אוכל ומוסר

יחסים עם אוכל הם יחסים מורכבים כבר היום. לא שלי, כמובן, אני בריה פשוטה, אני אוכלת מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל נניח שעבור בחורה אלמונית, שרחוקה כעת מהמקלדת, בכל רגע נתון, בחינת היחסים עם האוכל יכולה להתחיל בשאלה  האם את רעבה. לכאורה, שאלה פשוטה. אבל היא לא. כי היא נגזרת של כל אחד מהפרמטרים הבאים: כמה אכלת קודם. כמה את צפויה לאכול אחר כך. כמה את חושבת שמותר לך לאכול. כמה את מרגישה שמנה היום. כמה הרגשת שמנה אתמול. כמה תרגישי שמנה מחר. כמה החלטת שלא איכפת לך להיות שמנה. וכמה הרעב הפיזי, הפשוט, של פעם, מצליח להעביר מסרים למוח הקטן ומצומק הדיאטות והפסקות הדיאטות שלך.
ונניח שהחלטת שאת רעבה, עכשיו את מתחילה לחשוב מה תאכלי. לעתים לא איכפת לך. את תאכלי מה שיש. ונעזוב כרגע בצד את השאלה כמה תאכלי מאותו מה שיש. פעמים אחרות, בא לך משהו ספציפי. נניח שוקולד. במקרה הזה, נכנס עוד סט של שאלות לעניין.  את מספיק לא שמנה בשביל שוקולד? אם התשובה היא לא, האם תוכלי להחליף את השוקולד במשהו אחר? האם נניח, מנת פרי, תספיק לך? ואם לא מנת פרי, אז מה? ואם נניח שהתשובה היא כן, אז אפשר פשוט לאכול את השוקולד, ושוב לעזוב בצד את השאלה כמה שוקולד לאכול. במקרה שמה בא לך לאכול לא נמצא תחת ידך, נכנס לעניין סט נוסף של שאלות: האם תכיני את מה שבא לך? האם את נמצאת בבית? האם יש בבית מה שצריך כדי להכין את מה שבא לך? אם לא, איפה תקני? בשוק? בסופר? בטיב טעם? ואם לא תכיני, אולי תלכי  החוצה לאכול? האם את רוצה להרשות לעצמך את זה? האם את רוצה את הגרסה הזולה או היקרה של מה שבא לך? ואולי בכלל תזמיני הביתה?
על כל אלו נוסף בשנים האחרונות מאגר שאלות נוסף. לא סתם מאגר. מאגר על. מאגר הבריאות. אומגה 3. ויטמין C. שומן. שומן רווי. שומן לא רווי. קלוריות. קלוריות טובות. קלוריות ריקות. B12. כולסטרול טוב. כולסטרול רע. פחמימות. סוכרים. סידן. אפקטים מצטברים. אפקטים מיידיים. ואת כל זה אני אומרת בלי להבין כלום בבריאות האוכל שלי. כל השאלות האלו צריכות לקבל מענה לפני שמכניסים משהו לפה, ועוד לא התחלתי לדבר על שאלות של מוסר. כן בשר. לא בשר. כן טבעוני. לא טבעוני.
ולמה אני אומרת את כל זה, כי קראתי היום כתבה בניו-יורק טיימס, שסיפרה שהשוודים מתחילים לשים על התוויות שעל האוכל גם מידע סביבתי: כמה קילו של פחמן דו חמצני נפלטו לאוויר המעונה שלנו כדי לייצר את המוצר שהלקוח מחזיק ביד. למשל: שיבולת השועל צרכה 0.87 קילו של פחמן דו חמצני לכל קילוגרם של מוצר. לפי הכתבה, הם עושים את זה בגלל נתונים כמו הנתון הבא: 25 אחוזים מפליטת הפחמן הדו חמצני שמייצרים אנשים במדינות המתועשות קשורה לאוכל שהם אוכלים. זה אומר שאם נשים לב גם לפליטת הפחמן הדו חמצני של האוכל שלנו, אנחנו עשויים לסייע באופן משמעותי לכדור הארץ.
הרעיון של להבהיר לצרכן הסופי כי הוא האחראי על מה שקורה הוא לא רעיון חדש, והוא מזכיר לי את הניסיון של ממשלות ישראל לדורותיהן לשכנע אותנו להתקלח בזוגות ולשים חסכמים כדי שישראל תמשיך להיות פה. ואם חושבים על כך שההתחממות הגלובלית עלולה לגרום

למשבר מזון עבור חצי מאוכלוסית העולם עד סוף המאה, קיצוץ במזון עשיר בזיהום היא מחשבה מאד צודקת. אם אוכל מביא זיהום וגורם לרעב אצל אנשים אחרים, אזי אוכל צריך להיות זה שבו מקצצים כדי להפחית בזיהום, ולהפחית את הרעב של אנשים אחרים.
הרעיון של אחריות הצרכן הפרטי הוא רעיון משלים, כך נדמה לי, לרעיון הקפיטליסטי שעומד בבסיסו של "מכסת פחמן", אותה מכסה הנהוגה באירופה כבר שנים אחדות, שקובעת לכל עסק כמה פחמן דו חמצני מותר לו לייצר, ומאפשרת לו למכור את העודפים שלו לחברות אחרות, על מנת לעודד חברות להגיע אל מתחת למקסימום המותר. או כמו שאמר ארנולד שוורצנגר, המושל הידוע, "קפיטליזם, שתמיד היה לכאורה האויב של הסביבה, מעניק היום חיים חדשים לתנועת איכות הסביבה".
ואני תוהה מה יותר טוב? להעמיד את הצרכן לחשב קילואים של פחמן דו חמצני, בעודו מחזיק בסופר מרגרינה ומנסה לשקלל את כל הפרמטרים של טעם, בריאות ומחיר, או לשים את האחריות דווקא על התאגידים ועל מכונות הקפיטליזם הגדולות?

מה שכן, בסוף זה תמיד נגמר בקמפיין עם ילד כושי שמחזיק פרי טרופי
מה שכן, בסוף זה תמיד נגמר בקמפיין עם ילד כושי שמחזיק פרי טרופי

3 תגובות בנושא “אוכל ומוסר”

  1. התאגידים ומכונות הקפיטליזם הגדולות לא ינידו עפעף אם זה לא יבוא מהצרכנים – כלומר, ממקור שאיבת הכסף של אותן צינורות יניקה קפיטליסטיים, לכן אני אומרת – ולא שזה פייר, אבל הקפיטליזם הזה, מה לעשות, הוא לא פיירי במהותו אבל גם לא הולך לשום מקום – שהאחריות היא של הצרכן, כי רק לו יש את הכח להזיז משהו. כלומר, לא בדיוק של הצרכן כמו של התקשורת והחינוך, שחייבים להפציץ במסרים ירוקים ובריאותיים – ובמקרה הזה אני לגמרי בעד שטיפת מוח – על מנת שהצרכן יוכל לעשות את הבחירה הנכונה בסופר.

  2. אני לא מסכימה בכלל. התאגידים פועלים במסגרת החוק – או אמורים לפעול במסגרת החוק – ואת החוק קובעת המדינה והרגולטורים שלה, והחוק הזה אמור להיות חזק יותר מהצרכנים. אי אפשר לגלגל את כל האחריות לצרכנים.

  3. לא גלגלתי את כל האחריות לצרכנים, אבל לצרכנים יש כוח חזק מאד, בסופו של דבר הם מקור הכסף של כל המכונה הקפיטליסטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *