יה יה ספאנאקופיטה

יש אנשים משוגעים. הם לא אשמים, זו החברה שלא מקבלת את המשונים, או לפחות ככה אומרים. בכל מקרה, זה תמיד מעניין להסתכל עליהם, כי בדרך כלל הם לא עושים שום דבר שאנשים לכאורה שפויים לא עושים, מלבד העובדה שהאיש שהם מדברים אליו לא נמצא. מרתה סטיוארט היא גם משוגעת. השיגעון שלה מתמצה בעובדה שהיא לעולם לא יוצאת מהמטבח. בגלל שהיא לעולם לא יוצאת מהמטבח היא לא יודעת שיש בעולם רעב וסבל ועוני ומלחמות. מבחינתה, הדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא ששקיקי הלוונדר הריחני שהכנת לחברתך ליום הנישואים שלה לא יעלו יפה. בגלל זה היא גם מדברת ככה, כמו בנאדם שנמצא תמיד על גבול ההתפרצות הרגשית הכאוטית. בכל מקרה, לבשל היא יודעת, הפסיכית הקטנה. והפעם היא עושה עם איזה יווני מאכל שנקרא בשם הפסיכי גם: יה יה ספאנאקופיטה, שזה בורקס תרד למתחכמים. כאן

יוונים ותרד, זה לא אמור להיות טורקים?
יוונים ותרד, זה לא אמור להיות טורקים?

שנות השמונים העליזות

אנשים שמכבדים את עצמם לא עושים עוגת קומות, נכון? עוגת קומות זה שייך לגברות עם שיער סגול שיושבות בקונדיטוריות של שנות ה-80 ומדברות על קופת חולים או לאסיאתיות שמתחתנות. אבל העניין הוא כזה, יש שילובים שקשה לעמוד מולם. כשלוקחים את דב מ-smitten kitchen, שהיא אחת מבלוגריות האוכל החביבות עליי, ומשלבים אותה עם עוגת חמאת בוטנים ושוקולד, שזה השילוב הדוחה הכי אהוב עליו, מקבלים עוגת קומות שנראה שכיף לעשות (כל העניין הזה עם סכין רחב שבעזרתו מורחים קרם סמיך למדי, תוך הוצאת לשון קטנה לשם הצגת הקפדה, הוא פשוט משמח. אין דרך אחרת לתאר זאת). לא בטוח שלא אדחה את העשייה הזאת עד קץ הדורות, אבל הנה המתכון כאן, לשירותכם.

חמאת בונטים ושוקולד. היש שילוב אידיוטי יותר מזה?
חמאת בוטנים ושוקולד. היש שילוב אידיוטי יותר מזה?

עוגיות של פעם

כשהייתי קטנה, כל פעם שהייתי באה לסבתא שלי לביקור, היו לה עוגיות חמאה בכל מיני צורות בקופסה כעורה עם מכסה חום פורמייקה בארון ליד המקרר. בחלק התחתון שלו היו שוקולדים, אבל הם היו תמיד פחות טעימים. הקופסה הייתה בשבילי, והייתי פותחת את הקופסה ואוכלת בהתחלה עוגיה אחת מכל צורה. היו איזה חמש צורות בחותכני העוגיות שלה. אחר כך היה מגיע סיבוב שני של כל צורה. אחר כך אחר כך היה מגיע השלב שבו ניסיתי לגמור את כל העוגיות מאותה צורה. אם לוקחים בחשבון שסבתא שלי מתה כשהייתי בת 12, אפשר להבין שעוגיות חמאה מקושרות אצלי באופן ברור עם כאב בטן. ובכל זאת, הן טעימות, המאדר פאקרז. וגם כיף להכין אותן. הנה מתכון של ילדים:


Oven Bake: How To Make Butter Biscuits

משפדים ירקות

אתמול הייתה לו יומולדת. בגלל שאוהבים אותו והוא אוהב דגים, אז הלכנו למסעדת deca הסופר יומרנית. היה נורא כיף, ובכל זאת המסעדה הזאת מתומחרת הרבה יותר מדי גבוה ביחס למנות, שחלקן היו מקושקשות עד כדי נוסטלגיה לשנות ה-80, וביחס לשירות, שהיה אמנם קפוץ תחת כראוי, אבל לא יעיל כלל. בכל מקרה, אחת המנות שהוגשו לנו שם הייתה שיפוד ירקות טעים במיוחד על מצע גבינות מעלות עובש, כמו שהוא גם אוהב. ואז הבנתי שזה דבר שמתאים בול לארוחת ערב מגניבה. כמה שיפודי ירקות עם איזה תיבול מעניין וסלט, ואתה ממש יכול לחוש את אווירת החופש זולגת אל הבית.

אז מצאתי את המתכון הזה, שמשתמש בתערובת תייבול קייג'ין, שעל פי ויקימתכונים, זו תערובת תיבול אמריקאית (הגיוני למדי, הרי הם מתים על הגריל שלהם, האנשים האלו) חרפרפה. לא הכנתי מעולם, אבל על פי אותו ויקימתכונים, זה מה שהיא כוללת: פפריקה, מלח, אבקת שום, פלפל שחור, אבקת בצל, פלפל קאיין (שזה פלפל אדום חריף), אורגנו וטימין.

חבר חדש במשפחה

כלומר, לא ממש במשפחה, יותר במשפחת ספרי הבישול. קוראים לו מריו באטאלי. אכלנו במסעדה שלו בניו יורק, והיה טעים נורא.

האמת היא, שלא ידעתי שהוא כזה להיט עד שחיפשתי עליו קצת וראיתי שמדובר באימפריה. בדיוק מסוג השפים שאם הם היו קצת יותר חתיכים ומשקיעים במראה שלהם כמו שהם משקיעים באוכל, יכלו להיות סופר סטראז רציניים. הנה, זה האתר שלו.

עוקצנות בחך

עכשיו, כשהשרב הגדול שוב מכה בנחיריים, חייבים לעבור לתזונת קיץ. בעולם אידיאלי היא הייתה מורכבת מאבטיח, בירה, גבינה בולגרית וזיתים. אבל זה פשוט עושה כל כך הרבה פיפי, שלא נשאר זמן לשום דבר אחר. ולכן, צריך לגוון את התזונה עם דברים קלילים אחרים. אחת האופציות הן סלטים, ורצוי כאלו שלא מורכבים מחסה, עגבניה ומלפוון, כי באמת, כמה אפשר? אז מצאתי את הסלט הזה, סלט כרובית, טחינה ולימון. ביום שישי היינו בשוק הכרמל, וראינו שיש מלא כרוביות יפות יפות, ואם זה לא גורל, אני לא יודעת מה כן.


Indian Cuisine: How To Make Cauliflower, Tahini And Lemon Salad

דג בברכה

ברכה גולשת היא אחת האושיות האינרנטיות החביבות על יושבת הבית הזה כבר שנים. השילוב של אווירת הקולנס שאופפת אותה, ביחד עם כמה שהיא יודעת לכתוב הפכו אותה לפייבוריטית מזמן. כשקראתי שהיא עברה לגור בתאילנד, ביחד עם בעלה או בנזוגה או הפרטנר שלה או מה שלא יהיה הסטטוס שלו, היא הפכה רשמית למודל לחיקוי. (יום אחד, אתם תראו, כל קטני האמונה)

בדרך כלל היא כותבת פה. אבל עכשיו היא פתחה בלוג על תאילנד ועל אוכל תאילנדי. אפשר לסמוך על ברכה גולשת שיהיו שם מתכונים טעימים שמוגשים יפה ובאופן כללי עושים חשק לקפוץ אליה לארוחת ערב. והפעם, מתכון לדג מאודה ברוטב צ'ילי ולימון, שמזכיר מאד את משנתו של ויסוט, מאקדמיית צ'ילי, בית הספר שבו למדנו קורס בישול קצרצר בצ'אנג מאי, העיר שחבל מאד שזזנו ממנה אפילו מילימטר.