בארוד!!

יום שישי, צהריים, ירושלים. איך אני אגיד את זה, לא סיטואציה פשוטה. חם, ההכנות לשבת מתחילות, תיירים משם ומכאן מתחילים התחלות של קיץ עם פיתה נוטפת מפלאפל – שווארמה מושיקו. דוכנים להנחת תפילין, מעליהם, על עמוד תאורה ירושלמי נמוך, עושה מישהו אקרובטיקה. הולכים קצת הצידה, והעיר נרגעת.

בחצר פיינגולד מונחים כמה זכרונות קולניריים מוקדמים, כמו הבויאבז באדום, הגילוי של ארוחות הצהריים המשתלמות באלדד וזהו, ארוחת טעימות בסאקורה (הצלופח הראשון שלי), פיני בחצר, פאב הגולה. רשימה לא קצרה, כך יוצא, של מוסדות ירושלמיים שמסודרים בסמטה קצרה שבצידה האחד רחוב יפו המפורק ובצדה השני מדרחוב נחלת שבעה התיירותי.

בתוך כל אלה, קרוב יותר לקצה היפואי של הרחוב, יש דלת רחבה. מולה, כמה שולחנות עם שעוונית משובצת באדום מהוה ולבן כבר לא כל כך לבן. בארוד. הסיפורים על מקור השם טוענים כי בארוד היא קריאת האזהרה שהיו קוראים פועלי ירושלים לפני שפוצצו סלעים, שיהיה איפה לבנות, וכל ירושלמי מעל גיל 50 ישמח להציג לכם חיקויים שלהם. בתכל'ס, בארוד הוא גם מסוג המקומות האלה שקצת מפחיד להיכנס אליהם בגלל איזו תחושת איום קלה שהם יוצרים במתבונן מבחוץ, כמו אומרים, פה יושבים יודעים דבר, אל תיכנס אם אתה לא יודע. אם אתם גרים בתל אביב, נסו להיזכר כמה חודשים לקח לכם לפני שישבתם לראשונה בארמדילו. אני מכיר כמה אנשים שזה לקח להם חודשים. העניין הוא, שאחרי הפעם הראשונה, אתה רק שמח שצלחת את המשוכה הזאת.

התפריט של בארוד, בהיותו מקום כזה, לא השתנה מהיום שאני מכיר אותו, ומדובר בשמונה עד עשר שנים, פלוס מינוס. אותו פנקס קטן עם תמונות מכוערות, אותן המנות, אותה פתקית ספיישלים על הכריכה. ואל תטעו, זה סימן טוב. אוקיי אוקיי, מגיעים לאוכל.

שלוש מנות, שלושה אנשים, זה הכל. בכל זאת, חם, ועוד מעט יש ארוחת ערב. ביקשנו שיביאו הכל יחד, שנוכל לחלוק.
בצלחת קטנה, שלושה כדורי פלאפל גדולים, יותר דומים לקבאב (שוב המילה הזאת!) נחו על צלחת עם חמוצים ביתיים, בטנם השמנמנה מלאה גבינת לבנה. מדובר בגישה קצת שונה לפאלפל, קרובה יותר לפאפל הערבי, זה שקצת יותר יבש, ירוק מאוד מבפנים ובעל קרום חום קשיח מאוד. התלונה היחידה בהקשר הזה היא על החמוצים, שהיו קצת כבושים מדי ולכן רכים. בצלחת קצת יותר גדולה, סלט ירקות בטחינה. לכאורה, תוספת הכי סטנדרטית. בתכל'ס, מדובר בסלט מצויין, שכוחו הגדול בזה שהעגבניות והמלפפונים פולטו לפני שנקצצו, וכך נמנעה המימיות המבאסת של סלט ירקות בטחינה. פלפל חריף שנחתך דק דק הרים את הסלט הזה עוד קצת, וסגר סופית את ההתאמה שלו לפלאפלים, ולקלאמרי שנח בצלחת הגדולה. צלחת גדולה, כאמור, עמוסה קלאמרי מטוגנים מצויינים. בשמן עמוק, גופם פרוס לרצועות ארוכות, מצופים בפירורים, ולצידם רוטב חריף. שמחה גדולה.

יחד עם שני בקבוקי גולדסטאר ובקבוק סודה שילמנו בסך הכל 185 שקלים (לפני טיפ). לא זול, אבל עבור מפלט מחום הצהריים ומשעמום העיר הזאת אני מוכן לשלם הרבה מאוד.

בוקטיני אמאטריצ'אנה

סופשבוע כמעט שלם נפוצו יושבי הבית איש איש לעיסוקיו, ושבו רק ביום שבת אחר הצהריים, כשרוח פריפריה קשה מנשבת משערם ומעורם, וליבם חפץ אך ורק ברחובותיה של העיר הגדולה המיוזעת הנחמדה, שהליכה או נסיעה בהם תמיד מעלים פניני חמדה עירוניות. ובתוך כל זה, איש לא בישל, ואיש לא טעם ממאכליו של איש כבר כמה ימים, וזה מצער מאד. היום, כך הוא הכריז, אנחנו מכינים רוטב עגבניות לפסטה, ואני משערת שהוא התכוון לרוטב עגבניות לפסטה טעים כזה שהיה בסיר כמה זמן, עם כבדות של התיישבות במקום אחד. אז מצאתי את זה, בוקטיני אמאטריצ'אנה, של מאריו באטאלי, אהוב הבית, מתוך הספר שיש לנו, שמשתמש בפסטה שהיא כמו ספגטי, רק קצת יותר עבה. רק תמונה הוא לא שם, הג'ינג'י המהמם, אז לקחתי את של "מטבח טבעוני ללא שומן".

רכיבים

לרוטב עגבניות בסיסי – שתי כוסות

  • 1/8 כוס שמן זית
  • 0.5 בצל סגול, חתוך לחתיכות של 6 מילימטר
  • 2 שיני שום, פרוסות דק
  • 3 כפות טימין, קצוץ
  • 0.25 גזר, מגורר
  • 1 קופסת שימורים של עגבניות שלמות
  • מלח

לבוקטיני אמאטריצ'אנה

  • 0.25 כוס שמן זית
  • 350 גרם בייקון, קצוץ דק
  • 1 בצל אדום, חתוך לפלחים לאורך
  • 3 שיני שום
  • 1.5 כפיות שבבי פלפל אדום חריף
  • 2 כוסות רוטב עגבניות בסיסי
  • 0.5 קילו בוקטיני
  • גבינת פקורינו, לפיזור מעל

אופן ההכנה

  1. קודם מכינים את רוטב העגבניות. מחממים את שמן הזית במחבת על להבה בינונית. מוסיפים את הבצל והשום ומבשלים עד שהם מתרככים ומשחימים קלות, כ-8 עד 10 דקות. מוסיפים את הטימין ואת הגזר, ומבשלים עד שהגזר רך למדי, כ-5 דקות
  2. מוסיפים את העגבניות, עם המיץ, ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים עד שהרוטב סמיך כדייסה, כ-30 דקות. (את הרוטב אפשר לאחסן במקרר עד שבוע, או להקפיא עד שישה חודשים)
  3. מרתיחים מים בסיר גדול ומוסיפים שתי כפות מלח
  4. בינתיים, במחבת גדולה, שמים שמן זית, שום ופלפל חריף, ומחממים על להבה נמוכה עד שהבצל רך, כ-12 דקות
  5. מוציאים מעט שמן מהמחבת עד שנותרת רק רבע כוס שמן, מוסיפים את רוטב העגבניות הבסיסי ואת הבייקון, מגבירים את האש, ומביאים לרתיחה, ואז מנמיכים את האש ומניחים לבעבע 6-7 דקות
  6. מכניסים את הבוקטיני לסיר של הפסטה, ומבשלים כדקה פחות ממה שהיצרן אומר
  7. מוסיפים את הפסטה לרוטב ומבשלים עוד דקה
  8. מחלקים את הפסטה בין ארבע צלחות מחוממות ומגישים מייד, עם פקורינו מגורר מעל
אנחנו אולי נשים סרדינים במקום הבייקון?
אנחנו אולי נשים סרדינים במקום הבייקון?

עוגת שוקולד לאידיוטים

דיוויד לייבוביץ' אומר שרק אידיוט לא יצליח להכין את העוגה הזאת. אני לא הכי מאמינה לו. אחרי הכל הוא דיוויד לייבוביץ'. כמה הוא כבר מבין באידיוטיזם בעוגות? ובכל זאת. מתכון ותמונה של דיוויד לייבוביץ'.

התבנית

  • 23 ס"מ, מתפרקת

רכיבים

  • 290 גרם שוקולד מריר, מגורר
  • 200 גרם חמאה, חתוכה לקוביות
  • 5 ביצים גדולות, בטמפרטורת החדר
  • 1 כוס סוכר

אופן ההכנה

  1. מחממים תנור ל-175 מעלות
  2. משמנים את התבנית ומאבקים באבקת קקאו. אם חושדים שהתבנית לא לגמרי אטומה למים, עוטפים את הצד החיצוני בנייר אלומיניום, ומוודאים שהוא מגיע עד לטבעת העליונה
  3. ממיסים את השוקולד והחמאה בבן מארי או במיקרוגל, ומערבבים מדי פעם
  4. בקערה גדולה מערבלים ביצים וסוכר, ומכניסים פנימה את תערובת השוקולד. ממשיכים לערבב עד שהתערובת חלקה
  5. שופכים את התערובת לתבנית ומכסים את התבנית בנייר אלומיניום. מכניסים את התבנית לתבנית אפייה גדולה יותר, ומוסיפים מים חמים, עד שהתבנית הגדולה מגיעה לחצי הגובה של התבנית עם התערובת
  6. אופים שעה ורבע
  7. העוגה מוכנה כאשר העוגה מרגישה כומ פודינג שוקולד. אם נוגעים בעדינות במרכזה, האצבע נותרת נקייה.
  8. מוציאים את התבנית המתפרקת מאמבטיית המים ומסירים את הכיסוי. מניחים לעוגה להתקרר לחלוטין על רשת
  9. מגישים פרוסות דקות של העוגה העשירה הזו בטמפרטורת החדר, עם קרם אינגלז, גלידה או קצפת

אחסון

  • את העוגה אפשר לעטוף ולאחסן במקרר ל-3-5 ימים
הו, דיוויד לייבוביץ
הו, דיוויד לייבוביץ'

חדר האוכל

יש כאלה, לא כמונו, שרואים בסופי שבוע את הזמן האולטימטיבי ליציאות. אין להאשים אותם בכך. בכל זאת, עובדים כל השבוע, רואים כוכב נולד, חדשות, כותבים עבודות לאוניברסיטה, חיים, יו נואו. אנחנו, על אף שגם עושים את כל אלה  (מינוס כוכב נולד), אוכלים בחוץ בדרך כלל באמצע השבוע. אולי זה עניין של להכניס קצת חג ליום חול, אולי סתם נהנתנות, ואלי זו העובדה שבבוקר שישי אנחנו מגיעים לשוק, ובערב כבר רצים לבשל את מה שקנינו.

בכל מקרה, בסוף השבוע האחרון החלטנו לגוון. היא רוצה כבר הרבה זמן ללכת לחדר האוכל (אני חושב שאולי מאז שעשינו את קרם החצילים

הזה לארוחת ערב), אני כבר הייתי סקרן, וזוג חברים שהצטרפו נראו כמו מרכיבים טובים לארוחת שישי מחוץ לבית. עד כאן רקע.

לפני שנגיע לאוכל, כמה מילים על קונספט ושאיפות. עומר מילר רוצה להיות אבי קונפורטי. זה ברור, זה בולט, וזה לגמרי לעניין.
עיצוב המסעדה, השולחנות הארוכים, הצוות הסופר מקצועי הם חלק מחוויית האוכל. אפילו את עניין ה"מנות יגיעו לפי סדר יציאתן מהמטבח ולא לפי ראשונות עיקריות" הביאו לכאן. כשהקונספט הזה עובד, הוא מצליח מצד אחד להוציא את עניין החגיגיות מהארוחה, אבל מצד שני, משאיר הרבה יותר מקום לאוכל, ואנחנו, אנחנו באנו רעבים.

במחירים שפויים לגמרי, מגישים בחדר האוכל מנות טובות, שמתאימות ל"שיירינג", שעשויות מחומרים מעולים, ובנויות בדיוק כזה שאין סיכוי שתרצה להוציא משהו מהמנה, או להוסיף מלח, או להחזיר. בגלל הרכב השולחן שלנו, שכלל אחת שמוגבלת לתפריט ילדים, אחד שאוכל הכל ושניים שלא אוכלים בשר, מנת הבשר היחידה הייתה "פרגית על האש" (של הגברת עם תפריט הילדים, 56 שח). מדובר במנה די סטנדרטית, שנראה שהיתה עשויה כהלכה, כמו שאפשר לצפות מנתח פרגית על פירה תפוחי אדמה.
שאר המנות באו מהים. מהחלק בתפריט שנקרא "פותחים שולחן" הגיעו סלט איקרה מצויין (24 שקלים) וחסות (42). עניין החסות, אם אנחנו כבר בענייני השראה, לקוח כנראה מיועזר. צלחת חסות יפה, מתובלות בעדינות, שאמנם מספיקה כתוספת ירוקה לארבעה אנשים, אך מתומחרת קצת גבוה. בכל זאת, יש מנות מורכבות מזה. אחריהם הגיעו קלאמרי חרוך עם סחוג, שהיה קריספי מאוד, עם נוכחות ירוקה של סחוג ויוגורט. על אף שלא היה מדובר במנה חריפה, מדובר בעיני במנה המשמחת ביותר בארוחה, כזאת שמציגה שילוב מנצח של טעם ומרקם.

קחו אוויר, יש עוד. מנה של סינייה מוסר ים (42 שח) היתה מנה טובה, אם כי לא למרי סגורה על עצמה. נתח הדג שהגיע הוסתר על ידי ערימת ירקות חתוכים, שהסיטו את הפוקוס מהדג, הרטיבו אותו ויצרו קצת אי נחת בצלחת. לעומתו, מנת קבב דג בקדאיף (68) שהגיע בשלושה גלילים מטוגנים עם נוכחות פאלית מורגשת, הביאה ניחוח ומרקם בשריים מאוד. שלושת גלילי הקבב נעטפו באטריות קדאיף וטוגנו בשמן עמוק, שיצר שילוב מרקמים נכון, של דג מתובל מאוד שהזכיר בצורה מאוד חד משמעית תיבול של קבב פרסי (היי אבא!). מצעד המנות הזה הוציא ארבעה אנשים שבעים לגמרי, ואחרי שיחה ארוכה על החזרי משכנתא, עבודה בבנק ומינוף הלוואות, היינו כשירים לגמרי לקינוח. קרמבל תפוחים ועוגת שוקולד  (30 ו 32 שח, בהתאמה) עשו את העבודה, וחוזקו בשני אספרסו (בנים) ושני קפה הפוך (בנות).

ביחד עם בקבוק צונן של ירדן ברוט, שישב טוב על האווירה הלא מחייבת של המסעדה ועסקי הנדלן הלא קיימים שלנו, שילמנו קצת יותר מ 500 שקלים. כאמור, מחיר הגיוני ביותר לארבעה אנשים. בקיצור, נחזור, בטח נחזור. אולי אפילו פעם לארוחה של מנה אחת וכוס מים, כמו שעשה הזוג לידנו, שכנראה רצה קצת אוכל טעים ולא מחייב.

חצלצילים חרפרפים

בשוק, וגם בסופר, יש עכשיו חצילים קטנים כאלו, שהעין רק רואה אותם, וכבר מתלחלחת בלחלוחית ההווו-איזה-חמוד. כה אומרת העין, ועונה לה הראש, מה כבר יש לעשות איתם? הם קטנים! נראה אותך מקלפת את כולם. למרבה השמחה, לגברת "טעם מלזי", יש תשובה. היא אומרת שקוראים להם חצילים אינדיאנים, ומציעה מתכון שכולל לא רק חצילים קטנים, אלא גם חריפות מזרח אסייתית, שכבר מתגעגעים אליה בבית שלנו. המתכון והתמונה של "טעם מלזי".

רכיבים
לממרח סמבל (ממרח צ'ילי מלזי)

  • 20 צ'ילי מיובשים, שנוקו מגרעינים והושרו במים עד שהפכו רכים
  • 10 צ'ילי טריים, שנוקו מגרעינים ונחתכו
  • 8 בצלי שאלוט, שקולפו ונחתכו
  • 4 שיני שום, שקולפו ונחתכו
  • 6 כפות שמן לבישול

לחצילים

  • 170 גרם חצילים
  • 1.5 כפות שריפמסים מיובשים, שהושרו במים חמים ונשטפו
  • 1.5 כפות ממרח סמבל
  • 0.25 כפית סוכר
  • 0.75 כפית רוטב דגים
  • 2 כפות שמן

אופן ההכנה

  1. להכנת ממרח הצ'ילי, שמים את כל חומרי הממרח במכתש וכותשים בעלי. מחממים שמן בווק. ברגע שהשמן חם, מעבירים את מרכיבי הממרח לווק, ומטגנים בטיגון-ערבוב כמה דקות, עד שהשמן נפרד מהחומרים. מעבירים לצנצנת ומאחסנים במקרר
  2. עכשיו לחצילים. שוטפים את החצילים במים וחוצים אותם. מניחים בקערה עם מים ומלח, כדי למנוע השחרה
  3. מחממים ווק עם שמן. מוסיפים שריפסים יבשים ואת ממרח הצ'ילי, ומערבבים עד שמריחים את התבלינים. מוסיפים את החצילים (מוציאים אותם מהמים לפני שמעבירים אותם לווק). ממשיכים לערבב כמה דקות עד שהחצילים הופכים רכים אבל לא רכים מדי. מוסיפים רוטב דגים וסוכר. מגישים חם.
קטנים וחריפים
קטנים וחריפים

קסרול יווני למראה

עם כל הקיץ הזה, והאוכל הקליל שהוא מכתיב, לפעמים מתחשקת לי מנה מבושלת היטב שכזו, משהו של אימהות, משהו עם שאריות, משהו כזה שיושבים מול הטלוויזיה ונוגסים בו, והוא רך, וטעים, ולא מזיק, ולא מאתגר, מין משהו כזה שהיה יכול להיות "המנה שתמיד לוקחים הביתה", אם אמא שלי הייתה נותנת לי דברים לקחת הביתה (זה אני. זה לא היא. תמיד זה נראה לי מנהג מופרך. מה? היא יודעת לקנות בסופר יותר טוב ממני? היא יודעת לבשל יותר טוב ממני? מה אני ענייה? מוגבלת? מאיפה זה בא, הדבר הזה?). ואז מצאתי את זה: קסרול (כבר התחלה טובה ) עם שאריות אורז מלא (המשך מצויין) פטה, עגבניות ובצלים בסגנון יווני (גראנד פינאלה!). המתכון והתמונה של "המטבח של קיילי".

תבנית

  • קסרול

רכיבים

  • 4 כוסות אורז מלא מבושל
  • 1 כף שמן זית
  • 1 בצל גדול, חתוך לחתיכות קטנות למדי
  • 1 פלפל אדום גדול, חתוך לחתיכות של סנטימטר
  • 2 כפיות תיבול יווני (בשלי יש מלח, אורגנו טורקי, שום, גרידת לימון, פלפל שחור ומיורן)
  • 170 גרם גבינת פטה, מגוררת (אל תקנו גבינה מפוררת מראש, קנו גוש ופוררו אותו)
  • 0.25 כוס ציר עוף, רצוי תוצרת בית

אופן ההכנה

  1. מחממים את התנור ל-190 מעלות
  2. מחממים שמן זית במחבת כבדה. מוסיפים בצל ומאדים על להבה בינונית-גבוהה כשתי דקות. מוסיפים פלפל ותיבול יווני ומאדים 2-3 דקות נוספות. מוסיפים אורז ומאדים עוד דקה. מערבבים היטב, כדי שהירקות יתפזרו באופן אחיד באורז
  3. מורידים מהאש ומערבבים פנימה בעדינות את הפטה המגוררת. שופכים מעל את ציר העוף
  4. מרססים תבנית קסרול מקרמיקה או מזכוכית בתרסיס שמן זית, שופכים את תערובת האורז. מכסים את התבנית ואופים כ-25 דקות. מסירים את הכיסוי ואופים 5-10 דקות נוספות, עד שהגבינה נראית מעט מותכת
נדמה שיש יותר פלפל בתמונה מבמתכון
נדמה שיש יותר פלפל בתמונה מבמתכון

שוק הכרמל אותנטיקו

שוק הכרמל הוא מקום שנוי במחלוקת בעיניי. מצד אחד, כן, אותנטיות, וירקות טריים וזולים ורעש והמולה וצבעוניות וכל מה שתרצו. נכון, באמת אפשר להשיג שם ירקות ופירות ודגים טריים, במחירים שפויים הרבה יותר מאשר אלה של הסופר. נכון, חלק מהצעקות של הירקנים זה נעים. וההמולה בהחלט מוסיפה אקשן לעיניים. ומצד שני, שוק הכרמל, ובמיוחד כשהוא עמוס, הוא מקום שבו סוחרים מנסים לרמות אותך ולדחוף לך דווקא את התאנים הכי מצ'וקמקות שלהם, מקום שבו כולם דוחפים ומושכים ועוקפים ומתנהגים בחוסר נימוס כללי, ומקום שבו שתלי סיליקון הופכים אותך למושא למבטים, לקריאות ולצעקות, כאילו המילה שובניזם עוד נמצאת עמוק במוחה של פמיניסטית שעוד לא נולדה. זה שוק. לא פחות ולא יותר.

אבל עם כל היחס הדו-ערכי שלי לשוק הכרמל, המהלך הזה, של סלטי צבר, מעורר בי בחילה קלה: "סלטי צבר ממשיכים בהשקת ליין הסלטים החדש והפעם שולחים זרועות לשוק הכרמל. בתפריט: 2 לילות, המון אטרקציות וים של אוכל משובח". במלים אחרות, סלטי צבר, שרוצים להשיק את ליין הסלטים של רפי כהן, חושקים באותנטיות. הם חושקים בעממיות. הם אומרים: למה לנו להתאמץ בעניין הזה? הלא השוק מביא איתו אותנטיות בילט אין. כמו דודו טופז, בשעתו. נשפוך שם כמה מיליונים של שקלים, נחמוס קצת את השטח הציבורי, נתגבר בכמה ערבים מ"המסעדה הגדולה" ויאללה, נהיה לנו יופי של מותגיקו, שזה כמו מותג, רק עממיקו. בלעעעע.

וכדי להעביר את הטעם הדוחה, הנה מתכון של מקום שעושה כבוד גם לחומרי הגלם וגם לאנשים שקונים בו (קצת פחות כבוד לחשבון הבנק שלהם). שוב "שוק האוכל המלא", והפעם סלק ועלי סלק עם חרדל.

רכיבים

  • 700 גרם סלק, עם השורשים והעלים (אפשר גם בנפרד)
  • 2 כפות מים
  • 2 כפות חמאה
  • 2 כפות חרגל דיז'ון
  • מלח ופלפל

אופן ההכנה

  1. חותכים באופן גס את עלי הסלק לקערה קטנה. חותכים את השורשים לחתיכות באורך סנטימטר וחצי לקערה גדולה. קולפים וחותכים את הסלקים לחתיכות בגודל סנטימטר וחצי ומעבירים לקערה עם השורשים
  2. מרתיחים את המים במחבת גדולה על להבה בינונית. מוסיפים את הסלקים ואת השורשים, מכסים ומכסים עד שמתרכך מעט, כ-5-7 דקות. מסירים את המכסה, מפזרים את העלים, מכסים ומבשלים עד שהכל רך, כ-5 דקות נוספות. מוסיפים מים אם יש צורך בכך
  3. מסירים מהאש, מערבבים פנימה חמאה, דיז'ון, מלח ופלפל ומגישים בטמפרטורת החדר או קר
בלי הרבה טרחה
בלי הרבה טרחה

סוף שבוע מתוק

איפשהו במגירות המטבח יש מנג'טים (אחת המלים המצחיקות בתבל) עם ציורים של דינוזאורים, שקיבלתי מאמא של יאיר, הקטן באדם, פעם, עוד לפני שהייתה אמא של יאיר, ונסעה לאמריקה. הרבה זמן אני מחפשת מה לעשות איתם. אי אפשר לעשות בהם דברים חמורי סבר. בכל זאת, הם כתומים עם דינוזאורים. והם קטנים. ככה שצריך משהו שמעדיף להיות קטן. עכשיו מצאתי את הפתרון המושלם, שמתאים גם לכתום, גם לגודל וגם לטעם של יושב הבית: שוב שוקולד עם חמאת בוטנים, והפעם במנג'טים. המתכון והתמונה של "יש לי עוגה, מסכימה לטייל".

