כיף בתאילנד!

בשבילי, ספרי בישול הם קודם כל ספרים. ואני יודעת שספרים הם הרבה דברים, אבל בשבילי ספרים הם סיפור על אנשים. את הסיפור הזה אפשר לספר מהרבה נקודות מבט ובהרבה טכניקות, וספרי בישול עושים זאת כמובן בעזרת האוכל והבישול או האפייה.
כמו בכל ספרות, אני חושבת שגם בספרי בישול יש ז'אנרים ואופנות. אני חושבת, למשל, על ספרי הבישול שרווחו כשהייתי ילדה. במרכזם עמד האוכל. בישולה של שולה מודן או ספר הפשטידות של קובי בר או הספרים של חנה שאולוב. כל אלו הם ספרים שרצו לספק מידע שימושי. מצד אחד עמד איש או אישה, מכובדים ובעלי ידע, בצד השני עמדו נשות ישראל, עסוקות ובעלות רצון לגוון, ובתווך עמדו חומרי גלם פשוטים, זמינים וזולים. התפקיד של הצד האחד היה להסביר לצד השני איך להשתמש באותם חומרי גלם כדי ליצור עבור המשפחה ארוחת ערב טעימה, אפשרית ולעתים אפילו מרשימה.
אחר כך הגיעו ספרי בישול אחרים, אלו שבמרכז שלהם עמד השף או השפית. אהרוני, אולי היה הראשון, ואחריו הגיעו שפע של ספרי בישול, כמו אורנה ואלה, חיים כהן מבשל, גיל חובב, ג'יימי אוליבר וכו', שבהם לא היו שני צדדים שווים במעמדם, אלא צד אחד היה הגיבור החד משמעי של הספר, ובצדדים עמדו המבשלים הביתיים (שהפסיקו להיות נשים בלבד, תודה לאל) וחומרי הגלם שהוא אוהב. ככה אפשר היה לספר סיפור חדש. לא עוד פרקטיקה יבשה בעלת מטרה ברורה וחדגונית אלא חגיגה של טעמים אישיים, לעתים על גבול הקפריזיות.

סום טאם, המנה שאכלתי הכי הרבה פעמים בתאילנד.
סום טאם, המנה שאכלתי הכי הרבה פעמים בתאילנד.

לתוך האקלים הזה נכנס הספר של עדי עליה, סאנוק, שנועד לספר על אוכל אנשים ומקומות בתאילנד. ועדי (שעל אהבתי לאישיותה האינטרנטית כבר כתבתי) עוזבת בצעד שקול היטב את מרכז הבמה ומפנה אותה לעשרה אנשים אחרים. כל איש זוכה לסיפור וכל איש מבשל את המאכלים שהוא יודע. ככה מקבלים חצי ספר בישול וחצי רומן עשוי היטב, שמקפל בתוכו תמצית עולם. וזה כל כך חינני ומשמח ומרתק, שהקוראת מוצאת את עצמה קוראת את הספר פעמיים. פעם אחד היא קוראת את הסיפורים, כאילו זה היה עיתון מהסוג שלא עושים פה בדרך כלל. ופעם אחת כדי למצוא לעצמה מה לבשל.
ובפעם השנייה היא נתקלת בהחלטה מקסימה נוספת. זהו ספר תאילנדי לישראלים, ועדי עושה הכל כדי שהעולמות האלו ייפגשו. הספר כולל הסברים מפורטים על איפה אפשר למצוא את חומרי הגלם הראווים לבישול תאילנדי בישראל, ובמקומות בהם קשה להשיג את חומר הגלם המקורי היא מתעקשת לדבר על תחליפים שיעשו כבוד לתרבות המקור ולתרבות היעד. ההתאמה הזו דורשת הבנה מעמיקה בשתי התרבויות ולבה של הקוראת מתרחב, כמו בכל פעם שהיא נתקלת בשני צדדים שנפגשים בלי לריב.
ואז מגיעים המתכונים. המתכונים הם של אנשים רגילים שמבשלים במטבחים רגילים והם נראים ככה. אין כאן צילומי ג'לטין בצלחות פאר, רק הצלחת שהקוראת עשויה הייתה לפגוש לו הייתה מתגברת על ביישנות התיירת שלה. וההימנעות הזאת מהפאר הלא רלוונטי יוצרת אפקט מעניין: מצד אחד, הקוראת רוצה לסגור את הספר ולהשאיר שם את התבשילים, כדי לא לקחת אותם מהמקום אליו הם שייכים, ומצד שני, היא רוצה לרוץ מייד לשוק, לנסות הכל ולעשות שלוש ארוחות תאילנדיות ברצף, כולל מתכונים שברור שנועדו לתאילנדים בלבד.
הרבה זמן לא נתקלתי בספר בישול משמח כל כך, בקיצור.


סאנוק: אוכל, אנשים ומקומות בתאילנד. כתבה וצילמה עדי עליה. בהוצאת כנרת.

4 תגובות בנושא “כיף בתאילנד!”

  1. סאנוק הוא בלוג נפלא, ואוכל תאילנדי הוא אחד האהובים עלי (למרות שלא הייתי בתאילנד, אם זה כמו ב"בית התאילנדי"- זה טוב).
    מה בערך אחוז המתכונים הצמחוניים בספר (לא כולל רטבי דגיםצדפות, שאני אוכלת)?

  2. אני יודעת שאני בדעת מיעוט, אבל כמו כולם- חיכיתי חיכיתי לספר ובניגוד לכולם ממש התבאסתי ממנו.
    קודם כל, אם מתחילים מרושם ויזואלי, דיברו המון על הצילומים והם נראים רע. אולי הבעיה היא גרפית אבל הכול חשוך יחסית ובכלל לא מעורר תיאבון.
    חוצמזה, בתור צמחונית יש בספר הזה כשלושה מתכונים רלוונטיים שהם לא רטבים (וגם ברטבים, מה לעשות, איכשהו תמיד נכנס נאם פלא). אני יודעת, אני יודעת, זה כנראה מה שאוכלים בתאילנד. אבל אני בטוחה שהיה אפשר למצוא עוד אי אילו מתכונים שאינם כוללים בשר/עוף/חזיר/דג/פירות ים ולא להפוך את הדפדוף בספר עבור מי שאינו אוכל בשר ודגים מייאש מאין כמותו.
    ולגבי הסיפורים, ובכן, יופי, אבל זה היה יכול להישאר בלוג מרתק ולא להפוך לספר הבישול המאכזב (עבורי).

  3. טליה, כן, זה בלוג מהמם.

    היליר, אין הרבה מתכונים צמחוניים, אם לא מחשיבים דגים (אנחנו אוכלים דגים). אבל איכשהו תמיד נראה לי שכל האורז מטוגן/קארי/נודלס אפשר להכין גם בלי בשר, ולהחליף אותו בטופו, כל עוד מוכנים לשים את הרוטב דגים.

    ציפי, אני מסכימה איתך שהצילומים בספר הם טריקיים. חשבתי עליהם. וחשבתי למה הם ככה. ואז הגעתי למסקנה, כפי שכתבתי, שזה בשם האותנטיות, בשם האיש "הרגיל" שמבשל אוכל "רגיל" שזוכה לצילום "רגיל". זו מחשבה קצת בעייתית בספר בישול, אני מסכימה, אבל בעיני הסיפור של הספר מכפר על זה. ובעניין האוכל הצמחוני, ובכן, זה לא המטבח הנכון לצמחונים, נראה לי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *