מבקש שנרשום תאריך: 23.05.2016. זה היום, הוא מבטיח, שבו יפתח את המסעדה הכי לוהטת בתל אביב. בינתיים, הוא אומר, אני צריך עוד להשתפשף.

על ארוחת הבוקר

ארוחת הבוקר שלי. בדרך כלל היא סתם סנדביץ מול המחשב בעבודה, בדקות שבהן נגזר עלי להעיר את אחרוני התאים הישנים ולעבור לסוג של הכרה. בערך פעם בשבוע, תאי המוח האלה מבקרים בתחתית או ברוטשילד12 לפני שהם פוגשים את המחשב, ואז יש להם עוד כמה דקות של איטיות בוקר מופלאה.
את הסנדביצ'ים של מול המחשב, אני בדרך כלל מכין בבית. זאת עוד דרך להרוויח כמה דקות, שאת חלקן את מקדיש למחשבה מה ישמח אותה (מכין גם לה, ברור), או להכנת נאומים חוצבי להבות, אותם אנאם בפגישות היום, אשכנע את העולם בגאונותי, ואפזר בנונשלאנט רעיונות מבריקים לכל עבר.
אבל לא באנו לדבר כאן עלי. בסך הכל, כל הסיפור הזה הוא הקדמה לפיד האינסטאגרם של mojakou, בחור יפני שגר בטוקיו, ומצלם בכל בוקר את ארוחת הבוקר שלו. הארוחות עצמן, סטנדרטיות. התמונות, לעומתן, משתהות עוד רגע, איטיות, כאילו אפשר לראות בהן את הצלם עומד מעל האייפון ומתכנן את נאומי היום.
בוקר טוב.
פה יש זמן להכין נאום ארוך

 

קלאסה

סלט באק צ'וי חם

את כבר בפתח-תקווה, אני שואל אותה. לא, אני חושבת על השבוע שיהיה לנו. יש את החתונה של אסף, שתהיה כיפית, ואת היומולדת שלך. מלא שמחות, אני אומר לה, מדגיש את הח' כשצריך ואת הכ' כשלא צריך, מלא שמחות ברוך השם. ואתה? חושב רגע על כל הדברים שלא הספקנו בסופשבוע. מה? להיות עוד קצת במיטה, ללכת לסרט, לבשל ביחד, לשתול את השתילים החדשים. [מתכון ותמונה, מהמזווה של אלנה]

 

מאוד זוגי, שמן שומשום

חומרים

  • חצי קילו בייבי באק צ'וי (יש כמעט בכל דוכני הירוקים בשוק)
  • כפית רוטב דגים
  • 1 כפית סירופה אגבה (או מתוק אחר)
  • 1 כפית שמן שומשום
  • 1 כפית קורנפלור
  • 2 כפיות שמן זית
  • 1 כפית מלח ים אטלנטי
  • 10 בצלים ירוקים, קצוצים
  • 2 שיני שום, פרוסות דק
  • מעט גי'נג'ר, פרוס דק

אופן ההכנה

  1. קוטמטים את בסיסיהם של עלי הבאק צ'וי, ופורסים את העלים לרצועות בעובי של סנטימטר וקצת, כאילו היו נודלס.
  2. בקערה קטנה, מערבבים את רוטב הדגים, האגבה, שמן השומשום והקורנפלור, עד ליצירת מרקם אחיד.
  3. מחממים את שמן הזית במחבת גדולה, על אש בינונית. מוסיפים את הבאק צ'וי והמלח, ומאדים כמה דקות, עד שהעלים רכים ומראם קצת נבול.
  4. מוספים את הבצל הירוק, הגי'נג'ר ופרוסות השום, וממשיכים לאדות.
  5. מערבבים פנימה את הרוטב, עד שהוא עוטף ברכותו את הירקות. מגישים מייד.

ספגטי מיטבולס

 

אחד הדברים הכי דפוקים בלבשל לשני אנשים, הוא לעשות את זה בלי 100% חשק. גם ככה חצי מהארוחות שלנו הן מחוץ לבית, וב-90% מהזמן המקרר שלנו די דומה למקרר של משפחה עם שלושה ילדים, אז מה דחוף עכשיו לבשל, תגידו לי, מה. אבל בכל זאת, כבר כמה ימים שאני רוצה לעשות ספגטי מיט בולס. וכבר קנינו בשר בסופר בוויצמן, ואני שונא להקפיא, והייתי צריך לקום רגע מהמחשב, כי בכל רגע נתון שבו אני יכול לבחור בין להיות במטבח ללכתוב סמינריון, אני בוחר במטבח.

ובכל זאת, אחד הדברים הכי דפוקים בלבשל לשני אנשים, הוא לעשות את זה בלי שאתה לגמרי בעניין. כלומר, ככל הנראה אם יש לך את הכישורים הבסיסיים, זה לא יצא ממש גרוע, אבל בכל זאת. אתה תקרוץ קציצות (יפות דווקא), ואז תתחיל לטגן אותן. ואחרי הנגלה הראשונה, אתה תתעצבן על המחבת הקרמית הטפשית הזאת, שהכל בסוף נדבק אליה, ואת הנגלה השנייה תעשה בתנור. ואז תקלוט שקיצור הדרך שעשית כשבחרת לא לשים את הקציצות על רשת אלא בתוך התבנית, היה ממש טפשי, כי אין לנוזלים לאן ללכת. ואיכשהו אתה תפתור את זה, ותגיע לשלב של הרוטב, ועכשיו אתה כבר לגמרי מוכן לחתוך ולעשות קיצורי  דרך, כי גם ככה, יש לך קציצות שנעשו בשתי צורות שונות, וערימה של כלים לשטוף, ולרגע אתה שוקל להקפיץ את כל הכבודה הזאת ישירות אל פח האשפה. ואז מגיע איזה רגע, שמונחות לפניך ערימה של קציצות מטוגנות ומפורקות וערימה גדולה פי כמה של קציצות אפויות, ככל הנראה סבירות. והרגע הזה, הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שכל העיסוק הזה, כל כולו היה כדי שתיקח חצי פיתה, תתן בה מריחה יפה של מיונז ועוד אחת של חרדל, הכי פשוט שיש במקרר, ותעמיס לתוך את כל המטוגנות המפורקות האלה.

וביס אחד לתוך חצי הפיתה הזאת, עם הקציצות המטוגנות, שקצת שרופות בקצה, עם חתיכה גדולה מדי של בצל שלא נקצץ כמו שצריך, לוקחת אותך ישר לגז הנמוך בבית של ההורים. זה שכשמטגנים בו קציצות, יש כמה שמשאירים עוד כמה דקות במחבת, שאפשר יהיה לאכול אותן מייד. זה שכשמטגנים בו בשר טחון אתה תוקע כף פנימה, ושופך אותה, על מיציה, לתוך חצי פיתה, עם חרדל ומיונז. ועכשיו מה, תתלונן על קארמה של בישולים? זין.

מתכון, שנראה טעים לאללה, אתם מוזמנים לנסות ב Backedbree.com