התבנית
12 מנג'טים

רכיבים

  • 0.75 כוס שוקולד צ'יפס מרירים
  • 0.5 כוס חמאת בוטנים + 2 כפות נדיבות להוסיף על השוקולד הנמס
  • 0.25 כוס אבקת סוכר
  • 0.5 כפית תמצית וניל
  • קומץ מלח (אם החמאת בוטנים כבר מלוחה, לא חייבים להוסיף עוד)

אופן ההכנה

  1. ממיסים את הצ'יפס במיקרו. משגיחים מקרוב ומערבבים מדי פעם, כדי שלא יישרפו. זה בערך 1-2 דקות. מוסיפים את שתי הכפות הנדיבות של החמאת בוטנים ומערבבים. מניחים לזה להצטנן חמש דקות, כי קל יותר למרוח את זה כאשר זה לא בטמפרטורה של לבה רותחת
  2. מניחים כפית של תערובת שוקולד בכל מנג'ט, ומורחים את התערובת גם על הדפנות. מניחים במקרר, עד שהן מתקשות
  3. בינתיים, מערבבים חמאת בוטנים, תמצית וניל, מלח, ואבקת סוכר. אם החמאת בוטנים שלכם דומה במשהו לשלי, ייוצר סוג של משחה, שאותה אפשר ללוש, כדי לוודא שכל החומרים מעורבבים
  4. השוקולד ודאי כבר התקשה, אז מחלקים את משחת חמאת הבוטנים ל-12 המנג'טים, ולוחצים מעט כדי לוודא שהמשחה מגיעה לכל מקום
  5. סוגרים עם כפית נוספת של שוקולד (ממיסים שוב אם יש צורך), ומורחים כך שלא יראו דבר מהחמאת בוטנים
  6. מצננים במקרר לפחות שעה, עד שאפשר לטרוף

בנטו, אהובי, בנטו

תשמעו, יש דברים שאת חייבת לשים בבלוג, בשביל שהאיש שאת מסתובבת איתו יראה.
והפעם זה בנטו, שזה ביפנית כל דבר ששמים בקופסה כדי לקחת אותו לאכול במקום אחר. יעני לאנצ' בוקס. רק מסודר יפה. ומאורגן כמו יפנים.
תראה, ויש גם מתכון לטונה בקארי, שלא נשמע טעים בכלל. ויש עוד מלא בנטואים שם.

יין יאנג של פינגווינים
יין יאנג של פינגווינים

המבורגר

ימי הצמחונות הראשונים שלי, הו כמה קלישאתי, היו סמוכים מאוד לימים הראשונים שלי בהודו.
על החוף בגואה אפשר להזמין בשר כמעט בכל מקום. בכל זאת, תיירים מערביים והודים של עיר חוף, מהזן שישמח למכור לך כל דבר אם רק תביא מספיק כסף. בול כמו בטבריה, או באילת.

בכל מקרה, ניסוי הצמחונות שלי (אז זה עוד היה ניסוי) שם דחף אותי בערך פעם או פעמיים ביום להזמין מנה זערורית של "ווג'-בורגר". סוג של קצית טבעול בלחמניה יבשה, כמה מקלות של כרוב בשביל הצבע, וגועל נפש קטן של תפוחי אדמה – גזר – כרוב – כרובית – אלוהים יודע מה עוד, נח בתוך לחמניה.

מאז עברתי כבר הרבה מאוד בורגרים צמחוניים אחרים. בין כולם, אני מודה, עובר קו מחבר אחד. הדחף לאכול אותם לא היה קשור בבשר. גם לא בנבטים מטוגנים. נחשו מה, אפילו לא בפטריות פורטבלו. מה שמחבר את כולם, הוא תחושת ההנאה העילאית שמביאה איתה לחמניה של המבורגר, מטפטפת, מחזיקה בתוכה בשר, והרגשה של קוסמופוליטיות, ושל בהמיות אנינה. כך יוצא, שלמרות שהדחף שלי לבשר נעלם לגמרי, ושלמרות שאני משתדל לא לעבור ליד שדרת השווארמה – המבורגר – ווטאבר מה שמוכרים שם שבין דבוש למג'יק בורגר, לא יכולתי להתעלם מהבלוג הזה. הדומיין, שהוא סופר קול. ואז התמונות. ואז חדוות הבשר. ובקיצור, אם אתם לא צמחונים, אני מוכן להתערב על מה אתם עושים עכשיו.