מחניודה מסעדה

לפני שלושה חודשים (בדיוק, מסתבר) כתבתי כאן על יודל'ה, הבאר של מחניודה. זה התחיל ככה:

יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. כן, זה הבאר של מחניודה, אבל הוא אינו באמת באר. מה הוא כן? יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא הרחבה של המסעדה. לצערי (?) לא הזדמן לי עדיין לאכול במחניודה, אבל הלוק הכללי והקונספט הם סוג של גרסה פשוטה למסעדה עצמה.

והנה, נביא גדול וחוזה עתידות שכמוני, הודיעה לי יושבת הבית לפני כחודשיים שהוזמנו מקומות, וביום שישי ה-7 בינואר 2010 אנו (היא, בת דודתה ואני) עתידים לסעוד במסעדה המדוברת, מוקד העלייה לרגל החדש אשר בירושלים. מה שהתפספס בתחזיות שלי, היתה העובדה כי ביום המדובר אהיה בסופו של שבוע עבודה מתיש ואינטנסיבי וכי על ראשי תרבוץ ערימת מאמרים מרתקים הדנים בסוגיות מוסריות נעלות של מיקור חוץ משפטי. כך או כך, בסופה של התלבטות מייגעת הוחלט כי המאמרים יחכו, הטוסטוס יחנה בצומת הנוסטלגית שבין רחוב מרמורק ויהודה הלוי, ואנחנו נעמיס את עצמנו על האלפא של הבת דודה בדרך לירושלים.

התחלנו בסיבוב בשוק מחנה יהודה. השוק הזה, סלחו על פרץ הנוסטלגיה, מזכיר לי את סיום התיכון ואת תקופת הצבא. שם נשתלו הזרעים לעיסוק שלנו, חבורת ילדים פוחזים, באוכל ובאלכוהול. מתענגים על בורקס טורקי מרמלה, מנסים איזה בקבוק וודקה או יין זול, ומצטיידים בשקיות ענק של סוכריות גומי. בשנים שעברו מאז, התפתחו קצת בלוטות הטעם שלנו והתפתח גם השוק, וכך התחיל המשחק המקדים שלנו עם מחניודה בסיבוב בשוק, שכלל הפעם ערימה של סוכריות גומי ואחרות (הבת דודה), גבינות וחרדל אגוזים מהמם אצל באשר, גרנולה מדוכן הפיצוחים של מזרחי, שתי כוסות אספרסו בלוק וינטג'י גמור שהשכיחו את העובדה שלא נקנו קפסולות כבר שבועיים, וארבעה חבושים ענקיים וצהובים שיהפכו עוד רגע לריבה. לקינוח, עצרנו בקובה בר של מסעדת אמא. חלקנו מנה טובה של  קובה מטפוניה, מרק כתום עם עלי תרד, שתי קוביות יפות של דלעת, עגבניות וארבע קובות טעימות. לצידה טעמנו קובה מטוגנת של אורז, עם טחינה בינונית וחמוצים משעממים. מסעדת אמא המקורית שוכנת לה בפאתי השוק כבר אלוהים יודע כמה שנים, והדוכן הקטן בשוק סובל מבעיה אחת בלבד, והיא פנפון יתר. היו צריכים להגיש כאן את הקובה במנות אישיות, בקערות חד פעמיות מתכלות ובעמידה, ולא בצלחות מבהיקות עם כפות ענק. יותר מהכל חשבתי שם על קערות עלי הבננה המיובשות שמגישים בהן תבשילים מסורתיים בפינות רחוב בהודו. בכל מקרה, הקובה בר של אמא הוא מקום ראוי. ביציאה ממנו, אגב, יש דוכן חדש שמתמחה בפיש&צ'יפס והוא נראה מבטיח.

בסדר, בסדר, מחניודה. בשעת צהריים של יום שישי, המסעדה הזאת היא האסקפיזם המושלם מהקור הירושלמי, מהגברות כפופות הגב ולמודות השנים ומהשלט הגדול של מרכז יהדות כורדיסטאן שנמצא ממש מולה. דלת שהמארת ממהרת לטרוק מכניסה אותך לחלל הרועש, עם המטבח הפתוח, עם דקלון וזוהר שמזכירים שאתה עדיין בירושלים, ועם הבטחה לאוכל הכי טוב בעיר. יש סוג כזה של מסעדות, כמו ננוצ'קה, הבסטה או הסלון של אייל שני, מסעדות שהכניסה אליהן מבטיחה כניסה לעולם של הדוניזם מושלם, של אוכל מלא בתשוקה, של צלחות שבורות ושל סמים בשירותים. וזה בעיני הדבר הכי שנוי במחלוקת שאפשר להגיד על מחניודה. מצד אחד, אין דבר משמח יותר מבקבוקי ויסקי שנפתחים כך באמצע היום, בקבוקים ריקים של קאווה מנופצים בקול וזוגות אוכלים מתוך קערת נירוסטה גדולה. מצד שני, אין דבר יותר מעצבן מחבורת חוגגים שיכורים שואגים שמתרוצצת ברחבי המסעדה עם מגדל צלחות.

למנה ראשונה חלקנו יושבת הבית ואני מנה של פולנטה ומנת חמשוקה. הפולנטה הצדיקה את מעמדה כמנת הדגל של המסעדה. בתוך צנצנת זכוכית נחה לה פולנטה רכה, כשבתוכה מסתתרים שלושה גבעולי אספרגוס, מעליה ראגו של פטריות טריות ומעל הכל פרמזן מצוינת בכמות נדיבה. בתוך הצנצנת הסגורה הזאת נמסים המרכיבים האלה אחד לתוך השני, וכל ביס מביא איתו רכות בטעם אחר. מנת החמשוקה היתה בעיני המנה השנייה המצטיינת של הארוחה. על מצע של טחינה ויוגורט בפאלו נח לו "קבב מפורק", קצוץ וטעים. יחד איתם במחבת התערבבו קצת עמבה, ממרח פלפלים חריף ושלוש עגבניות שרי צלויות. פיתה שליוותה את המנה היתה דקה מדי ויבשה.

חמשוקה במחניודה
שם דבילי, מנה מעולה. חמשוקה

בת הדודה ניגשה ישר לעניינים ובחרה בפילה בקר טעים מאוד שלנו עם פירה (או משהו דומה). שתי קוביות הבשר שקיבלה הגיעו יחד עם פירה וקצת אספרגוס, והיא דיווחה שטעים לה מאוד, אם כי הבשר היה קצת נא מדי לטעמה. יושבת הבית פרשה בשלב הזה, ואני העתקתי את ההזמנה מהזוג שישב לצידי, ובחרתי בקלאמרי צרובים. 5 גופים שמנמנים וטריים של קלאמרי הגיעו אחרי סיבוב קצר על הגריל, כשהם עטופים ברכז רימונים (ירושלמים קוראים לזה עו, עם ע' גרונית מאוד), ולצידם שוב עגבניות שרי צלויות, טחינה עם יוגורט וההברקה האמיתית של המנה – קרם חצילים שרופים. קרם אוורירי בצבע שחור, מלא בטעמים של אדמה ושל קליפת חציל שרופה, ולגמרי מרגיש כמו החיבור הנכון בין הים ליבשה. לטעמי המנה הזאת סבלה מעודף מרכיבים (היו שם גם קונפי שום ונבטי חמניה) ומחמיצות יתר, ובסך הכל היא פספוס מבחינתי. לזכותה של הברמנית ייאמר שהיא היתה מאוד קשובה לתלונה הזאת שלי, ורק שאלה מדוע לא אמרתי זאת קודם והיא היתה מחליפה את המנה.

בתמונה: הבטחה לא ממומשת

בכלל, למרות מה שאומרים על השירות המתנשא של המסעדה וההתעלמות מטלפונים, הברמנית ששירתה אותנו היתה סופר נחמדה ומפנקת, אך גם כזאת שלא מפחדת להגיד את דעתה על המנות ויודעת לשיר את התפריט היומי של המסעדה, וכאלה הן דבר שלא יצא לי לפגוש הרבה בירושלים.יחד עם 3 כוסות של גינס, 2 טובורג, מרטיני ולימונצ'לו, השאירה כאן בת הדודה, כ-450 ש"ח. השארנו עוד 70 שקלים טיפ וחזרנו הביתה, לשנ"צ מושלם.

נחזור לכאן? בטח.

תגובה אחת בנושא “מחניודה מסעדה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *