טאפאסים!

טוב, חזרנו מברצלונה ועוד לא אמרנו כלום על טאפאסים. אז יש לי מילה אחת בשבילם: שקר!
ויקיפדיה אומרת שיש שתי אגדות על מוצא הטאפאסים. האחת היא שהמלך משהו משהו נעזר בטאפאסים, יעני בנשנושים קטנים בין הארוחות, כדי להחלים ממחלה קשה. כולנו היינו שם. הבטן שלך לא משהו, ואתה אוכל קערות קטנות של אורז לבן מגעיל שאימא שלך מכינה לך בדאגה רבה כדי להחלים. סבבה. האגדה השנייה היא שפעם פאבים היו מכסים את כוסות המשקה שהגישו בגבינה או נקניק כדי למנוע מהזבובים למצוא את דרכם לשתייה. עוד יותר סבבה.
עד כאן, הטאפסים דווקא מתנהגים כמו שהם אמורים. הם נשנוש. הם כיסוי. הם משהו בין ארוחות. וזה המשיך. אמא שלי, קצת פחות עתיקה, סיפרה לי שכשהם היו באורגוואי בשנות ה-70, כל בר היה מבטיח מלא טאפאסים כדי שיבואו לשתות אצלו. וככה היית שותה צנזנו (נשבעת שזה מה שהם שתו) והברמן היה דופק לך איזה שלוש פרוסות נקניק, בשביל הטעם. כידוע, אוכל צריך שתייה, אז היית מזמין עוד צנזנו. והברמן היה מפנק אותך באיזה חריץ גבינה קטנטן. טעים. היית נשאר עוד. מדבר עם חברים שלך. שותה עוד. בקיצור, תורמוסים.
אבל מאז, הטאפאסים תפסו תחת. הם נהיו עאלק מטבח קטלוני. הם נהיו עאלק אותנטיים. אז זה הולך ככה: אתה מגיע למסעדה ומקבל תפריט באורך יוטבתה בעיר בשנותיה היפות. חמש מאות סוגי צלוחיות. אז אתה מתחיל לעבוד אצל התפריט. אתה בוחר כזה. אתה בוחר כזה. אתה מתלבט על זה ואתה מוותר על זה. יאללה, הגעת לחמש מנות, שזה יותר ממה שאתה צריך לבחור בכל ארוחה אחרת. ואתה ממתין בסבלנות. כדי לעבור את השלב הזה, בדרך כלל מביאים לך פאן קון טומטו, שזה טוסט עם שמן זית ועגבניות, שאותו דווקא הייתי יכולה לאמץ בכיף.
ואז אתה מקבל, לא מפתיע האמת, חמש צלוחיות. הן יכולות להיות צלוחיות מצויינות, כמו שלוש פרוסות דקיקות של מוחאמה, שזה טונה מיובשת בשיטה ערבית עתיקה, עם עגבניות ופלפלים קצוצים דקדק, שעושים לך נעים מאד בפה, או ריבוע בגודל שלושה על שלושה סנטימטר של מוסקה נימוחה. הן יכולות להיות צלוחיות בינוניות כמו פטאטאס בראווס, שזה תפוחי אדמה ברוטב מיונז וצ'ילי מתוק, שלפעמים בא לך בול על הבירה. או שתי חתיכות קטנטנות של דג כריש (monkfish), שהוא כנראה דג המאכל הכעור ביותר בעולם, ששוחה בחומוס רך רך עם עגבניות. והן יכולות להיות צלוחיות תמוהות כמו Pimentos de padron שהם פלפלים מהאי פדרון. מדובר בפלפלים ירוקים קטנים מתוקים. טעימים, לא אכחיש. אבל פלפלים. שמגישים אותם קצת קלויים. אוקיי.

מוחאמה עם שקדים. במנה שהיא ללא ספק ביתית בגודלה (annalibera)

אז אכלת שלושה ורבע ביסים. אולי ארבעה ורבע. אתה לא רעב. אבל אתה גם לא שבע. אתה נינוח. כי זה טאפאסים. והם לא אמורים לעלות הרבה. ואתה בחופשה. ואתה יודע שמקסימום תזמין עוד. אז בינתיים אתה מזמין חשבון. ואתה לוגם עוד קצת מהבירה שלך. אולי שותה איזה קורטדו קטן. ואתה מגלה שאתה הולך לשלם על ניחוח האוכל הזה חמישים שישים יורו!
ובפעם הראשונה, אתה אומר יאללה, שיהיה. אבל אז עוברות שלוש שעות ואתה נהיה רעב שוב. ואתה הולך למסעדת טאפאסים אחרת, כדי לשבת שוב חצי שעה מול התפריט, ולבחור עוד חמש מנות, שמגיעות בעוד חמש צלוחיות קטנות שלא משביעות אותך, כדי לשלם עוד חמישים יורו על משהו שהוא אפילו לא רבע ארוחה!
אז אתה מתעצבן! אתה אומר לעצמך: אני רעב! אני רוצה אוכל! אני רוצה תבשיל חם עם מלא מלא אוכל בתוכו! ואני רוצה שהוא לא יעלה יורו לביס, בדיוק כפי שקורה במדינות אחרות! אבל זה לא קורה. ואתה ממשיך לנסות, וכל טאפאס ממשיך לעלות ארבעה חמישה יורו, לזולים שביניהם. ואתה נהיה יותר ויותר מתוסכל, עד שבסוף גם אתה, כמו כל התיירים, הולך לאכול פיצה.
אבל אני יש לי נקמה. נכון התורמוסים? נכון אדממה? נכון חומוס מבושל עם פלפל שחור? יום אחד הם יהיו המטבח הישראלי. יקראו להם צלוחיות (זלוהיות, אם אתה דובר אנגלית). הם יסמלו את השבת אחים גם יחד של התרבות הישראלית. הם יופיעו ביחד עם צלוחיות אחרות כמו: כף קוטג' עם פלח עגבניה. לבן עם צ'ילי חריף. חביתה בלחמניית ביס. חומוס עם בצל. פול ירוק. ואפילו עגנגב: עגבניה מאיזור הנגב שגודלה בתנאים מחמירים ועושה לך שיר בפה. הם יעלו עשרה שקלים לצלוחית. ואם אתה תייר, בדיוק כמו השבעה מיליון שפוקדים את ברצלונה בשנה, הם יעלו לך חמישה דולר לצלוחית. אתם תראו, אני עוד אראה להם מה זה.

4 תגובות בנושא “טאפאסים!”

  1. תראי איזה הבדל, אתה בא לאכול במסעדה ישראלית ערבית כזו, איך שבאת עוד לא הזמנת מים ישר קיבלת איזה 6-7 סלטים +פיתות וזה בלי כסף, יעני רק אל תהיה רעב לנו פה.
    רק מזה אתה יכול לשבוע.

    נבלות הספרדים האלה. עוד מתקופת הרקונקיסטה.

  2. אני חובבת גדולה מאד של אוכל קטן. במסעדות דגים מהסוג שממלא את השולחן בצלוחיות (או זלוהיות, חיח) סלטים לפני העיקרית, אני שוכחת לגמרי מהדג. אבל יש זלוהיות (כמו במנטה ריי המופלאה) ויש זלוהיות (כמו העלבון לאינטליגנציה, לחיך ולכיס שתיארת כאן) ועושה רושם שהישראליות שולטותתת, שזו אחלה נחמה למי מאיתננו שנשאר בתלביב המהבילה:)

  3. הכשל הוא במחיר לטאפס – זה לא אמור לעלות ארבע חמש יורו. זה מאוד יקר . טאפסים צריכים לעלות יורו אחד. ככה זה במקומות אחרים בספרד שהם לא ברצלונה כנראה

  4. הדס, תודי בזה, את אומרת כל הזמן רקונקיסטה רק כי יש לזה מצלול יפה, נכון?

    הילי, גם אני בדרך כלל מעדיפה בקטן. אבל הם הכי מגזימים.

    כאן בדרום ספרד, יופי! קיוויתי שמישהו יכתוב את התגובה הזו ויחזיר לי את האמון בספרד שמחוץ לברצלונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *