חדר האוכל

יש כאלה, לא כמונו, שרואים בסופי שבוע את הזמן האולטימטיבי ליציאות. אין להאשים אותם בכך. בכל זאת, עובדים כל השבוע, רואים כוכב נולד, חדשות, כותבים עבודות לאוניברסיטה, חיים, יו נואו. אנחנו, על אף שגם עושים את כל אלה  (מינוס כוכב נולד), אוכלים בחוץ בדרך כלל באמצע השבוע. אולי זה עניין של להכניס קצת חג ליום חול, אולי סתם נהנתנות, ואלי זו העובדה שבבוקר שישי אנחנו מגיעים לשוק, ובערב כבר רצים לבשל את מה שקנינו.

בכל מקרה, בסוף השבוע האחרון החלטנו לגוון. היא רוצה כבר הרבה זמן ללכת לחדר האוכל (אני חושב שאולי מאז שעשינו את קרם החצילים הזה לארוחת ערב), אני כבר הייתי סקרן, וזוג חברים שהצטרפו נראו כמו מרכיבים טובים לארוחת שישי מחוץ לבית. עד כאן רקע.

לפני שנגיע לאוכל, כמה מילים על קונספט ושאיפות. עומר מילר רוצה להיות אבי קונפורטי. זה ברור, זה בולט, וזה לגמרי לעניין.
עיצוב המסעדה, השולחנות הארוכים, הצוות הסופר מקצועי הם חלק מחוויית האוכל. אפילו את עניין ה"מנות יגיעו לפי סדר יציאתן מהמטבח ולא לפי ראשונות עיקריות" הביאו לכאן. כשהקונספט הזה עובד, הוא מצליח מצד אחד להוציא את עניין החגיגיות מהארוחה, אבל מצד שני, משאיר הרבה יותר מקום לאוכל, ואנחנו, אנחנו באנו רעבים.

במחירים שפויים לגמרי, מגישים בחדר האוכל מנות טובות, שמתאימות ל"שיירינג", שעשויות מחומרים מעולים, ובנויות בדיוק כזה שאין סיכוי שתרצה להוציא משהו מהמנה, או להוסיף מלח, או להחזיר. בגלל הרכב השולחן שלנו, שכלל אחת שמוגבלת לתפריט ילדים, אחד שאוכל הכל ושניים שלא אוכלים בשר, מנת הבשר היחידה הייתה "פרגית על האש" (של הגברת עם תפריט הילדים, 56 שח). מדובר במנה די סטנדרטית, שנראה שהיתה עשויה כהלכה, כמו שאפשר לצפות מנתח פרגית על פירה תפוחי אדמה.
שאר המנות באו מהים. מהחלק בתפריט שנקרא "פותחים שולחן" הגיעו סלט איקרה מצויין (24 שקלים) וחסות (42). עניין החסות, אם אנחנו כבר בענייני השראה, לקוח כנראה מיועזר. צלחת חסות יפה, מתובלות בעדינות, שאמנם מספיקה כתוספת ירוקה לארבעה אנשים, אך מתומחרת קצת גבוה. בכל זאת, יש מנות מורכבות מזה. אחריהם הגיעו קלאמרי חרוך עם סחוג, שהיה קריספי מאוד, עם נוכחות ירוקה של סחוג ויוגורט. על אף שלא היה מדובר במנה חריפה, מדובר בעיני במנה המשמחת ביותר בארוחה, כזאת שמציגה שילוב מנצח של טעם ומרקם.

קחו אוויר, יש עוד. מנה של סינייה מוסר ים (42 שח) היתה מנה טובה, אם כי לא למרי סגורה על עצמה. נתח הדג שהגיע הוסתר על ידי ערימת ירקות חתוכים, שהסיטו את הפוקוס מהדג, הרטיבו אותו ויצרו קצת אי נחת בצלחת. לעומתו, מנת קבב דג בקדאיף (68) שהגיע בשלושה גלילים מטוגנים עם נוכחות פאלית מורגשת, הביאה ניחוח ומרקם בשריים מאוד. שלושת גלילי הקבב נעטפו באטריות קדאיף וטוגנו בשמן עמוק, שיצר שילוב מרקמים נכון, של דג מתובל מאוד שהזכיר בצורה מאוד חד משמעית תיבול של קבב פרסי (היי אבא!). מצעד המנות הזה הוציא ארבעה אנשים שבעים לגמרי, ואחרי שיחה ארוכה על החזרי משכנתא, עבודה בבנק ומינוף הלוואות, היינו כשירים לגמרי לקינוח. קרמבל תפוחים ועוגת שוקולד  (30 ו 32 שח, בהתאמה) עשו את העבודה, וחוזקו בשני אספרסו (בנים) ושני קפה הפוך (בנות).

ביחד עם בקבוק צונן של ירדן ברוט, שישב טוב על האווירה הלא מחייבת של המסעדה ועסקי הנדלן הלא קיימים שלנו, שילמנו קצת יותר מ 500 שקלים. כאמור, מחיר הגיוני ביותר לארבעה אנשים. בקיצור, נחזור, בטח נחזור. אולי אפילו פעם לארוחה של מנה אחת וכוס מים, כמו שעשה הזוג לידנו, שכנראה רצה קצת אוכל טעים ולא מחייב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *