יודל'ה. לא באר

יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. כן, זה הבאר של מחניודה, אבל הוא אינו באמת באר. מה הוא כן? יוד'לה, הבאר של מחניודה, הוא הרחבה של המסעדה. לצערי (?) לא הזדמן לי עדיין לאכול במחניודה, אבל הלוק הכללי והקונספט הם סוג של גרסה פשוטה למסעדה עצמה.

זה מתחיל במבנה. במרכז הבאר נמצאת עמדת בישול גדולה. להבות גדולות, מחבתות עולות ויורדות, פעם בכמה דקות מודלק איזה ערק. ביום חמישי לקראת השעה אחת עשרה, המקום עמוס בירושלמים שבאו לשמוח. הטבחים מזיעים, הבחורים מחפשים להתפרק, הבחורות נראות בלי הרבה פוזה. תפריט האלכוהול מצומצם; בירה מגישים כאן בכוסות של 370 מ"ל. למה הגודל הזה? ירושלמים, לך תבין. שתינו, האחות ואני, שתי כוסות של סטלה (25 ש"ח) טרייה וצוננת. על הבאר בעיקר כוסות של קאווה וצ'ייסרים של וודקה, לא נראה שמישהו כאן מתרשם מקיר היינות. לקראת סוף הבירה מוצאת לנו המלצרית / מארחת מקום ישיבה על החלון שפונה לרחוב. מקום טוב. אנחנו מקבלים גם תפריט אוכל.

התפריט כאן משתנה כל יום, מודפס על נייר חום. כמו שבטח קראתם על המסעדה האם, שמות המנות מסתוריים, מספרים מספיק כדי לתת תמונה כללית של המנה, אבל בפירוש לא מפרטים יותר מדי. ניכר שהאנשים שמכינים אותן עושים את זה באהבה אין סופית, ובכלל, אם יש דבר אחד מובהק בקשר ליודל'ה, זו האהבה. האנשים כאן אוהבים לאכול, הם אוהבים לשתות, והם רוצים להיות שמחים. ניכר כי אסף גרניט וחבורתו, האנשים שלעולם יגרמו לי להתגעגע לביסק הסרטנים של "אדום", אוהבים גם הם. לרגע אני חושב שזה בדיוק מסוג המקומות שקוראים עליהם במדריכי טיולים לברצלונה, כאלה שיש בהם סצנה מטורפת של אוכל, מנות שנעשות באהבה ממה שהיה היום בשוק ואנשים שמחכים שעה בתור. אה, אני מדבר על Cal Pep!! (היא התעצלה לחכות שם בתור, אלה הדברים שזוכרים אצלנו, מה לעשות).

אנחנו הולכים על שרימפס בערק (44 ש"ח) ועל מנת הסביח (34 ש"ח), ממנות הדגל. אחרי כ 25 דקות מגיעה המלצרית, מספרת לנו בביישנות  שהמנות שלנו מייד יוצאות. ברור לכולם שהיא פשוט שכחה להזמין אותן, ואנחנו שואלים אותה על כך. בחן, יש לומר, היא מזמינה אותנו למנה של לחם בינוני עם חמאה מצויינת ומתובלת במלח גס ולשני קרוקטים מצויינים של שרימפס, שמעבירים כמה דקות עד שמגיע האוכל. מנת השרימפס קטנה מאוד. 5 שרימפסים, אחד מהם קטן בהרבה מגודל לגיטימי של שרימפס. הם נחים בתוך שלולית של שמנת, עגבניות וערק ומקושטים בשתי עגבניות שרי צלויות. עכשיו, חזרה למשפט הפתיחה – יודל'ה, הבאר של מחניודה, הוא לא באמת באר. למה? כי באר שמגיש שרימפס, אלא אם הוא אויסטר באר, לא אמור להגיש שרימפסים לא מקולפים ושעירים. אתה לא יכול להתחיל עם בחורה בעודך שולף בידיים חשופות בשר מקליפתו. למעשה, קילוף שרימפסים בשמנת בבאר הוא אחד המעשים המטריחים ביותר. הוא מסיח את דעתך מהחברה, הוא כרוך בעבודה רבה, והוא לא נותן לך שניה אחת להתרכז בטעמו של הבשר. בשנייה שהצלחתי, גיליתי שרימפסים טובים וטריים, ורוטב טוב מאוד ונכון להיספג בלחם. מנת הסביח, לעומת זאת, היא משאלתם של כל החצילים הקטנים כולם. חציל קטן שרוף על האש, מקולף, נח בתוך שלולית של טחינה טובה (תקראו עליה אצל דודי ונעמה

, תעשו לי טובה) ועגבניות מרוסקות, מעליו תפוח אדמה מבושל שטוגן בשמן עמוק ועמבה חריפה במידה הנכונה. מנה מצויינת.

עוד סיבוב של בירה, היא נשארת עם סטלה, אני בטובורג (18 ש"ח). אנחנו מחפשים את המלצרית כדי לבקש חשבון. זה לוקח לנו עוד איזה 20 דקות כדי לקבל אותו. אני חושב עם אשוב לכאן, נראה לי שכן. אולי לערב עם יותר וודקה. בינתיים בחוץ, ירושלים. היא מספרת לי על הניסוי שהיא עושה עם חברה. הן בודקות תיאוריה שהגו, לפיה כל המקומות בעיר, עמוסים ככל שיהיו, מתרוקנים לגמרי עד רבע לאחת. השעה כבר קרוב לחצות וחצי, אני מהמר שהיא צודקת.

6 תגובות בנושא “יודל'ה. לא באר”

  1. פתאום זה "היא", אה?
    *היא* הייתה רעבה והייתה עוד שעה המתנה! שבסופה היא הייתה מקבלת ארבעה טאאסים שאפילו ילד קטן לא היה שבע מהם. זה מה ש*היא* 🙂

  2. מצחיק, חשבתי שזה רק אני שמקטר כמו איזה סבא על השירות בכל פעם שיוצא לי לשבת במסעדה ירושלמית. מצד שני, זה קצת הכנה לברלין, לא?
    😉

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *