מעשה במסעדה ושמה רה מיאן

יום ראשון אחרי הצהריים בווינה. זוג מטיילים ישראלים תמימים יוצא את חדר המלון שלו בניסיון למצוא משהו לאכול. המסעדה האיטלקית שהמליצו לו עליה – סגורה. המסעדה שסימן בטיול אחר בשכונה – סגורה גם היא. הפיצריה שנראית קצת עלובה אבל חייבים לאכול- סגורה. הדבר היחיד שפתוח הוא קוקטייל לאונג' שבו מוכרים לזוג המסכן טוסט "שופטים" (במיוחד הבחורה מסכנה. הבחור הוא הרבה יותר קול בנוגע לרעב שלו. הבחורה היא למעשה, אם מורידים את ההתייפיפות ואת התנהגותה הנאותה בשאר הזמן, תינוקת מגודלת כשמדובר ברעב).
הטוסט מרגיע את השניים לעוד זמן מה. הם מסתובבים באיזה מוזיאון. לא משהו. מחפשים את אולם הקונצרטים בו הזמינו קונצרט. לא מוצאים. עברו כבר שלוש שעות מאז הטוסט, ושום דבר מתכניותיהם לא צלח בידם. הם גוררים את רגליהם בחזרה למלון, מתלבטים אם לתת לעיר עוד הזדמנות או פשוט לשתות בירה וללכת לישון. בדרך הם חולפים על פני מסעדת אוכל אסיאתי שקוראים לה רה מיאן. אולם גדול ולבן שבסופו מטבח פתוח. הם אף פעם לא היו טובים בהתנגדות למרק אסיאתי.

הטבח הזה יעיל כמו חמישה אנשים לפחות

הם נכנסים. הריח טוב. הטבח החביב (פה בתמונה) מגרר אטריות ישירות למים הרותחים. הם מזמינים מרק דמפלינג צמחוני (בשבילה), מרק טום קא גאי (בשבילו) וסום טאם (מתים על סלט פפאיה, שניהם). הם מחכים, מעט עייפים מהיום, מעט עייפים מהאוכל שהעיר הזאת מציעה להם, ביוקר ובלי הצדקה, ובעיקר מאוכזבים. חמש דקות לאחר מכן מגיעות שתי צלחות מרק קטנות. הבחורה לוגמת את המרק בזהירות. והופה! עשרים אחוז שיפור במצב רוח. יש שם ירקות כמעט חיים. יש שם תיבול. יש  שם טעמים. אין שם בשר. ואין שם טיגון בשמן עמוק. המרק הזה לא הגיע מהצ'יפסר! בחשש מה היא מגישה את הצ'ופ סטיקס שלה לסלט הפפאיה, מפחדת להתאכזב. וגם הוא בדיוק כמו שהוא צריך להיות: חריף, רענן, עם מתיקות עגבניית השרי ופריכות הבוטנים. היא מרימה את מבטה של הבחור שלה, וגם הוא, לוגם מהמרק שלו ומחייך. מחייך. שמח. אני חושב, הוא אומר לה, שאם היו מחליפים את כל האוכל האירופי באוכל אסייאתי, לא הייתי מתנגד. הבחורה הייתה מביעה את הסכמתה, לו רק לא הייתה עסוקה במחשבה שהיא רוצה לגור בתוך הדמפלינג שלה.

הזמנו גם קארי צהוב. אבל הוא היה סתם קארי צהוב. לא שירה.

2 תגובות בנושא “מעשה במסעדה ושמה רה מיאן”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *