מסעדות. ירושלים.

בסוף השבוע שעבר נסענו עם אחותה ובעלה לסוף שבוע בירושלים, ללא ספק העיר שמעוררת בי הכי הרבה רגשות סותרים ואמביוולנטיים. מחד, גדלתי שם. הזכרונות הראשונים שלי משם, היו שנים שיכולתי להישבע שלא אזוז ממנה, ושאם כן אז לאירופה, איפה שקר. בטח לא לתל אביב. די מהר מצאתי את עצמי אורז תיק ויורד לשפלה. מאז, כבר כמה שנים שכל נסיעה לעיר הקודש כוללת שלושה דברים: מונית שירות, ארוחה משפחתית, וקיטורים אין ספור על ההיסטוריה והעוני הכבדים שרובצים על כל אבן בה.

בתקופה האחרונה אני מתרכך. פתאום אני מוצא קצת זמן לגלות מקומות חדשים ישנים, עושה איזה סיבוב בדרך להורים, ומנסה להקשיב קצת לעיר הלא ברורה. והנה בא סוף השבוע הזה, ואיתו החלטה אחת, לא מאוד מפתיעה; לכבוש את מסעדות העיר. ובכן, להלן סיכום.

תחנה ראשונה: עזורה. השוק הירושלמי עובר בשנים האחרונות מהפכה של ממש, והופך ממרכז קניות עממי למרכז קניות ובילוי. ראשון היה שם מזרחי מהפיצוחים שפתח לבתו את בית הקפה "הכל לאופה וגם קפה" והביא את האספרסו והברוסקטות לרחובות השוק. אחריו הגיעו מקומות קטנים אחרים, ובחודשים האחרונים מסתובב באזז עצבני על "מחניודה". לפני כולם היתה עזורה. מסעדה קטנה בתוך השוק העירקי, עם כמה פתיליות ותפריט שכתוב על הקיר. בהיעדר מקומות פנויים במחניודה, זו היתה הבחירה הטבעית. אכלנו שם צלחת חומוס טובה, מנה של סופריטו בקר, מרק קובה אדום, ממולאים (שנראו קצת עייפים) ודג מרוקאי חריף. כל הצלחות, בלי יוצא מן הכלל, נוקו עד תום ולוו באנחות עונג קלות וקלות פחות. אוכל מדויק, היסטורי, כזה שמתבשל מהבוקר וגורם לך לתהות איך לכל הרוחות מגיעים לנימוחות כזאת ועדיין שומרים שהמנות לא יתפרקו. משם הלכנו לחנות היין של אבי בן, להצטייד בבקבוק פיג'לינג ושוקלד בלגי מאיכות בינונית.

את ארוחת הערב אכלנו בזוני, שהמקורות הירושלמים שלי דיווחו עליה כעל הבראסרי המקומי. ובאמת, אי אפשר לטעות. המקום פתוח 24 שעות, עם עיצוב שמרפרר בעקשנות לבראסרי, מחירים של בראסרי ותפריט א-לה צרפתי. הבעיה בזוני, היא שבניגוד לבראסרי, כאן כן מתפשרים על האוכל. תמורת קצת פחות מ 500 שקלים אכלנו כאן מנות לא מספקות של טורטליני דלעת וטורטליני כבד עוף, ומנות טובות יותר של עוגת סרטנים וחציל קלוי עם יוגורט. אוכל טוב אבל בפירוש לא מרגש, ובהחלט יקר מדי.

משום שאכלנו בשעה מוקדמת, עוד היה לנו את כל הלילה לשתות. בשלב הזה פרשו האחות ובעלה לענייניהם, ואנחנו המשכנו למונא. לפני אי אלו שנים, מונא היה המקום ההוא שבו יושבים כתבי הטלוויזיה והעיתונים הזרים שמוצבים בירושלים. זה היה מקום עם ניחוח של אבן ירושלמית כבדה, שיק ארטיסטי וקהל דובר שפות זרות. משמח מאוד היה לגלות ששום דבר מזה לא השתנה, והמקום בבית האמנים עדיין כזה. שתינו שם שני סיבובים של ג'וני שחור ובומביי טוניק, ולקינוח לקחנו מנה טובה של פחזניות עם גלידה טובה ברוטב שוקולד. סך הכל הוצאנו כאן כ 200 שקלים (כולל טיפ), ובעיקר בעיקר הצטערנו שלא באנו לכאן לארוחת הערב, שכן המנות שיצאו מן המטבח נראות מפתות מאוד. בשלב הזה של הערב, מוותרים על מקומות הבילוי של העיר, התגלגלנו לנו אל בית המלון.

בבוקר עשינו טיול בעיר העתיקה של ירושלים, קנינו טחינה מעולה וזעתר לרוב, וכשלנו שוב ושוב למצוא את מקדש הכנאפה של ג'עפר. במקום זה, אכלנו ארוחת בוקר בלינא, חומוסיה ותיקה. גם כאן כמו בזוני, הפוזה לא היתרגמה לאיכות, וקיבלנו מנה זערורית של חומוס ירושלמי חמוץ (תמיד הוא חמוץ!), מלווה בפיתות דקות ושטוחות ופחית פאנטה (20 שקלים ביחד). יצאנו מכאן לחפש פלאפל ראוי, אבל במקומו מצאנו את הדרך חזרה למונית השירות.

——–

קישורים:

מונא באר

עזורה באתר מפה

ביקורת של שוקי על לינא

2 תגובות בנושא “מסעדות. ירושלים.”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *